שאלה שעלתה ברשת לאחרונה רבות, בנושא מוזיקה, ישנם רבים מידי שמסכימים שאיכות המוזיקה בימינו נופלת משנות השישים או השבעים. אני כמובן,לא מסכים, ישנם שינויים בין המוזיקה היום לבין מה שהיה בשנות השישים או השבעים, אבל, מוזיקה היתה בעבר ותמשיך להיות בעתיד, שום דבר לא ישנה זאת. מה שמסתיים זה ביטוי של דור כאשר מגיע דור חדש, וזה עניין של חברי הדור הקודם כיצד הם נערכים לשינויים.
אין שום מדד שקובע שמידת היצירתיות במוזיקה עולה או יורדת במשך הזמן, מה שכן יכול לקבוע זה עד כמה מוזיקה כזרם אמנותי היא דבר פופולרי, והיום מוזיקה היא דבר פופולרי לא פחות מבעבר, ולמעשה, אפשר לומר שיותר. עידן האנטרנט איפשר חיבור בין קריאה לשמיעה על אותה המדיה, וכתוצאה מכך, יש פריחה בכל הנושא של צריכת מוזיקה. אמנם, לא תמיד הצרכנים מתגמלים את האמן שמבצע את המוזיקה, אבל זה סיפור בכלל לא חדש:
ישנם אמנים שמתוגמלים היטב, בעיקר כאלו שעוברים רף פופולאריות גבוה, החברה מתגמלת אותם היטב והם עשירים מאוד בדרך כלל. אבל, אין קשר בין זה לבין איכות. במשך ההיסטוריה היו מוזיקאים רבים שמתו עניים, למרות שהרווחים סביב העשייה שלהם תגמלו אנשים אחרים. כיום, אדם שמוריד מוזיקה, בצורה מסויימת הוא מתגמל את אתרי שיתוף הקבצים, אני לא בקיא בדיוק כיצד העסק הזה נפרט למזומנים, אבל אולי באמצעות פרסום, או משהו דומה, הללו שדוחפים לשיתוף המוזיקה הבלתי חוקית מרוויחים.
אז מישהו מתוגמל, וכרגיל אלו המפיצים, משתפי הקבצים, בדיוק כמו לייבלים בעבר. גם היום, לייבלים ממשיכים לעשות כמו בעבר כסף רב. יצירות של מוצרט וצ'ארלי פרקר ימשיכו למכור, וספק רב אם האמנים הללו תוגמלו בימי חייהם ביחס ישר לתעשייה מסביבם ורווחיה. פרקר מת כנרקומן חסר כל. גם מוצרט לא היה אמיד במיוחד.זה לא מפריע ללייבלים, להפיץ, וזה לא מפריע למשתפי הקבצים להפיץ.
אני חוזר כרגע לשתי הפסקאות הראשונות, הסיבה שפופולריות של מוזיקה כזרם אומנותי קובעת, משום שככל שיש יותר צרכנים לזרם אמנותי, כך יש סיכוי טוב יותר שיהיו יוצרים רבים יותר, עניין של היצע וביקוש. וככל שיש יותר יוצרים, יש סיכוי טוב יותר שחלקם יצרו דברים מועילים. ולכן מהבחינה הזאת, אנחנו נמצאים בעידן מצויין של מוזיקה.
העידן של ימינו מזכיר מאוד את מה שהתרחש בשנות העשרים של המאה העשרים. באותה התקופה המוזיקה המובילה היתה מוזיקת בלוז, אותה נגנו גם אמנים שמגיעים מהכיוון של הג'אז, כמוזיקה מתקדמת, וגם כאלו שהגיעו מכיוון של פולקלור קהילתי שורשי. חברות התקליטים השונות נהגו להקליט כמעט כל דבר, בלי לחשוב על פוטנציאל מכירות במקרים רבים. דוגמא טובה היא חברת פאראמאונט, שהקליטה הקלטות של מאות אמנים שמכרו עשרות או מאות תקליטונים בלבד. חלק מהקלטות אלו שבזמנם נמכרו בקושי, נמכרו במשך השנים בכמויות בסדרי גודל גדולים הרבה יותר.
פאראמאונט נהגו להזמין אמן שמכר 500 עותקים לסשון נוסף. הרווח המיידי היה פחות חשוב מאשר השליטה על השוק, וזה יצר תחרות אדירה בין החברות השונות. בימינו, בעצם יש מצב שבו לא התחרות על השוק היא שגורמת להקלטות רבות, אלא הטכנולוגיה שמאפשרת יצירת לייבלים בקלות. היום לייבלים שמתחילים כמשהו חובבני, יכולים להפוך די מהר לטובים יותר מלייבלים מיושנים שתרומתם אפסית ואינם מסוגלים לשדר איכות.
הלייבלים המיושנים הללו, עוסקים ברווח בלבד ואינם מתעניינים בחדשנות, אלא אם כן הם מריחים רווח מהיר. לעומת זאת לייבלים קטנים תורמים הרבה יותר, הם בדרך כלל מגיעים מאנשים שאוהבים אהבת אמת מוזיקה מסויימת ושואפים לקדם אותה ולעסוק ולהתערבב בעשייה בה. אנשים אלו מצליחים להנציח סגנונות ולמצוא בהם את האיכויות, למרות שרבים מהם הם חובבים או מוזיקאים בינוניים בעצמם, הרי שההבנה שלהם והאהבה שלהם הם מה שמצליח להנציח דברים שהיו נכחדים אילו היו תלויים באותו לייבל גדול ומיושן שהוא מכונה מיושנת ורעבה תמיד לפופוליזם.
כמובן, אם לייבל קטן כזה תהיה לו הזדמנות, סביר להניח שהוא יהפוך ליישות פופוליסטית ורעבה לכסף כמו הלייבלים הגדולים, אבל בדרך כלל זה לא קורה, וגם אם זה קורה, הרי בחלקים הראשונים של התהליך עד אז, ישנן איכויות שנשמרות, ככה שעד שהלייבל ממצה את זכות קיומו עובר זמן מספיק בשביל להינות מזה. ישנם רבים שעדיין שבויים בקונספטים מיושנים של מיינסטרים, דוגמת הלייבלים הללו, או אצלנו, המדייה הישנה כמו ידיעות אחרונות, מעריב, הארץ, ערוצי הטלוויזיה והרדיו.
כל הללו שוגים במחשבה שהאסטרטגיה שלהם צריכה להיות מירכוז של הצרכנים, קביעת סדר יום ברור שעליו הם שולטים, ומכך הם מסיקים שאם יתמידו באסטרטגיה הזאת ישלטו בשוק. אבל בפועל האסטרטגיה הזאת טובה רק לדורות הישנים, צעירים שנולדו בעידן השפע של האינטרנט אינם זקוקים לקריאה של העיתון היומי, שהוא עבורם שטיפת מוח מיושנת. אפילו מוסף הספורט (למעשה מוסף הכדורגל שבטעות נקרא "מוסף ספורט" למרות ש99% ממה שיש שם זה כדורגל) של העיתונים השונים לא מושך צעירים מלבד הללו שאינם מסוגלים בעצם לקרוא דבר ברמה גבוהה יותר מאשר מוסף כדורגל.
האופיום להמונים קהה כוחו, ולייבלים מיושנים למוזיקה בעצם נתקלים באותם הקשיים, הסיבה שהם מאשימים את משתפי הקבצים היא משום שקל להם להשען על כך, אבל, גם לאחר שיחוסלו רוב שיתופי הקבצים הבלתי חוקיים, וישארו מיעוט של עבריינים כמו בכל תחום, הלייבלים הללו לא ימכרו יותר ומכירותיהם ימשיכו לצנוח, אם כי לאט יותר.
ראיון מעניין עם בוב דילן מציין דילן את הרולינג סטונס כלהקת הרוקנרול הגדולה ביותר והאחרונה. במהלך הראיון מדברים גם על היטלר, ודילן מדבר על ההליכה העיוורת של ההמונים אחרי היטלר, למרות שלא היו לו מאפיינים ארים. ובסופו של דבר היטלר "מילא בהם את בתי הקברות". דילן מדבר גם על השירים שלו, והדברים שהוא כותב עליהם, מומלץ לקרוא.
בוב דילן הוא אחד מהללו שהובילו את הגל של כותבי השירים בעידן המודרני. בוב דילן היה יוצר-מבצע עוד לפני שהעניין הזה הפך לפופולרי בארץ, וגם דילן, למד זאת מאמנים שלפניו. בראיון דילן מדבר על וודי גאטרי ורוברט ג'ונסון שהוא רצה להיות כותב כמוהם. וגם הם אינם הראשונים שהביאו את הגל הנוכחי שנמשך בעצם עד לאיפשהו בשנות השישים שבעים כגל מרכזי, ובשנות השמונים דעך לטובת מוזיקת נוסחאות, ולאחר מכן לסגנונות כמו ראפ שבו הביצוע חשוב ולא הכתיבה, והיפ הופ שבו ההפקה והעיבוד חשובים יותר מהכתיבה.
