ראיון עם אבינועם

את אבינועם פגשתי ווירטואלית במהלך דיון בלוגים סוער. הדיון הפך להחלפת מיילים קצרה ומשם הדרך לראיון הייתה קצרה. אני סבור, ואני מקווה שהכתבת ראיון הזו אכן תוכיח זאת, שנקודת המבט של אבינועם, התובנות שלו, ובכלל הגישה שלו, הם דברים חשובים שלא נשמעים מספיק, לדעתי, לפחות בקונטקסט של ימינו, אך אבינועם שגדל בשנות השבעים, היה בסביבה של המוזיקה גם רגע אחד לפני המהפכה  של ימינו, וגם ליווה את המהפכה ונותר עדכני לאחריה.

ישנם דורות שגדלים על אולי מה שנראה לי אובר-רומנטיזציה של דברים שוליים, ואולי משום שאין להם מקום או הדרכה לשמוע צד נוסף, פרספקטיבה שיכולה להוות אולי איזון למה שבדרך כלל שולט במסגרת תרבות הרייטינג והמיידיות של ימינו. לאבינועם יש מאחוריו ניסיון רב בכתיבה ונגינה ובאתר שלו  הוא מרכז זאת. אפשר לראות, גם בהלחנה, וגם בביצוע, דברים רבים.

כן, באתר של אבינועם אפשר למצוא כמות גדולה של שירים. כשאני אומר 'גדולה', אני מתכוון לא לעשרות אלא כרגע המספר עומד על 348. בכניסה לאתר רשום "שלום, עדכנתי את דף בית הקברות הווירטואלי של השירים שממש כאן. הצטברו כאן כבר 348 קטעים. עצוב ביותר.". 

תומר: אבינועם, מה הפשר של האינטרו הזה באתר שלך?
אבינועם: אני מעדכן את הטיזר הזה מדי פעם, כשאני נכנס לעריכה, או הוספת שיר. באותו שבוע ראיתי בפורום y-net אלטרנטיבי, שמישהו דיווח לעולם על שיר חדש שלו בmyspace. חשבתי לעצמי לזה העולם חיכה… שהוא יוציא את השיר שלו במייספייס… הרי באותו יום נכתבו מאות שירים חדשים. "שיר חדש" זה מושג שמחזיק אצלי מעט מאוד זמן. ואחרי כל כך הרבה שירים שלי, מי שם לב אליהם ? אגב, בינתיים המספר התעדכן ל 349.

מי שייכנס לאתר של אבינועם ויאזין יוכל להתרשם מיכולות הלחנה, שירה, גם במובן הווקאלי וגם הספרותי, ביצוע על כלי נגינה, ותובנות רבות שמסתתרות שם. אבינועם זוכר היטב איך זה התחיל עבורו.

תומר: איך התחלת עם מוזיקה, ועד כמה הפכה להיות לחלק מחייך בתקופה שהתחלת להעמיק?
אבינועם: אני כל היום, כל זמן שאני ער, חושב על מוזיקה. אובססיבי. ככה מכיתה ד'. הגיל הזה כבר היה מכריע עבורי. בכיתה ה'-ו' למדתי שנתיים חצוצרה. היו לנו גם מפגשי תזמורת עם המנצח. המורה לחצוצרה היה קשוח, צועק כזה, ממש מפחיד. אני זוכר, ביום הראשון שלקחתי את החצוצרה הביתה, שיחקתי עם השסתומים, וכשהחזרתי את החצוצרה מצבה היה שאי אפשר היה לנשוף פנימה, היא הייתה סתומה.

המורה צעק עליי, ואני בכיתי. מצד שני אני מעריך אותו היום כמורה גדול. למשל, הוא נתן לי קלטת של לואי ארמסטרונג לשמוע בבית. הוא ידע שאני מרמה, מנגן לפי שמיעה, ולא לפי תווים. המורה השני, היה מנצח התזמורת, איש נעים. אצלו ניגנו מארשים, שירי צעדות, שירים ישראליים. מה שנקרא "תזמורת נוער". שם ניגנתי חצוצרה ראשונה, אבל הקשבתי לתפקיד של החצוצרה השנייה והשלישית. אני זוכר כל מה שלימדו אותי כמו אתמול. תפיסת העולם שלי כיום ללא ספק קשורה למה שלמדתי אז.

נגינת גיטרה בהתאם למוזיקה שלי, כפי שהיא כיום, באה רק בסוף השירות הצבאי, ובלימוד עצמי. תוך שנה אחת לערך עיצבתי את הבסיס שלי. עם השחרור מצה"ל, ניגנתי עם חברים לשכונה, ואחר כך בתור סטודנט ניגנתי בפאבים, ליוויתי זמרים, ניגנתי באירועים, מסיבות פרטיות, חלטורות, עשיתי ג'ינגלים לרדיו הפיראטי בבאר שבע. מרגע שהייתי לסטודנט נשוי עם ילד, התחלתי להלחין, וזו הייתה לפעילות המוזיקאלית העיקרית שלי. היה לי אפילו חלום למכור לחנים שלי.

תומר: השפעות וסגנון מוזיקלי מועדף?
אבינועם: ההשפעות לפי הסדר: אבא שלי, בית הכנסת, מתי כספי, איאן אנדרסון. הגיבורים שלי שהם חריגים , ממשיכים ליצור כל השנים. איאן אנדרסון , מרק נופפלר, יוני רכטר, מתי כספי, י.ס באך יבדל"א ועוד.

