אני רוצה לכתוב קצת על ההיסטוריה של הג'אז, בייחוד לנוכח המוזיקה של ימינו ופער הבנתי לטעמי בהבנתה בקרב הציבור. בשביל זה צריך להתחיל מסקירה היסטורית מסויימת, לא כוללת כל דבר שקרה, כי זה בלתי אפשרי, אבל יש כאן נרטיב מאוד מעניין לטעמי בפונקציונליות שמשמשת מוזיקת הג'אז משחר ימיה עבור שחורים ולבנים, והשינויים בפונקציונליות הזאת.
הג'אז מבחינה חברתית משחר ימיו שימש הן עבור לבנים והן עבור שחורים במטרה להשתחרר מתפיסות קודמות. קודם כל, המתיישבים הלבנים באמריקה בדרכם לעצמאות היו צריכים להשתחרר מאחיזתה של אירופה. הם נישלו את האינדיאנים, העבידו את השחורים, אבל בתפיסה שלהם הם קודם כל היו כאלו שנלחמים בעצמם לשחרור, חלקם הובאו בעצמם כעבדים מאירופה והיו לעיתים גם עבדים לבנים במקומות שונים באמריקה.
אז, אמריקה, היה בה תמיד את העניין של הדיכוי הכי קשה של אוכלוסיות רבות מצד אחד, ומצד שני את הרעיונות לחופש, והרצון לחירות, שפעמים רבות מומשו היטב יותר מכל מקום אחר. קונפליקט זה מצוי בארצות הברית, עוד לפני שהפכה להיות ארצות הברית בשנת 1776, ולפני שזכתה לעצמאותה מאירופה. אך קשה להיות עם שני קטבים קיצונים שכאלו, רצון אדיר לנצל עבדים מצד אחד, ורצון אדיר להגיע לדמוקרטיה טהורה, ולחופש וחירות מצד שני, מבלי שהקטבים הללו יובילו למלחמת האזרחים של ארצות הברית שהסתיימה בשנת 1865.
לאחר מלחמה זאת, החלה תקופת הבנייה מחדש, שנמשכה 12 שנים, עד 1877. מלחמת העולם הראשונה היתה בשנים 1914-1918, והקלטות הג'אז הראשונות כבר הוקלטו, והמוזיקה החלה לכבוש את העולם. משם היתה התפתחות של פופולריות הג'אז, שהפכה למוזיקת הריקודים העיקרית בעולם עד לפריצת הרוקנרול בשנות החמישים והסול בשנות השישים, ולמוזיקה הקלאסית של המאה העשרים. אפילו בימינו ממשיכים אנשים לתור את האפשרויות של מוזיקת הג'אז. מוזיקת ג'אז לא היתה מתקיימת אלמלא היה נוצר קשר תרבותי בין לבנים לשחורים. ולא רק קשר יומיומי, אלא משהו יותר כללי ופופולרי, משהו שיש בו אפקט יותר קולוסאלי.
השילוב הזה בין שחורים ללבנים התרחש לראשונה בצורה מסודרת, וממוסדת, ועם הצלחה בצבירת פופולריות כאשר פרנסיס ג'ונסון (1792-1844), אפריקאי-אמריקאי, הפך להיות למלחין האמריקאי המפורסם הראשון שחצה את האוקינוס לאירופה. הוא הקדים אפילו את המלחין הלבן וויליאם הנרי פריי (1813-1864), המלחין האמריקאי הראשון שכתב אופרה, כאשר 10 שנים לפני פריי ג'ונסון כבר תר את אירופה, והציג את המוזיקה שלו והגיע להכרה כמלחין אמריקאי. ג'ונסון היה גם לראשון שקיבל הכרה בעוד הוא מנגן בהרכבים מעורבים עם לבנים.
ההישגים הללו של פרנסיס ג'ונסון כמלחין בעל הכרה בעולם היו בה בשעה שהעבדות של השחורים באמריקה הייתה עדיין עובדה קיימת, ובשיאה. ג'ונסון הוא אולי ההתחלה של מייצג של מה שקורה בעצם עד ימינו, מוזיקאים שחורים מובילים תעשיית מוזיקה פופולארית, בדרך כלל שמתאימה לריקוד, שמתפתחת ממנה מוזיקה גבוהה בשלב מסויים, כאשר מוזיקאים הן שחורים והן לבנים עם רקע של מוזיקה קלאסית עושים קישור בין הידע התיאורטי שלהם לבין ביצוע מוזיקה עם השפעות שמגיעות ממוזיקה שחורה.
אך בשלבים ההם כשפרנסיס ג'ונסון פעל, עדיין זה היה רחוק מלהפוך למוזיקה גבוהה בעלת מאפיינים משלה, או למוזיקה הפופולרית של לאחר מכן, כמו שהפכה להיות מוזיקת ג'אז. פרנסיס ג'ונסון ומלחינים שחורים בני תקופתו היו בעצם בעלי השכלה קלאסית, והיה עדיין פער בינם לבין הפולקלור של העבדים, אמנם היה בהם משהו מכך, אך היצירה שלהם לא התכתבה עם הפולקלור הזה, אלא הציבה אילו שהם סטנדרטים מוזיקליים מסויימים שייתכן ומושפעים מפולקלור זה, שהיה רקע בחייו של פרנסיס ג'ונסון ומלחינים אפריקאים-אמריקאים כמוהו.