הזרם הזה של הכותבים לא נעלם, אלא שפשוט החלק שלו במיינסטרים ירד, ובסופו של דבר באיחור מסויים העניין הזה הגיע לארץ. ישנה כל הזמן חזרה בגלים שמחזירים מהזרם הזה למיינסטרים, אבל בהחלט זה לא יוביל למצב שהיה בשנות השישים והשבעים, גם אז היו דברים שונים שקרו מלבד הזרם הנ"ל, אלא שאז היה סיכוי גדול יותר שלחן מסויים יתפוס ויהפוך ללהיט.
אפשר לומר שתקופת הלחנים הובילה לתקופת הנוסחאות. ברגע שהבינו שלחנים מהווים בסיס לפופולאריות, הגיעה מתודה מתוחכמת יותר שבה הבינו מתי כדאי להחליף אקורד בלחן ולאיזה אקורד זה כדאי, ונוצרו תבניות שאנשים בתעשיית המוזיקה יכלו לזהות אותם ולנתח אותם, וכתוצאה מכך, לדחוף את הדברים שעמדו בקריטריונים הללו, להשקיע בהם יותר. וכאשר עלו הטראנס הראפ וההיפ הופ החשיבות של לחנים ירדה מאוד. טראנס וטכנו הם שני סגנונות מוזיקה ששימשו תחילה לריקודים שבהם החשיבות של הביט והקצב גדולה בהרבה משל הלחן. בראפ מה שחשוב מלבד הביט זה גם הביצוע של הזמר. בטכנו והיפ הופ עומק ודיוק הצליל הוא החשוב, יותר מהלחן.
הלחן במאה העשרים היה פורמט זמני, שלא הביא לשום יתרון. מוזיקת בלוז שבה יש מיעוט של לחנים, היה בה עומק רב יותר מאשר רבים ממחליפי האקורדים, כבר בתחילת ההקלטות שלה בשנות העשרים המוזיקה הזאת נתנה מענה לחדשנות הרמונית, חדשנות מלודית, וחדשנות בקצב, ובנוסף, האמנים עסקו במהותם של צלילים ובידודם לא פחות מכל אחד אחר, והגיעו להישגים יפים שאפילו אנשי ג'אז חופשי בימינו שמתעסקים רק עם מהותם של הצלילים והשפעתם על המחשבה, לא הגיעו לעומק הזה.
כאשר נגמרה תקופת הזהב של המלודיות במאה העשרים, ועברו למשחקי לחן, זה לא שונה ממה שקרה כאשר הלחן איבד את הבכורה לרעיונות החדשים שבאו לאחריו. אלו הם ביטויים של דורות שמבקשים לחדש ולא ללכת אחורה. גם בישראל, לצד כותבי לחנים, היו לא מעט הרכבים גם בשנות השישים והשבעים שייבאו מוזיקה מחו"ל ותרגמו אותה לעברית, ובסופו של דבר דברים אלו הפכו להיות גם הם מתוחכמים יותר, אמנים כמו שלמה ארצי ולהקת משינה עשו דברים דומים רק ברמת תחכום גבוהה יותר.
לכן, קשה לומר שאובדן הדגש על הלחנה שהיה מקובל בשנות השישים והשבעים הוא גורם מבודד בהיסטוריה שגורם למוזיקה להיות פחות טובה מאז, אלא זוהי תופעה שכיחה בהיסטוריה שדור חדש מביא רעיונות חדשים, פרשנות חדשה, ואינו נלהב מערכים קודמים אוטומטית כמו הדורות שלפניו. כיום ישנם בעלי יכולות הלחנה לא פחות מבעבר, רק שכיום יש לדבר ביקוש נמוך יותר מאשר בעבר, כיום מוזיקאי שרוצה להיות חלק מבני דורו צריך להיות בעל יכולות כאלו שיאפשרו לו להמדד בהתאם לבני דורו, הרעיון שמישהו ישב ויכתוב שירים כמו שכתבו לפני ארבעים שנים ושזה יצליח בימינו לא עובד במציאות, בדיוק כמו שבשנות השבעים והשישים אף אחד לא ישב לכתוב מוזיקה עם דגש על קונטרפונטלית או מלודיות מורכבות או מוזיקת סווינג בתקווה שזה יהיה לפופולרי.