אין סגנון מועדף באופן מוחלט. מרגע שאני בודק משהו, אני מנסה להגיע לאיכותי שלו. הכול הולך, ג'אז, רוק, פופ ועוד, ישן וחדש. הבחירות שלי בדיעבד הן תמיד על מוזיקאים שטובים בכול, נגינה, כתיבה, שירה, והלחנה. אבל בכל זאת, ישראלי, זה מה שאני הכי אוהב.

תומר: מהם כלי הנגינה בהם אתה משתמש? איך היית מגדיר את הדבר העיקרי שאתה עושה היום במוזיקה?
אבינועם: בשירים שלי בבמה חדשה אני מנגן על גיטרה חשמלית, אקוסטית, מתכת, קלאסית, חצוצרה, פלוגלהורן, טרומבון, חליל צד, חלילית, חליל ערבי, חלילית אירית, מפוחית, וכל מיני כלי הקשה. יש נגיעות של אקורדיון, ופה ושם "באס". אני בעיקר מלחין שירים, כמעט ללא הפסקה. בשלוש השנים האחרונות, אני מופיע מדי פעם בפעם עם שירים שלי, אחת לכמה חודשים.

תומר: האם אתה זקוק לאווירה/תנאים מיוחדים בשביל ליצור? איך אתה כותב שירים כה רבים?
אבינועם: יש מצבים שהמוזה שורה, אז השיר נשלף בנשימה אחת, לעיתים המילים, או המנגינה, או שניהם גם יחד. ויש מצבים שזה בא בפחות קלות. הייתה לי בעבר הפסקה של כמעט של 8 שנים ביצירה, מה שכן, יש לי קטע של לשבת ולשחק עם הגיטרה, עד שפתאום קורה משהו, ואני מרגיש שקורה משהו, ואז זה מגיע במכה אחת , תוך 5 דקות.

בעבודה הלחוצה שלי, כשמבקשים משהו תוך 5 דקות ,אני עונה , תבוא בעוד שבועיים, תקבל תוך 5 דקות. ככה עם ההלחנה. כמעט את כל השירים הלחנתי תוך 5 דקות. לפעמים אני נלחם שבועיים בשביל ליפול על ה 5 דקות האלה.

יש לי מחברת מלאה משפטים או מילים שאין קשר ביניהן, כשאני משתמש במשהו, אני מסמן עליו קו מחיקה. רעיונות מוזיקאליים, רצף אקורדים וכולי, לעיתים אני משתמש בדברים מסוימים רק אחרי שנים שהם במחברת!

תומר: שמתי לב לאלמנט בלוזי בליריקה וגם בצבע הכללי של הצלילים והמוזיקה. הליריקה, אם מקשרים לשאלה הקודמת, מציירת אותך לפחות בעיני, כאחד שמצב הרוח שלו ברגע נתון משפיע מאוד לעיתים על היצירה שלו. האם ההתרשמות שלי נכונה?
אבינועם: הצבע הוא עניין של הסגנון שלי, וגם תוצאה שאני מנגן לבד ועם חצוצרה וגיטרה בלבד ברוב המקרים. אם הייתי עובד עם נגנים, אפשר היה ליצור גוונים רבים יותר. חשוב לי שבכל שיר יהיה משהו שונה משאר האחרים. התחלתי לנגן מאוחר, להלחין יותר מאוחר, ולכתוב מילים ממש מאוחר. לכן אין בנושאי הכתיבה שלי התאהבויות, כמו שיש פרידות.

יש עצב במילים ובמנגינות, גם אם הן קצביות, ואין שירים שקטים ומרגשים או מהבטן כמו שאוהבים לאפיין כיום. יש בלוז בליריקה, ויש כמה שירים שכותרתם בלוז, ויש כמה שירים בלחן בלוזי. במשך הזמן שמתי לב שכאשר אני חולה, אני מלחין יותר ושכמעט כל השירים חוברו בבוקר. אבל אני לא לוקח את זה מכיוונים של סבל, סיבה, אמת פנימית וכולי, אם לזה אתה מוביל, זה לא קיים. ואם זה קיים, אז בלא מודע.

תומר: באיזה כוונים פתוחים (בגיטרה) אם בכלל אתה משתמש? מה דעתך על שימוש בקאפו, ואיזה עובי מיתרים מועדף עליך?
אבינועם:אני חושב שהשתמשתי בכ 10-15 כיוונים שונים. אני מעדיף ומשתמש ב DADGAD,Open G , EAEGBE, Open C ו DGCFAD . את האחרים אני לא זוכר. אבל הקלטתי ורשמתי לי פרטים כדי שלא אשכח מה עשיתי שם. הכיוונים הללו, בדיעבד, היו בשבילי שלב מעבר, הרחבה של תפיסת הכלי, פתיחה של מרחבים, בעיקר הרמוניים, חדשים, זה מסייע ליצירתיות. שימוש בכיוונים פתוחים מחמיא למי שמנגן בהם, אך יש בהם הרבה בלוף אם נכנעים לסאונד המוכתב ע"י הכיוון עצמו. כיום אני משחזר הרמוניות וסאונד של הנ"ל תחת כיוון סטנדרטי של הגיטרה.

