לבונטין 7, 9.12.2008 דייויד הזלטיין

זוהי לא ההופעה הראשונה שכותרתה מצויינות, שמתרחשת בלבונטין 7, ועיקרה שיתוף פעולה בין אמן אורח שמגיע מהניכר לבין טובים מבין אמני הג'אז שלנו. אבל בהופעה הזאת, מה שהיה מיוחד זה רמת שיתוף פעולה יוצאת דופן בין האמנים, שרק בשביל זה היה שווה לבוא ולצפות. הזלטיין הוא פסנתרן יוצא דופן, שהיה גם במצב רוח יוצא דופן במהלך ההופעה ופירגן רבות לשותפיו, הבאסיסט גלעד אברו והמתופף שי זלמן שניהם בערב מצויין. הזלטיין השתמש בהומור וברוח טובה, השיא היה כאשר אמר בין הקטעים :"אני מנגן עם מוזיקאים כאלה נפלאים, שאני לא יכול לחכות שננגן שוב ביחד"!

בכל פעם שיד ימין של הזלטיין ניגשה לצד הימני של הפסנתר וניגנה על הקלידים הגבוהים, היה זה מפגן של עומק, ג'אז במיטבו. מלבד היכולות של הזלטיין להשאר עם יד ימין על הטונים הגבוהים ולהפליא בנגינה עמוקה, הוא הפגין יכולת מצויין בריצה על כל הפסנתר מלמטה למעלה ובחזרה, בסולו פנטסטי ומלא השראה. גלעד אברו תחת השראה זו יצר סולו משלו על הבאס. היה זה הקטע השני של הסט הראשון, רגעי השיא של הערב, כאשר מייד לאחר שהזלטיין סיים את הסולו, יצא אברו לסולו ממש באותה השראה, שהיה הסולו הטוב ביותר של אברו שיצא לי לראות אי פעם.

אברו הוציא מעצמו הרבה דברים מרעננים במהלך כל הערב, והיה חד כתער. הערב גם סיפק סולו שיא של זלמן, באחד הקטעים האחרונים של הסט הראשון, זלמן יצא לסולו מלא נקודות מעניינות, הוא שיחק עם מלודיה ועם הרמוניה, דברים שהחומר וההשראה של הערב משכו אותו לעשות. הזלטיין עצמו נמצא כל הזמן בתוך המוזיקה. הוא נוטה להכניס פראזות קטנות בקטעים של אחרים, הוא מזהה מיידית את הקטעים שבהם הוא יכול להשלים ולתקשר בסולו של אחר, ומייד נותן תוספת משלו.

בסט השני, בשני הקטעים הראשונים הזלטיין ניגן באופן שונה, השראה נמוכה, אקורדים לא הגיוניים כל כך, לא ברור מה קרה שם בדיוק, אבל לפתע הוא ניער מעליו משהו, ומאותו רגע חזר לעצמו והפליא שוב בנגינה. יכול להיות שהיה לו קר, או משהו לא נוח, זה היה חלק קטן ולא ברור של המופע. ואולי כדאי עכשיו לחזור לנושא שיתוף הפעולה בין האמנים.

במופע הקודם בסדרה, עם קתרין פרמר, היה לנגנים מעט מאוד אפשרות להתבטא בשל אופיו של החומר. על כן מה שקבע את איכות המופע בעיקר היה יכולת השירה של פרמר, והאסתטיקה של המופע בסופו של דבר נסגרה על שאלת יכולתה לשיר בלוז טוב, דבר שהיא עשתה היטב. במופע של הזלטיין, הנגנים הישראלים נדרשו לאתגרים שונים ובסופו של דבר גדולים יותר, ושיתוף הפעולה המצויין בין הנגנים, הדינמיקה, ההבנה, אלו היו הדברים שיצרו תקשורת סווינגית מצויינת ביניהם, וזה גם מה שנתן את המסגרת שאיפשרה לשלושת הנגנים למצות בסולואים שלהם את מיטב ההשראה שקיבלו מהמסגרת הזאת.

כלומר, בסגנונות ג'אז בזרם המרכזי, בסופו של דבר הסולואים הם פעמים רבות הברומטר העיקרי של האסתטיקה של מופעף לפחות מבחינת רוב המקרים של הקהל (מחיאות כפיים כמחווה לסולו וכדומה), אלא שמעבר לגינוני הכפיים שלאחר הסולו אפשר תמיד לבחון אלמנטים אחרים, במקרה הזה השיתוף פעולה בראש ובראשונה היה טוב מאוד לנגנים הישראלים, בעיני זהו השיא של סדרת מופעי הג'אז, ולא בגלל שאני מביע השתאות למול נגני ג'אז ישראלים שיכולים לנגן עם מיטב הנגנים מהעולם, אני חושב שאת השלב הזה מזמן הג'אז הישראלי עבר, אלא ובעיקר לנוכח ביקורות שנשמעות מידי פעם על סדרות שבהן ישראלים משתפים פעולה עם נגנים מיובאים, וכאן כל הביקורות הללו נופלות מיידית ברגע שרואים שיתוף פעולה.

שיתוף פעולה שהוא יותר מאשר לנגן איזשהו קטע ביחד, אלא להגיע לעומק הג'אזי, למרקם משותף, לדברים שהם מעבר לבסיס של מוזיקאים יושבים ומנגנים ביחד מוזיקה. המופע, היה רחוק מלהיות ג'אם סשון. שלושת המוזיקאים התחברו ביחד לנגן מוזיקת ג'אז במסגרת מסודרת, וברמת שיתוף פעולה שהם בהתאם לסטנדרט של כל מופע ג'אז של הרכב קבוע, ובעיני זהו הישג של מופע זה שמוכיח את החיוניות שבמופעים שכאלו. קיבלנו את הזלטיין במלוא המובן ההייזלטייני, שלושת המוזיקאים ניגנו כשווים, וכששופטים את המוזיקה בפני עצמה, היא היתה מצויינת.

ציון: 5 כוכבים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *