ביום שלישי, 2 לדצמבר 2008, Al Foster והטריו שלו הופיעו בזאפה הרצליה. המקום היה מלא בחובבי ג'אז שבאו לראות את פוסטר והנגנים שלו, במסגרת הסבב שעורך פוסטר בישראל ושכלל כבר מספר הופעות במספר מועדונים. קצת על אל פוסטר. פוסטר נולד בשנת 44, והשתלב כמתופף כבר בגיל צעיר מאוד בהרכבים מובילים. הוא עבד עם אמנים כמו Illinois Jacket ו Blue Mitchell שבשנות השישים היה אחד המובילים. למעשה, האלבום המשמעותי הראשון שהשתתף בו היה The Things To do של מיצ'ל. היה זה אלבום עם הרבה סול-ג'אז ובלוז, שהיה אחד האלבומים המעניינים של שנת 1969. ממש באותו זמן, מיילס דייויס היה עסוק במהפיכה החדשה שלו.
כזכור, מיילס הוליך מהפיכה של Cool Jazz בשנת 1949, מהפיכה של שילוב מוזיקה מודלית בהארדבופ Kind Of Blue בשנת 1959, ומהפיכת Fusion בשנת 1969. פוסטר מצא כן בעיניו של דייויס, שבאותו הזמן עבד על On The Corner. דייויס השתמש בשירותיהם של לפחות חמישה מתופפים שונים, פוסטר שהיה פחות מבן 20 שנים היה הצעיר שבהם והחל להשתלב, מההארד-בום שממנו הגיע, לכיוון החדש של מיילס. היתה זו התקופה שבה מיילס כבר היה בתוך הפיוז'ן, והאלבומים של התקופה לא זכו להכרה כמו האלבומים שלפניהם. מיילס גם החל להיות בבעייה מעמדית בעולם הג'אז, עקב ביקורת על סגנון הפיוז'ן שהוליך.
באותה שנה, 1972, מיילס סבל משורה של בעיות רפואיות עקב תאונת דרכים. מיילס שבעבר היה נוהג להשתתף בקטטות ולהיות פעיל פיזית, החל לחוש במוגבלויות הללו, מוגבלות הגיל, והבריאות. הוא סב מספר שנים אך הפעילות שלו היתה במגמת ירידה. Pangae, ממש לפני שמיילס פרש זמנית מפעילות, היה דווקא אחד האלבומים המעניינים. היה זה אולי השיא של פוסטר אצל מיילס, והוכחה שהוא המתופף הצעיר החדשני והמבטיח ביותר. היכולת שלו להשתלב עם הרעיונות השונים של מיילס, ותמיד להיות במצב של אילתור, חדשנות, ותנועה הפכו אותו לייחודי. מרבית המתופפים המובילים של התקופה היו שקועים בעולם שלהם, ולהכנס לעולם של מיילס כבר היה יותר מידי בשבילם והם היו עמוק בהארדבופ. אבל פוסטר היה בנוי מחומר אחר, הוא יכול היה להשתלב בכל דבר ולתרום לו.
אבל יהיה זה לא נכון לומר שפוסטר היה תלוי במיילס בתקופה הזאת. פוסטר שיתף פעולה עם אמנים רבים, Duke Jordan, Yusuf Lateef, Dexter Gordon, Walter Bishop Jr. היו חלק מהאמנים שפוסטר נכנס איתם לאולפן בתקופה הראשונה שלו עם מיילס, בתחילת שנות השבעים. וגם בזמן הפרישה הזמנית של מיילס, פוסטר המשיך לעבוד ללא הפסקה, Sam Jones, McCoy Tyner, Sonny Rollins, Cedar Walton, Freddy Hubbard הם חלק קטן מהאמנים שפוסטר ניגן בהרכבים שלהם והקליט עימם. עם חזרתו של מיילס היה פוסטר אחד היחידים שחזרו לעבוד איתו. מיילס של שנות השמונים כבר היה פחות מקובל, אך פוסטר שמר אמונים למיילס וחזר לעבוד איתו.
בשנת 1985 פוסטר ומיילס נפרדו סופית, ופוסטר חזר שוב לשתף פעולה עם אמנים רבים. Joe Henderson, Jimmy Heath, George Benson, Roy Hargrove ועוד עשרות רבות של אמנים שפוסטר הופיע והקליט עימם. למעשה השאלה העיקרית שיכולה להשאל היא למה האלבום הראשון של פוסטר כמוביל, קרה רק בשנת 1997, Bradyn. מוזר שהוא לא חתם עד אז כאמן מוביל בשום לייבל בשעה שבמשך כל הזמן הוא המשיך להקליט כחבר הרכבים רבים, עשרות רבות של אלבומים, ואפילו כמה אלבומים שהיו משותפים לו ולאחרים. האמת שזה לא משנה, כי פוסטר השתתף באלבומים שבהם תרם באופן שווה לשותפיו. גם מאז, פוסטר מיעט להקליט אלבומים תחת שמו, ייתכן שמשום שהוא לא מוכר כמוביל מספיק.