שימוש בגשר/קאפו הוא עניין טכני ופשוט שמשפיע בצורה מכרעת על יצירתיות וגיוון. ישנם נגני גיטרה רבים שמנגנים במשך שנים ארוכות מבלי להשתמש בדבר הפעוט הזה, ולטעמי זה חבל. הגיטרה מגיבה בצורה שונה למיקום הגשר, וכך גם התחושה, ה Feel, ובסופו של דבר גם ההלחנה מושפעת. אני משתמש בגשר/קאפו על פני כל הצוואר כמעט. שימוש בגיטרות שונות, קלאסית, חשמלית או אקוסטית , ולאחרונה רזופונית / מתכת שקניתי, כל אלה כלים להגדלת אפשרויות ההלחנה. כנ"ל גם סוג של מפרט, או סגנון נגינה באצבעות כמו גם עובי מיתרים. אני משתמש ב 011 לאקוסטית ו 010 לחשמלית. 013 לרזונאטור (גיטרה עשויה ממתכת).

תומר: מתי או למה אתה בוחר לעשות גרסאות לשירים של אחרים? האם אתה שומע משהו שנקלט לך בראש ועובר לביצוע? כמה זמן לוקח לך ללמוד שיר ואיך זה מתבצע בפועל?
אבינועם: קודם כל לגבי נושא ה"קאברים" (נושא הקאברים יידון בהמשך באופן מפורט- תומר) עצמו, נוצר בימינו מצב שיש שטוענים שלא יבצעו שיר של מישהו אחר אם אין להם מה להגיד בביצוע. לטעמי זוהי תפיסה שהיא טרנדית, הלך רוח תקופתי. מה קרה? אי אפשר לנגן סתם ככה שיר??? שואלים אודישניסט, מודח תורן מכוכב נולד, על שיר, והוא מתחיל לדקלם איך המילים מדברות אליו ועליו, ואיך הוא חש את המילים… זה נראה שהכול על אוטומט, שטיפת מוח. הגישה שלי שונה מכל זה. אני מנגן שירים של אחרים כל הזמן ומתמלא מזה. גם בנגינה עצמה וגם מתמלא בתת מודע.

לגבי מה שאני עושה, בשנים האחרונות אני לא מנגן שירים חדשים של אחרים. אפשר לומר שאני מתנוון על השירים של עצמי. אני לומד מהר שירים, למזלי, בזמני לא היו אז אקורדים כמו שיש היום ברשת ככה שהוצאתי הכול לבדי. בבמה חדשה שמתי את כל השירים ההם שאהבתי לנגן. למשל הקלטתי את כל "הפעמון" של מתי כספי, שזה האלבום הישראלי הכי טוב בעיניי. ושם תמצא גרסאות דומות ושונות מהמקור. למשל את "לא ידעתי שתלכי ממני" עשיתי עם גיטרה מתכת ,כי לא היו לי מיתרים לאקוסטית/קלאסית! התוצאה זה מה שהתאים לי ולגיטרה הזו בעת הביצוע.  

 תומר: ציין מבין השירים שלך שלושה-ארבעה מועדפים עליך וספר למה.
אבינועם: "תל אביב" – בגלל השילוב של הלחן על האקורדים.
"בסדר גמור" – בגלל שכתבתי לו את המילים המנגינה וההקלטה סימולטנית לתוך המחשב
"את ואני וכוס'אמו העולם" – כי זה שיר שלם ועגול.
"שיר נולד (איך)" – כי הוא מתאר את היווצרותו תוך כדי היווצרותו.
"אני דואג" – כי תרגמתי אותו מאנגלית. ויצא לי הלחן על טקסט שחשבתי שהוא עדיין טיוטא. וככה זה נשאר. גם כי זה שיר הוא פרוגרסיב אקוסטי בעברית.

תומר: ציין תחומים אמנותיים אחרים (לא מוזיקה) שבהם אתה מתעניין או עוסק.
אבינועם: אני חנון שקורא שירה. אני גם אוהב לקרוא ספרי מתמטיקה. למשל מתמטיקה של מספרים מרוכבים. פעם נהגתי לצייר. 

תומר: האם יש לך שאיפות עתידיות בתחום המוזיקה? דברים שעשית ואתה רוצה לעשות יותר, או דברים שלא עשית?
אבינועם: לעיתים מדגדג לי להוציא שיר בצורה מסודרת וממוסדת, אבל הדגדוגים האלה עוברים לי מהר. יוצא שאני רק ממלא את המגירה בשירים. 

הדיון בנושא של התגבשות מוזיקאים מסקרן אותי מזה שנים. לאבינועם יש תפיסה מאוד מוצקה בנושא, וגם הפעם, תובנות רבות.

תומר: מה הקשר בין יכולות טכניות נרכשות לבין יכולת יצירה של אמן?
אבינועם: יצירתיות היא תכונה, ויכולת טכנית גם נובעת מתכונה. הרצון להיות טכני נובע מתכונה אישיותית, אופי, עקשנות ודיסיפלינה. הטכניקה ורמתה יכולה להשפיע לטוב או לרע על היצירה. חשוב גם לא להתבלבל בין טכניקה שזה דבר אחד לבין לנגן מהר טכנאות יבשה, שזה משהו אחר.

בשבילי, טכניקה היא היכולת לתרגם ולתת ביטוי למה שעובר בראש. טכניקה היא כלי עבודה אישי של כל אחד למימוש היצירתיות. יכולת טכנית היא נרכשת. המילה כישרון בעיניי מחזיקה בתוכה את השורש כושר/הכשר/הכשרה. ניתן לפתח כישרון. יכולת יצירה, נניח הלחנה, היא תכונה. באנגלית קוראים לזה Gift כלומר מתת, וזו מילה שונה מכישרון. 

תומר: האם הדברים סותרים?
אבינועם: לא, זה עניין אישי. יוצר שעובד על הטכניקה שלו, זה לא אמור להפריע, כי זה מה שהוא רוצה לעשות בתת-מודע. יוצרים שטכניקה לא מעניינת אותם, נוטים לטעון שמה שחשוב זה "אמת פנימית" וכדומה. זה תנאי הכרחי אבל ברוב המקרים זה לא תנאי מספיק בשבילי. הרי אותו אחד עם טכניקה, זה גם כן חלק מאותה אמת פנימית שלו.

אם נניח נדבר על נגני גיטרה שהם לא יוצרים אז נראה שיש נטייה לשליטה העל הכלי באספקטים של מהירות, שליטה בסגנונות וסוגי גיטרה שונים. אצל בודדים מאוד יש נטייה לווירטואוזיות. אם נדבר על טכניקה אצל יוצרים, אז נוכל למצוא למשל את דייויד גילמור שיש לו טכניקה מופלאה מבלי בדל של מהירות, נמצא את מרק נופפלר שיש לו טכניקה מופלאה, ואפילו ינגן רק צליל אחד. נוכל למצוא את אל דימיולה שהוא קורבן לווירטואוזיות שלו, כמובן לא בצדק. יש כאלו שנוטים לחשוב שמדובר סתם בריצה מטורפת על הגיטרה "ללא רגש" ,"ללא נשמה" והם טועים כמובן, שהרי זו דרך הביטוי שלו!

תומר: האם חשוב שאמן ידע על ההיסטוריה של העולם המוזיקלי שבו הוא עוסק? למשל, רוק, ג'אז וכדומה.
אבינועם: לדעתי כן, אבל גם פה מדובר באישיות של כל אחד. מידת סקרנותו. בכל מקרה, אף אחד לא חי בחלל ריק, תמיד קולטים וסופגים. ככל שמרחב הספיגה ויכולת הספיגה גדולים יותר, זה מתבשל אצל היוצר ויוצא החוצה בדרך זו או אחרת. 

תומר: האם חשוב שאמן ילמד תיאוריות קיימות לפחות כשאיפה בכל מחיר, גם אם הוא חש שאין זה מקדם אותו?
אבינועם: לאו דווקא. רוב היוצרים במוזיקה הקלה לא יודעים לקרוא ולכתוב תווים, ובכל זאת מתבססים על יכולת תכונת-ההלחנה שלהם. ויש בלי סוף דברים מופלאים.

או למשל, יש מוכשרים ללא יצירתיות, ויש כאלה שהם "לא מוכשרים" או בסיסיים שמלחינים דברים יפים מאוד. כי יש להם את זה, את התכונה להלחנה. 

תומר: האם חשוב שאמן ילמד טכניקות קיימות באידיום ויגיע לרמה גבוהה לפני שהוא מתחיל ליצור משלו?
אבינועם: הדברים משולבים. בדרך כלל מגלים את כלי הנגינה, לומדים לנגן שירים וכל אחד בדרכו פתאום מגלה. היוצר מגלה שיש לו נטייה ליצירה ואז הפוקוס יכול להתמקד ביצירה, ואולי גם בנגינה. מניסיון, כאשר יוצר מתחיל לנגן רק את השירים של עצמו אז הוא נעצר בתחום הנגינה ולא מתפתח שם. מאחר ותמיד מנגנים או מחברים שירים לפי היכולת האישית, אז כבר לא פורצים את הגבולות העצמיים.

יש יוצרים שמנגנים ברמה לא הרבה יותר מבסיסית, ממש כאילו קנו את כלי הנגינה, ועוד בדרך הביתה הלחינו את השיר הראשון שלהם. יש מקרים חריגים, בוב דילן, לאונרד כהן, אביב גפן מנגנים ברמה בסיסית, אבל יוצרים גדולים. קשה לעשות שירים פשוטים ויפים, וכנראה עוד יותר קשה לעשות שירים מסובכים ויפים. גם בגלל שלאלה האחרונים מתייחסים כאל התעמלות מוזיקאלית.

אבינועם לא אוהב את האסוציאציות שנלוות ל"קאברים", או איך שהוא חושב שמתייחסים ותופסים "קאברים" כיום. למעשה, אפילו יותר מכך, הוא פוסל את המושג "קאבר" מכל וכל. לצורך הדיון השתמשנו במילה "קאבר" בשביל לתאר מישהו שמבצע שיר של מישהו אחר. בעברית פעם שמעתי את הביטוי "גרסת כיסוי" אבל כנראה זה לא תופס מספיק, אנחנו נשארנו עם "קאבר".
אבינועם: אני לא משתמש במושג "קאברים", ולא מכיר במושג הזה, אבל יודע במה מדובר, ונשתמש בזה לצורך הדיון. לעשות או לבצע "קאברים" זה בדרך כלל שלב טבעי. הרצון האתגרי להצליח לבצע שיר, לפצח אותו, לראות איך עשו אותו, או סתם ליהנות מלנגן אותו הוא טבעי בעיניי. נגינה של יצירות של אחרים גורמת ליוצר לצאת מהריבוע של עצמו. במצבים של יובש יצירתי, טוב לנגן אחרים, זה יכול לפתוח את הראש, להביא רעיונות וכולי.

תומר: מה הלגיטימיות של הרכבים שמבצעים בהופעות קאברים.
אבינועם: יש להקות "קאברים", נגני חתונות, נגני רחוב, נגני לובי בבתי מלון. עובדה, היסטורית זה ככה מאז שהמוזיקה מתועדת, בוודאי גם לפני כן. לא כולם נולדו יוצרים, ויוצרים טובים.

אם יש הרכב שמופיע עם חומר מקורי ומשלב בתוכו "קאברים", אז יש לו אפשרות לבחור במינון של כל דבר, מה שמגדיל את יכולת המשחק שלו עם החומר שהוא מבצע. בנוסף יש את שאלת הגישה, איך הוא ניגש לעשיית ה"קאבר". בנושא גישה, אני בעד תמימות ואוטומטיות. לא לחפש את הלגיטימציה ל"קאבר" בגלל שיש בביצוע פרשנות מיוחדת או משהו אישי שכביכול אמור להעניק את הלגיטימציה הזאת.

ה"קאבר", צריך להיבחן במוזיקאליות שלו. מה זה מוזיקאלי ? זה כזה ביצוע שהוא יפה בלי להיות תלוי במקור, שעומד בפני עצמו כדבר יפה. אפשר לקחת כל שיר, ובצורה טכנית, מודעת ומתוכננת, לעשות אותו בצורה ג'אזית, או בוסה נובה, או ללחשש אותו בסגנון אלטרנטיבי/אינדי. וזה יהיה שונה, עם פרשנות אחרת, מעודכן לתקופה וכולי, ועדין לפעמים זה יפה, לפעמים לא.

הגישה ל"קאברים" בימינו היא רדודה. שיר ו"קאבר" שלו לא צריכים להיות מושווים זה לזה. הם יכולים לחיות זה לצד זה, לעתים בלי לדעת זה מקיומו של האחר. המצב האופטימאלי, תדמיין שאתה שומע שיר, ויש לך דעה עליו, טבעית, שלך. שיפוט מוזיקאלי אישי. לפתע מתברר לך שזה "קאבר", ואתה פשוט לא מכיר את המקור. ככה צריך להתייחס ל"קאבר".

ההשוואות מיותרות לא מיטיבות לא עם ה"קאבר" ולא עם המקור,שהרי השיר המקורי, נולד, מקפיא את גילו, ועולה על עגלת הזמן ונוסע איתה. זה כל היופי. גם זמר מופיע עם שיר מסוים שחיבר 20 שנה, אז מה, הוא עושה לעצמו "קאברים"? 

תומר: מה ההשוואה בין "קאבר" סגנוני, ל"קאבר" תו אחרי תו?
אבינועם: ת'כלס, "קאבר" תו אחרי תו, או אחד לאחד, הוא קשה יותר לביצוע. כנ"ל השגת הסאונד של המקור היא קשה יותר לביצוע.

אפשר לקחת שיר, לסרס את המבנה ההרמוני שלו, לעמעם אותו, לצמצם את המרחב המלודי שלו על פי היכולות (המוגבלות) של המבצע, ולטעון שזה ביטוי אישי. יכול להיות שהתפיסה של המבצע לגבי המקור היא שגויה בכלל!

הביטוי האישי תמיד קיים בכל מבצע ובכל ביצוע, ולכן זה לא משהו שקשור במאמץ בביצוע שיר. השאלה היא כמו שציינתי קודם, המוזיקאליות עצמה. במוזיקה אני אומר – "נעשה ונשמע". קודם נעשה, אחר כך נשמע מה התוצאה. לא צריך לחשוב יותר מדי. הגישה ל "קאברים" היום היא יותר מדי מודעת לעצמה. 

תומר: מה דעתך על סגנונות מוזיקליים? האם מדובר בתגיות מיותרות או שיש לכך חשיבות?
אבינועם: אין מנוס מהגדרת סגנונות מוזיקאליים. הגדרה היא תוצאה של משהו קיים. יש הגדרות טובות. נניח בלוז או בוסה-נובה, או בארוק או מבנים מוגדרים למוזיקה אירית ועוד. ההגדרה צריכה להיות על פי מאפיינים מוזיקליים.

יש דברים שמוגדרים פחות טוב, נניח "אינדי" או "אלטרנטיבי". כשבדקתי אותם, אז הבנתי שכבר אי אפשר להגדיר איתם סגנון מוזיקאלי. לא מבחינת מה שהם עושים או איך שהם עושים. היום מדובר במשהו שמגדיר יותר קהל מסוים יותר ממוזיקה מסוימת. אין לי מילה בעברית לזה ("שוליים") אבל באנגלית הייתי קורא לתחום הזה Off Stream.

תומר: מה הקשר בין מוזיקאי כמתפרנס ממוזיקה, ומוזיקאי כאותו אחד שיושב עם עצמו, אוחז בכלי שלו, ומנגן ל"נשמה"? האם אפשר להתייחס לזה כאל שני עולמות שונים או שמא, רצוי שמוזיקאים ידעו לשלב בין השניים?
אבינועם: אני מודה לאלוהים שאני לא מתפרנס ממוזיקה. לו הייתי בסטאטוס שכזה, אזי הייתי מצפה להכרה אומנותית, ואם לא הייתי מקבל אותה, הייתי "מתחרפן". למזלי אני מהאסכולה של ה"נשמה". אני חי מוזיקה. לא חי ממוזיקה.

