אם עד כה, אוהדי מוזיקת בלוז בישראל היו חסרי קול, ולא יכלו לעשות דבר למען עצמם, דברים אלו עתידים להשתנות. הסילוק ברגל גסה של כל תוכן הבלוז מ-88FM היה איזשהו אינדיקטור לכך שצריך לעשות משהו. יתר על כן, ועל רקע הבחירות הקרבות ובאות, מסתמן עניין די ברור בישראל: אם לא קמים ועושים, אף אחד לא עושה בשבילך!
וזה נכון גם לגבי הבחירות. הסיבה העיקרית לכך שאחוז האנשים שמצביעים בבחירות קרוב יותר ל-50% מאשר ל-100%, הוא בעצם ההבנה של רבים כי פוליטיקה ועסקנות מטיבם, אינם מהווים כלי עזר לרשות הציבור רוב הזמן. נכון, לעיתים יש מצבים שבהם פוליטיקאי ספציפי מחליט לעשות פעולה חיובית בזמן ספציפי נתון. אבל, שני דברים, אחד, במקרים רבים התגייסות של פוליטיקאי אינה מספקת, ודבר שני, לא קיימת תחושה שהפוליטיקאי פועל למענך, בעיקר לו בקרב "הרוב השקט", שבעצם, ספק אם יש בכלל דבר כזה שאפשר להגדיר אותו כ"רוב שקט".
למעשה, פוליטיקאים אכן מסדרים לעצמם סדר יום חיובי, כך אני נוטה להאמין, סדר יום שיש בו סיוע בוודאי לדברים רבים שהם רואים לנכון. אם ככה, מדוע אין תחושה כזאת בכלל בקרב הציבור? הסיבה לכך נעוצה באופי הפעילות של הפוליטיקאים. מרביתם פועלים למען הרבה מטרות קטנות וטובות שמצטברות ביחד למשהו שהוא פחות טוב בהרבה מסכום חלקיו, אפשר לומר אפילו שזה בינוני למדי.
ולכן, מי שרוצה לתקן איזשהו עוול שנעשה לקבוצה כלשהי, התארגנות ביחד היא מוצא טוב להתחיל ממנו. וזה מה שקורה מבחינת הבלוז בישראל. אנחנו קבוצה שמתארגנת, במטרה לקדם את הבלוז בישראל. הדרך לעשות זאת תהיה ככל הנראה עמותה, אותה אנחנו נקים, ובצורה כזאת נוכל אולי לעשות ביחד למען הבלוז.
הבורות בישראל לגבי הבלוז היא בכל הרמות וכאן בעצם אנחנו נוכל לפעול, על ידי הסרת המגבלות של חוסר הידיעה וחוסר החשיפה לסגנון, נוכל להגדיל את המודעות לחיוניותו של הבלוז, ולהסביר היטב מדוע כן חשוב שתהיה סצנת בלוז בארץ, ושיהיו לה משאבים מסויימים. זה ייקח זמן רב אך נגיע לזה בסבלנות רבה.
למתעניינים אפשר להכנס לאתר הבלוז.
Blues in the Schools presented by The Colorado Blues Society
בלוז בבית הספר: קולוראדו
בבלוג פרטיזן ישנן מספר רשומות שעוסקות בעצם בבעיות דומות שאנחנו מהבלוז מתמודדים איתן. רק שמצבו של הרוק האלטרנטיבי טוב יותר בהרבה משל הבלוז, ואני אפרט בהמשך. נתחיל עם הגיאוגרפיה של תל אביב דרך עיניו של אמרגן הופעות. יובל הרינג כותב:
בגלל ש"יוצרים עצמאיים" יש כמו מים, הגג של המקומות המוסבים רחב מאד. כלומר, אין להם אג'נדה, אין להם קהל קבוע (הם תמיד עדיין בונים אותו), ואין להם סגנון שיחודי להם. בזכות גג רחב זה, הם נהנים מכל העולמות מבלי להתחייב לשום דבר. התוכניה שלהם בדרך כלל אקלקטית מאד ורמות האיכות של ההופעות בה עולות ויורדות בצורה קיצונית. להקות שוליים או אמני מינסטרים לשעבר שעכשיו מופיעים מול קהלים קטנים יותר, יכולים בימינו בזכות קיומם של מוסדות מוסבים אלה, לעשות מעין יענו-סיבוב-הופעות בתל אביב. שבוע אחד הם מופיעים בבארבי, שבוע אחרי בקטנה בשסק ושבוע אחרי הם מעלים מופע אקוסטי בקפה ביאליק, לא לפני שהם קופצים לגיחת צהריים בקוזה נוסטרה. הרי רק ככה אפשר להתפרנס, ורק ככה אפשר לשמור על מומנט של תנועה מתמדת.