בכל מקרה, אל פוסטר שהיה אתמול בזאפה אינו שונה בשום מובן מאל פוסטר המשובח שניגן בפרוייקטים Silver של Horcae Silver, או באלבומים המצויינים בשיתוף פעולה עם Ron Carter, Joe Henderson ו McCoy Tyner. פוסטר אינו מפסיק לאלתר. זה לא רק הצליל והצבע שהנגינה שלו מוסיפים, זה מסתכם בדחיפה בלתי מתפשרת של כל חברי ההרכב קדימה לעבר המחוזות המוזיקליים הבאים. Douglass Weiss החל את הערב בהילוך איטי יותר, אך ככל שהתקדם הערב האצבעות שלו התחממו והוא היה יותר ויותר שופע איכויות. העבודה שלו אינה מסתכמת רק במתן בסיס סווינגי, אלא הדברים המעניינים ביותר היו דווקא כאשר פרט מאחורי הסולן Eli Degibri.
וויז יכול להוציא ריפים מגבים לסולנים, שמראים על היכולות שלו לשתף פעולה. הסולואים שלו רבים ומעניינים, והוא שולט על העליות והירידות באינטנסיביות שלו בצורה כמעט מושלמת בכל סולו. הסולואים מובנים ככה שבכל שלב הוא יכול להכניס כל אלתור שבא לו באותו רגע, ומצד שני, אינו פוגם במיבניות שמשתקפת בסולואים. בכלל, נראה שההשראה של פוסטר דבקה בכל חברי ההרכב. דג'יברי הוא הסקסופוניסט הישראלי המוביל כיום ללא עוררין בכל הקשור לג'אז מסורתי. השליטה שלו בסקסופון טנור יותר טובה מאשר באלטו, למרות שהוא מצטיין גם באלטו, הרי ששם נראה שהוא צריך יותר ללטש. לצורך העניין, הוא אינו מווסת את האינטנסיביות על האלטו אלא מנגן במלוא האינטנסיביות ולאחר שמסיים את הקטע שלו הוא ממש מניח את הכלי והולך אחורה.
דג'יברי עושה את העבודה היטב, אך כנראה התרגש דווקא בישראל משום שלאחר קטעים מצויינים שלו הוא פנה לאחור עם הגב לקהל בשעה שזכה לתשואות. זוהי מחווה שהקהל לא אוהב. דג'יברי הרבה להפליא בסקסופונים, ולא תמיד הקהל הבחין בדברים שעשה בזמן הנכון. חלק מכך נובע אולי ממה שציינתי לפני כן. הסקסופוניסט הישראלי הציג כמה וכמה מהיכולות שלו. הנגינה שלו יכולה לנוע מהאנרגטיות ועד למלודיות. בעוד המלודיות חשובה לו, ומשתלבת היטב עם החום של ההרכב כולו, הרי שאין זה הופך את הנגינה שלו ללא מורכבת אלא להיפך, דג'יברי היה הכוכב של הערב לטעמי, ובשני הקטעים הראשונים הוא הפגין יכולות שאף סקסופוניסט טנור ישראלי לא הפגין בעבר, והוא נראה ממש בשורות הראשונות בעולם הג'אז.
אמנם גם האחרים מוזיקאים נפלאים, אבל דג'יברי השקיע בערב הזה ונתן כמה וכמה מהדברים שלא ראינו מאף סקסופוניסט ישראלי בעבר. אם נחזור לפוסטר, הרי שכמובן כמוזיקאי הוא יוצא דופן. אפשר לומר די בוודאות שבשלושים שנים האחרונות, פוסטר הוא המתופף אולי החדשני ביותר שהיה, לפחות בין השניים שלושה הללו, יש במוזיקה שלו עליצות מרטיטה שנובעת מהאלתור הרב שלו שנותן תחושה שבכל רגע משהו מעניין עומד לקרות. הוא מתופף לא רק מקצבים אלא גם את התווים והריפים, ומייצר לעיתים אקורדים מלאים באמצעות התופים!
זאפה הרצליה זכה לראות מופע יוצא דופן באיכותו ובעניין שלו.
ציון: 5 כוכבים