מוזיקאי צעיר יגיד "אני לא מופיע בחתונות, מול אנשים סועדים" מוזיקאי בוגר, מבוגר, נניח עם ילדים, לא צריך להגיד דבר כזה. פרנסה ממוזיקה היא לא בושה. הבנאדם הוא מעל למוזיקאי. תשאל את יוהן סבסטיאן באך על 23 ילדיו.

כיום, שוטפים לילדי האודישנים את המוח עם "אמת פנימית" וכדומה, במקום לתת לטבע לעשות את שלו. צעירים שמדברים על "מוזיקה זה החיים, הכי חשוב, דרך חיים, לא חשוב שהמקרר ריק. העיקר המטרה.", זה רומנטי. עם הגיל, ההתבגרות, ולאחר שהופכים (בדרך כלל) הורים לילדים, הדברים משתנים. המציאות חזקה מהחיים. 

תומר: מה לגבי הקלטות?
אבינועם: פעם, כשכל דקה אולפנית עלתה כסף רב, היו מחשבים אפילו את זמן הכנת הקפה. לכן ההרכב היה מתאמן הרבה לפני ההקלטות, וכך, השיר, הנגינה והעיבוד היו מקבלים את הצורה הנכונה להם תוך כדי עבודה.

היום יש הרבה אולפנים ביתיים ואין לחץ מהסוג הזה, גם כאן ניתן לנגן ברוגע עד לקבלת תוצאה נכונה. ברם אולם, הקלות הזו מיילדת כל שתי שניות וחצי עוד אלבום. מצב של הצפה ללא סינון. 

תומר: נגינה בהרכב?
אבינועם: לא לכל אחד זה מתאים. נגינה בהרכב נותנת השראה, כי תמיד יכול לעלות רעיון מאחד מחברי ההרכב, שיהיה משהו שלא חשבת עליו. גם מטעויות לומדים, אפשר אפילו לומר שיש טעויות טובות. נגינה בהרכב תורמת למוזיקאליות, לחוש הקצב, להקשבה, הרמוניה.

מצד שני עשויים להיות גם ענייני אגו. נגינה בהרכב יכולה בקלות להוות הכנה להשתתפות בריאליטי כמו האח הגדול או הישרדות.:-) 

כמובן שהסתקרנתי לשמוע מה דעתו של אבינועם על מצב המוזיקה בארץ. אבינועם חי בבאר שבע, שבה בשנים האחרונות יש תחושה של גל של אמנים שיוצא, ובכלל מהדרום. גם פסטיבל האינדי-נגב שמתקיים לא רחוק מבאר-שבע עלה לכותרות.

תומר: מה דעתך על סצנת המוזיקה בארץ? האם בשנים האחרונות אנחנו בקו עליה או ירידה?
אבינועם: בשרשרת הזו של יוצר-תווך-קהל, ברור שהתווך עבר מהפיכה. האינטרנט והמדיה הדיגיטאלית זו מהפיכה שמורגשת תוך כדי תנועה ולא בדיעבד. הניתוח המדויק שלה יעשה מאוחר יותר בצורה מלאה עם הפרספקטיבה. אני עוקב ברמה היומיומית אך חושב שרמת המוזיקה לא מיישרת קו עם הנגישות אליה.

לראיה, העסק המסחרי, המיינסטרים, ממשיך כרגיל בשלו, לפי חוקי יעדים, ותוצאות מוגדרות. לעומת זאת, השוליים מרגישים פריחה אומנותית גדולה. הפריחה היא יותר בנגישות ובחיבור בין היוצרים לקהל שלהם, בגלל התפתחות התווך, אבל היצירה עצמה לא פחות תקועה מבעבר. זה לא שקרה איזשהו נס אבולוציוני שהביא כל כך הרבה יוצרים מוכשרים ומפורגנים לסביבה.

יש כל מיני פורומים יעודיים, שמאמינים ומפרגנים לעצמם מבקרים את עצמם ומדווחים לעצמם. יש איזה עיוות ובלבול. אני יוצא מ"עשן הזמן", ומסתכל סביב על ערימות הבניינים והבלוקים האפורים ושואל את עצמי אם האנשים שם מודעים להתרחשות שהייתה פה במועדון הקטן.

אני לא אופטימי. מצד שני, אני יודע שאלו שהופיעו מולי הרגע, חיו ופעלו במשך המון שנים, גם לפני שהיה "עשן הזמן", או פורום או אינטרנט שיספר את זה למישהו. את זה אני אומר מהיכרות טובה עם הנעשה בבאר שבע, והיא כמשל. למרות זאת, החשיפה הגדולה מגדילה סיכויים לדברים טובים. 

תומר: האם יש סצנת מוזיקה או אמנות באר-שבעית? אם כן, אם תוכל לתאר אותה, העוסקים וכדומה.
אבינועם: יש משהו. אבל אני מתמצא במה שקורה במוזיקה. יש הרבה פעילות בסגנון של "צעירי ב"ש" תחרויות שהפרס עליהן הוא שעתיים הקלטה חינם באולפן נידח וכולי.