נכון! למרות שבמובנים מסויימים יש יתרון בכך שמוזיקה מופצת על פני איזורים רבים, למשל, בשביל להגדיל את הקהל, הרי שמוזיקת אינדי כבר מזמן עברה את השלב שבה היא מחפשת להגדיל את הקהל. אבל זה לא בא אחד על חשבון השני. בכל המקומות שבהם היה פולקלור מקומי, בסופו של דבר גם ביקשו להפיץ אותו החוצה. המצב של האינדי הוא אחר, משום שלא נוצר עדיין פולקלור מקומי, אלא נוצר קהל והקהל הזה מפוזר בכל מיני מקומות.
בשביל להפוך את הפולקלור של המוזיקה האלטרנטיבית המבוזר בכל רחבי הארץ לפולקלור מקומי, צריך שיקרו מספר דברים. הראשון שבהם, הוא שבאמת תהיה נקודה גיאוגרפית מסויימת שבה יהיה קהל פוטנציאלי גדול מאוד שצורך את האלטרנטיבי, ושיקומו אמרגנים שיעסקו בחיבור המשולש של מועדונים/קהל/מוזיקאים. אמרגנים אלו צריכים בעצם לדאוג ולדחוף את הסגנון שהם רוצים בו, באמצעות פנייה למועדון, חיבור לאמנים מסויימים, ולוודא שיגיע מספיק קהל בשביל להניע את זה.
בועז כהן כתב רשומה: אדוני, שר התרבות הבא.
כשבעיתון מסוים, ערוץ טלוויזיה או תחנת רדיו מגלים שיש ירידה כלשהי במספר הקוראים/הצופים/המאזינים – הצעד המיידי הוא להוריד את הרמה. לנסות ולקלוע אל "המכנה המשותף הרחב", שהוא גם הנמוך ביותר. אף אחד לא חושב, משום מה, שהקוראים/הצופים/המאזינים נעלמו מפני שהרמה ירדה, או מפני שהרמה לא מספיק גבוהה. איכשהו, כלי התקשורת תמיד מגיבים באופן אוטומטי לסקרים מדאיגים. הם מוותרים על האיכות.
זה כתוב כל כך יפה ומתומצת מילה במילה שחבל לי לגעת בזה. עוד קצת בועז כהן:
העניין הזה לא מטריד רק אותי. ד"ר יובל כהן כתב פעם על כך ש"מחסום מנטאלי גורם לכישלון בהבאת מהפכת איכות אמיתית לישראל". כהן התייחס לאיכות ומצוינות בעסקים, אבל אותו מחסום נכון לגמרי גם ביחס לתרבות. לדעתי האישית, יש כאן טישטוש גמור בין "מכנה משותף רחב" לבין "מכנה משותף נמוך". אני חושב שמדובר בשני מושגים שונים.
פשוט תענוג לקרוא! באמת המצב של ישראל בתרבות, בעסקים, ואפשר להוסיף גם ספורט, ועוד, הוא מצב שכזה. בועז כהן מסכם את זה:
אכן: מחסום מנטאלי. אנשים מסרבים להאמין שמשהו איכותי בישראל יכול להניב גם הצלחה בקרב הקהל.
זה לא שהציבור נולד כזה, אלא שהממסד בישראל יצר נוסחה שבה ככל שהאדם הוא יותר רע לסביבה, ככה הוא מצליח יותר. מי שמטנף את מקורות המים, מיש מחסל את ים המלח, מי שמזהם את האוויר, מי שמקרין אנטניות סלולריות על ציבורים רבים ומסרטן אותם, אלו האנשים שהם הטופ של ישראל, הכי מצליחים. גיבורי התרבות והמודלים לחיקוי הם גנגסטרים, פוליטיקאים שסרחו, טרוריסטים, עורכי דין חמדנים, וכדומה.
וכך גם בתוך המערכות. מי שמתקדם זה פעמים רבות אותו אחד שבדיוק כמו מזהמי הסביבה, מישהו שעושה דברים מאוד גרועים. ברוב המקומות הציבוריים זה ככה, ובגלל זה יש קבלת החלטות גרועה. הציבור הישראלי מקדם את המושחתים והמזהמים, זה דומה לכך שבחברה הפלסטינית הגיבורים הם טרוריסטים (שהיו נקיים משחיתות בדיוק עד לרגע שקיבלו את השלטון בעזה לידיים) וגם שם זוהי בעייה מנטאלית שמונעת מהם לצאת מהמעגל העלוב שהם כופים על אנשיהם.
בישראל זה מעגל דומה, שכמו האנשים בעזה, קשה לנו להרגיש בו, כי אנחנו בתוך הביצה, אבל זהו מעגל שבו חוסר התרבות שולט. ובסופו של דבר אנחנו גודלים להיות מה שמגדלים אותנו, כמו שבעזה גודלים להיות מה שמחנכים אותם. הם רוצים להיות טרוריסטים. אנחנו רוצים לזהם את הסביבה, לקחת שוחד, ולהיות גנגסטרים, ואם נצליח, ברור לנו שהמערכת הישראלית תקדם אותנו ונצליח גם כלכלית, וחברתית.
לכן אני אישית, לא חושב שהבעייה בשר התרבות, הוא לא ממש יכול לעשות הרבה. מדובר בבעייה מערכתית מקיפה. מה שכן, שר התרבות יכול לקרוא את המאמר של בועז כהן, ולנסות לקדם דברים ולראות איפה זה נתקע. עוד אחד מבועז כהן, "תמיד תמיד מוזיקה" – ראיון עם גיא חג`ג` מהבלוג עונג שבת.
האם בלוגים למוזיקה תפסו את מקום ביקורת המוזיקה הממוסדת?
כן, ולו רק בגלל שגם בעיתונות הממוסדת אפשר לראות היום פחות מבקרים גבוהי מצח ורציניים ויותר כתיבה בלוגית במהותה, כלומר משוחררת, אישית יותר. אבל גם להיפך – ביקורת עצמאית ברשת הפכה פעמים רבות להיות רצינית, מעמיקה וחשובה יותר (הן בעיניי קוראיה והן בעיני עצמה). אני אישית מבסוט מזה לאללה.
חג'ג' מעלה נקודה מעניינת. באמת היום התקשורת הממוסדת פחות מתייחסת לביקורת כז'אנר בעל משקל, ולא רק במוזיקה, למעשה אני חושב שיש תהליך ארוך שבו הביקורת האישית קוויה מטשטשים מאוד ומרבית הביקורת מצויה במה שנקרא מעצבי דעת קהל, שמערבבים את העובדות היבשות עם פרשנות אישית, במטרה בעיקר להטות דעת קהל למען מטרות. לא רק שהביקורת אינה בטור נפרד, והיא בתוך החדשות, אלא שגם בתוך כתבה חדשותית שאמורה לתת פרטים על אירועים שקרו, מה שבפועל יש זה פרשנות לאירועים וביקורת במטרה לעצב דעת קהל, לעיתים, בתוך כתבה חדשותית אין אפילו התייחסות לעובדות ולאירועים היבשים אלא לפרשנות בלבד.
בתהליך הזה, שהוא בלתי נפרד מתהליכים אחרים של הדרדרות בתקשורת הישראלית, באמת אפשר למצוא באנטרנט דברים הרבה יותר רציניים מאשר נניח בעיתון היומי, ויש גיוון, נקודות מבט שונות, פלורליזם, ועוד דברים שכאלו שהופכים את האינטרנט למדיה הרבה יותר מעניינת מאשר עיתון, טלוויזיה, או רדיו, שרובם מיושנים ופופוליסטים. האינטרנט זה באמת מדיית האיכות של ימינו, יש בה עומק שאין בתקשורת היומיומית, מעצם ההבנה שדפי אנטרנט בעלי אורך חיים יותר ארוך מאשר עיתון או טלוויזיה שהם מיידיים, ובכך שהנגישות לאנטרנט לא נופלת מבהרבה מהנגישות לרדיו, טלוויזיה, או עיתון, והעלות של אינטרנט נמוכה מזו של האחרים.
ישנן מדיות כמו ספרים, מוזיקה וקולנוע, ששורדים בשל האיכות שבהם, וממשיכים להתקיים, למרות השינוי. אנשים מבינים שבשביל איכות הם צריכים לצאת מהטלוויזיה, הרדיו והעיתון, ודי הסתגלו למצב הזה. ומכאן מגיע גם היחס בעיתונים עצמם לתוכן מעמיק, כגון פרשנות רצינית, הם מבינים שמקומם לספק משהו מהיר ולא מעמיק, ולהשאיר למדיות אחרות להציג מגוון איכותי יותר. האנטרנט הפך למעיין מדיית ביניים בין הספרים , סרטים דוקומנטרים ומגזינים המקצועיים שמייצגים את מיטב הרצינות, לבין היומיומיות של הצהובונים!
וכמדיה שכזו, באינטרנט יש את הללו שנכנסים לנישות היותר רציניות!