לפני עידן הבלוז שהחל בתחילת המאה העשרים להיות לפופולרי, היו מלחינים כותבים לחנים מורכבים, בפירוט מדוקדק, לכלים רבים. אנשי הבלוז הביאו את עניין האלתור הדינמי למודעות כזאת שבסופו של דבר בשנות השישים כותבים מבצעים שהושפעו מהם, כתבו לחנים בסיסיים שהושלו באמצעות הביצוע למשהו מורכב יותר. תהליך זה שונה במעט ממה שקרה בג'אז אך דומה לו בעקרון, עצם זה שיש הקלטות, איפשר לסטנדרטים להיווצר לא על סמך שמישהו ישב וכתב בפירוט, אלא על סמך ביצוע שבוצע והפרשנויות השונות שבוצעו לאותו קטע התבססו על הביצוע ולא על רעיון כתוב.
ההקלטות שימרו ואיפשרו לבצע קטע בצורה קרובה למקור גם אם לא נכתבו לו תווים מדוייקים, למשל, כך נוצרו הפייק בוקס, ספרים שבהם לא תמיד הסטנדרטים נכתבו בצורה מדוייקת, והיו בהם טעויות, אך שימשו מוזיקאים בשביל ללמוד את הסטנדרטים ולפתח אותם. כאשר הגיעו כותבים-מבצעים בשנות השישים, היתה זו הפשטה שאיפשרה לרבים לכתוב וליצור, בשביל לכתוב, לא היה צריך לעבור לימודים קשים ומפרכים של תיאוריה בשביל לכתוב מוזיקה מדוייקת לעשרות כלי נגינה, אלא הספיק לכתוב משהו בסיסי, ולבצע אותו בעצמם לפתח את הגירסא העצמית על בסיס של אימונים וביצועים מאולתרים שוב ושוב עד שיש משהו מוגמר או בדרך כלל עד שמשהו הוקלט.
עידן הנוסחאות היה סוג של הפשטה נוספת, על ההפשטה של שנות השישים והשבעים, ואילו העידן שלאחרי זה, מקדש את הביצוע. כיום מופעי ג'אז חופשי למשל, עשויים להתבצע ללא כל לחן, וללא כל מלודיה. זהו ג'אז פסקולי הסרטים, בעקרון, זוהי מוזיקה שכבר יוצאת מהתחום של הג'אז ומציעה תיאוריות חדשות שעדיין לא נכתבו, אבל כיום עדיין דנים בה במסגרת הג'אז. המוזיקה הזאת היא חלק מעידן ודור שלא רוצה לחן, ולא רוצה מלודיה, וגם לא קצב, אלא רוצה להתעמק בצלילים ומשמעויותיהם, לעיתים לבודד צליל אחרי צליל ולפתח את זה בצורה שבה זה משפיע על החשיבה של המאזין.
כיום בסגנון כמו הג'אז החופשי, שאגב, חלק ניכר ממנו הוא פלצנות, מוזיקאים שלא בדיוק יודעים מה הם עושים, אבל, יש גם חלק איכותי ופורץ דרך, וצריך להבין שחזרה לעבר לטחון דברים שמיצו עצמם אין שום הגיון שהיא תקרה, כשמגיע דור חדש, הוא רוצה לבטא את עצמו ולא את מה שההורים שלו ביטאו, הוא רוצה לעשות את זה בדרכו, ולכן, עידנים קודמים כמו עידני המלחינים ועידני המלחינים-מבצעים הם עידנים שהיום לא מבטאים את מה שמוזיקאים רוצים לעשות במוזיקה מתקדמת, כמו גם במוזיקה פופולארית, בכל המקרים אנחנו נמצאים בעידן שבו עומק הצליל הבודד הוא החשוב, בין אם זה אילתור ג'אז חופשי, או אותו קטע טכנו או טראנס שבו מחפשים צליל מדוייק ובוחנים אותו בדקדוק, ובסופו של דבר, המוזיקה של העתיד היא מוזיקה שלא תהיה בנויה על התיאוריות הקודמות, אלא נכון לעכשיו מה שעדכני זה מוזיקה שפונה ישירות למוח המאזין בלי להשתמש במלודיה או לחן לשם כך, וזה שעדיין במוזיקה הפופולארית לא מבינים את זה, זה עניין שיתבהר בעתיד.