יש את האינדי/ אלטרנטיבי, תמצא בו את דויד פרץ, מריונטה סול, יוחנן קרסל, איתן פישר, לנסז, נדב אזולאי, טריקסרין ועוד. אנשים טובים ומוכשרים. יש רומנטיזציה של הסיפור של האינדי/אלטרנטיבי, שלעיתים מגיע לרמה שמנסים לאפיין משהו כמוזיקה באר-שבעית. למשל, נניח שיסבירו למישהו למה מריונטה סול זה מוזיקה באר-שבעית. ונניח שלפתע יגידו לאותו אחד, "סתאאאם, הם מכפר סבא", הוא גם יאמין לזה! אז הוא יאמר לעצמו "וואלה, מוזיקה כפר סבאית".

המצב בבאר שבע הוא רגיל למדי, מה שהיה – הוא שעכשיו, למרות שדרך האינטרנט מי שקורא עשוי לחשוב שמדובר באיזה מפץ. נכון, כל פיפס מבירת הנגב, אכן מדווח ומסוקר מידית במעגל האינדי/אלטרנטיב ברשת. 

תומר: מה דעתך על סצנות ה"אינדי", "אלטרנטיב" וסצנות אחרות שנבנות בשנים האחרונות בלי להסתמך יותר מידי על המיינסטרים?
אבינועם: הסצנות הללו בינתיים קטנות וזריזות, כמו חברות קטנות בהיי-טק, שמגיבות מהר לשינויים, שלא כמו החברות הגדולות שאנלוגיות למיינסטרים. כמו שציינתי קודם, נראה לי שהסצנות האלה צריכות לפקוח עיניים לצדדים, לא רק לבוא בטענות למיינסטרים שנדמה לי כמתפקד טוב לשיטתו.

ככל שאני קולט, הסצינה הזו מקיפה כמה מאות או אלפים בודדים. במרחבי האינטרנט תוכל למצוא כמה בלוגים מרכזיים ועוד 3-4 אתרים בתחום ועוד פורום או שניים. לדעתי הקהל, ובמיוחד האנשים הפעילים ברשת הם אחלה שבעולם, סקרנים, רצון טוב מפרגנים ומשתפים. אבל עם הזמן יתגלה אפילו להם הפער בין המוזיקה בת'כלס לבין מה שהם היו רוצים שהיא תהיה.כמה שזה ישמע לא נכון, אני חושב שהסצנות הללו דווקא מתקיימות בזכות המיינסטרים!

תומר: מה הקטע של גלגל"צ? למה הם עולים לכותרות, האם ההשפעה שלהם באמת גדולה?
אבינועם: דווקא כדאי להאזין לגלגל"צ, מדי פעם, בשביל להבין מה קורה מסביב. אי אפשר להסתגר בתוך בועה. יש לגלגל"צ כוח, והלוואי וכל יוצר שוליים יצליח לחדור לשם. יש להם השפעה גדולה.

הבעיה איתם, היא שגלג"צ יכולים לדחוף כל דבר שהם רוצים. כמו ערוץ 2. זו לא חוכמה להטיל על הפרט את ההחלטה של "אתה לא רוצה , תעביר ערוץ". משהו בסטייל "לא תשים מכשול בפני עיוור". העובדה שאי אפשר להימלט מהם והיכולת של קומץ אנשים לדחוף למרכז המסה האנושית בישראל כל מה שהם רוצים זו הבעיה. 

תומר: מה דעתך על סצנות ותיקות יותר כמו ג'אז, פולק, רוק או אחרות?
אבינועם: אני לא עוקב אחריהן, זאת אומרת בפעילות שבאינטרנט. הפולק מצא חסות אצל האינדי/אלטרנטיבי. אגב ה"פולק" בארץ זה כל מי שהוא פסיאודו בוב דילן או פסיאודו ניל יאנג, או ואריאציה כל שהיא על מיוסרות אקוסטית עם או בלי פסיאודו מפוחית. זה לא ממש פולק לדעתי.

תומר: מה דעתך על אמנים שמצליחים בחו"ל ובארץ לא מוכרים? מדוע זה קורה?
אבינועם: בארץ רוצים לשמוע עברית. חוץ משיר טוב יפה או נחמד, רוצים לשמוע חוויה. השפה היא מעל לכל. קרן אן יכולה להיות דוגמא טובה. למוזיקה אין שפה, אבל לשפה יש מוזיקה והקהל מחפש את זה, למרות שהיוצרים חושבים שהם מקדימים בצעד את המאזינים.

גבע אלון הוא דוגמא מעניינת. דוגמא עוד יותר מעניינת זו נועה בביוף. את ההופעה הראשונה שלה,לדבריה, ראיתי ב"מסבחה" בבאר שבע, הופעת חימום ליאיר יונה. היינו 20 איש. שבוע-שבועיים אחרי זה, אני רואה דיווחים על הדבר הבא, על ההצלחה, ההבטחה.

אחרי 10-15 הופעות, מול ממוצע של 15 איש, על 5 שירים וכל הזמן בקומבינות של אירוחים, טסה לאמריקה לסיבוב הופעות. אין לי בעיה עם זה, אבל טסה אחרי שמיצתה את ההצלחה וכבשה את ישראל? מה? מי? איפה? הייתי בחו"ל בשליחות מהעבודה באותו זמן? אני מקווה שהיא מפוקחת. אבל זה כוחה של סצנה! אני מאחל לה הצלחה כמובן! (גם באר שבעית)

לפני שנתיים או שלוש הגיע לבאר שבע אחד, לוסיל מאר. "וירטואוז גיטרה" זעקו כותרות בעיתונים. אז הוא כנראה גם אחד ש"מצליח בחוץ" ואולי לא בארצו. 

תומר: מנה אמנים ישראלים מובילים בימינו.
אבינועם: קרן פלס בתחומה ? עמיר בניון בתחומו ? אייל גולן? שלומי שבן? אני יודע שתשובות כאלה לא יתקבלו במרחבים שהראיון הזה מתפרסם, אבל, לתפיסת עולמי, נועם רותם, עמיר לב וכאלה דומים – לא נספרים.אישית, קשה לי למצוא כיום מלחינים בסדר גודל של מתי כספי, סשה ארגוב, יאיר רוזנבלום או יוני רכטר ועוד כמה כאלה. ולא בגלל שאני תקוע בשנות ה 70. אלא בגלל שאני עוקב מאז שנות ה 70. 

תומר: מה דעתך באופן כללי על המוזיקה בעולם למול המוזיקה בארץ? האם הפערים מצטמצמים בשנים האחרונות?
אבינועם: המוזיקה בארץ הייתה תמיד טובה מול מה שקרה בעולם באותה התקופה. זה לא ספורט שצריך השקעות מי יודע מה. זה עניין של האינדיבידואל. בהפקות יש לנו מה ללמוד, וזה גם עניין של כסף. בכל מקרה, האהבה שלנו וההערכה שלנו לתוצרת שלנו שקולה נניח, לזו של הבולגרים או ההונגרים בארצם. 

תומר: מה ההבדל בין מוזיקאים מדורות קודמים למוזיקאים בימינו בישראל?
אבינועם: כיום המדיה מביאה לפרונט את מי שהיא רוצה. דור היוצרים של שנות ה 70 היו סטייל ממש "מוזיקאים" שלטו יותר גם בנגינה, גם בתיאוריה גם בתווים, עיבודים כתובים וכולי. הם היו בפרונט. כיום יש בפרונט נניח את הראל מויאל והרבה "מוזיקאים" יושבים בבית, מכינים חביתה.

עד סוף שנות ה 60 היתה חלוקת תפקידים. כמו ב ים-תיכוני דהיום. כלומר, היה זמר, היה תמלילן, מעבד,היה מלחין. כל תפקיד בנפרד.

תחילת שנות ה 70 היו לנו מלחינים ששרו את השירים שלהם. אני זוכר את ה"דיבור" על המהפיכה הזו. אותם מלחינים/מבצעים מצאו הרבה טקסטים בספרי שירה. היה תור הזהב של "שירי משוררים".

כיום תמצא את מה שנקרא "סינגרסונגרייטרים" מי שכותבים מלחינים ומבצעים את שיריהם.

תחת ההבדל בסוג היוצרים הנ"ל אפשר למצוא גם שינוי בסוג השירים. פחות מלודיה. לדוגמא, האקוסטיים החרישיים והנוגים. מלודיות שהן אילתור קולי צר על שני אקורדים שמתחלפים. א', ב', א', ב'. אם תוריד את ליווי הגיטרה, לא תמצא לחן.

תומר: מה חסר לסצנה הישראלית בשביל להתקדם בעתיד?
אבינועם: תמיכה משמעותית ויציבה לאורך זמן של מדיום תקשורת חזק (רדיו/טלוויזיה) ביצירה איכותית ,שונה ,נועזת ולא מקובעת. הסצנה בארץ מורכבת בעיקר מצעירים, שמתמקדים במוזיקה של כאן ועכשיו. אנחנו דור האינדיבידואל. כל אחד יודע, כל אחד מבקר, כל אחד רוטט במרחבו הפרטי, עיקרון אי הוודאות של בור. לא נוצר מרכז מסה.

דרוש ציר, מכנה משותף. שהסכום יעלה על אוסף הפרטים. יש סיכוי שעם הזמן זה יקרה.

תומר: האם יש מקום לשילוב רב יותר בתכנים יהודים במוזיקה ישראלית כפי שאנחנו רואים בשנים האחרונות?
אבינועם: אני חושב שזה קורה כי זה משקף את התקופה, כמו בכל תקופה. ככה גם היצירה היהודית. יש גל של חזרות בתשובה, גם אצל אומנים ולאלה האחרונים יש אפשרות לבטא את זה ביצירתם. המוזיקה משקפת את מה שקורה בחברה.

תומר: האם יש סיכוי שיצא מכאן מוזיקאי ש"ישנה את העולם"? באיזה תחומים אם בכלל יש סיכוי הכי רב לכך, למשל, ג'אז, קלאסי, רוק, מזרחי,מיינסטרים ישראלי, יהודית, אינדי וכולי.
אבינועם: נגני ג'אז ישראליים עושים חייל בחוץ, בצדק. אני מת על אבישי כהן נגן החצוצרה, ועל אלי דג'יברי נגן הסקסופון. למיינסטרים הישראלי אין הרבה סיכוי בגלל השפה. אבל בג'אז ובקלאסי לישראלים (בוודאי היהודים) יש מה להגיד. האינדי הישראלי, אלה ששרים באנגלית מנסים עכשיו בכל הכח בחו"ל, ואולי מישהו מהם יצליח. לך תדע.