באותו אופן שהיתה תופעה של מלחינים שחורים באותה התקופה שעסקו במוזיקה גבוהה, בעלי רקע קלאסי שתרמו מעט מהרקע שלהם בעולם המוזיקה הקלאסית, החלה תופעה מנותקת מתופעה זו, שונה ושאינה מושפעת ממנה, שחיה לה בעולם המוזיקה העממית, שגם היא שילבה מוזיקאים שחורים, בעולם מוזיקלי לבן, אך במוזיקה עממית. עוד לפני שהחל להיות ממוסד עניין מופעי המינסטרל, היה פולקלור של לבנים שקשור לשחורים. היה זה פולקלור שהיה מבוסס על לעג לעבדים השחורים, מופעים שבהם אופרו שחקנים לבנים מקצועיים בצבעים שחורים בשביל שיראו כשחורים ושחקנים אלו לעגו לעבדים השחורים.
הפופולאריות שצברו מופעים כאלו כמו ג'אמפ ג'ים קרואו בשנת 1828 הובילה מאוחר יותר למה שנקרא מופעי המינסטרל, עיקר המינסטרל היה מבוסס על אותו לעג לעבדים, הצורה שבה הלבנים באותו שלב התמודדו עם העבדות, התמודדותם עם העובדה שהם מעבידים אנשים אחרים בניגוד לערכים עליהם הם גודלים, ערכי חירות. במופעי המינסטרל הללו החלו חיש מהר להופיע גם עבדים, שחקנים שחורים, גם הם מאופרים, וגם הם לועגים לעצמם או מציגים הומור שבדרך עקיפה משרת את הסטריאוטיפים עבור הצופה הלבן בדרך כלל, הצופה בהם.
החידוש של המינסטרל היה שלא היה רק הצגות, אלא שהיו בו גם אקטים מוזיקליים ואחרים. זה היה הפעם הראשונה שכלי נגינה שאולתר על ידי עבדים שחורים ופותח להיות כלי פולקלור, וברבות הימים כלי נגינה שגם שימש בימי הג'אז, והוא הבאנג'ו, זה היה הפעם הראשונה שהעניין של נגינה מהפולקלור של העבדים הפך להיות פופולארי בקרב לבנים, בצורה ממוסדת של מופעים מסודרים בזירה שנקראת מינסטרל. הלבנים צבעו עצמם בשחור וניגנו על הבאנג'ו בדרך שלמדו מהעבדים.
בשנת 1843, קם ההרכב שהגדיר בעצם את הפאן המוזיקלי של המינסטרל, הווירג'יניה מינסטרלס. היה זה הרכב לבנים שהיה בנוי על כלי נגינה מהפולקלור של העבדים, ובמרכז הבאנג'ו, נגנים לבנים אלו חיקו את הפולקלור של השחורים, ובעצם השילוב הזה הוא תחילתה של מיסוד מוזיקת הפולק האמריקאית לעולם הפופולארי, כאשר מסגרת מופעי המינסטרל הללו משמשים במה למוזיקאי פולקלור רציניים לצבור פופולאריות והשפעה, ולכתוב ספרים.
אפשר לומר גם כי מאפייני המוזיקה הפופולארית המודרנית, מתחילים ממש שם, המופעים של ווירג'יניה מינסטרלס היו שונים מהמופעים שלפניהם והיו מבוססים על מוזיקה לריקודים, החבורה הזאת החלה ממש להתחיל להבין את הפוקלור של העבדים וליישם אותו לתוך העולם שלהם, כאשר האיפור השחור על פניהם איפשר להם לעשות את מה שהם רצו, את השמחה והפשטות של העבדים השחורים, עם כל התחכום העוצמה והיופי שלהם, לבצע אותה, להרגיש עבד שחור בלי להיות כזה, להינות מכל העולמות.
עצם קיומו של כלי נגינה מקורי וחדש, הבאנג'ו, כלי שהומצא על ידי עבדים אפריקאים-אמריקאים, ושעד היום הוא ככל הנראה כלי הנגינה היחיד שהומצא על יבשת אמריקה, גרמה לעניין בכלי הזה על ידי מוזיקאים לבנים, בייחוד כאשר פולקלור של נגנים שחורים המנגנים ושרים מלווים עצמם בבאנג'ו היה קיים. כך עם העניין של מוזיקאים לבנים, החלו גם להכתב ספרי הוראה לנגינה בבאנג'ו, ושירים הפכו לסטנדרטים. זה גם פתח את האפשרות שנגנים שחורים ינגנו את הדבר האמיתי במסגרת פופולרית של המינסטרל על באנג'ו.
עיקר הבעייה בשלב הזה, שמנעה ממוזיקה אפריקאית אמריקאית להתפתח באופן עצמאי, היתה שנוצר פער בין המוזיקאים השחורים שפעלו בעולם הקלאסי לבין המוזיקאים בעולם הפולק הפופולארי של מופעי המינסטרל, ובשני המקרים היה סינון של המוזיקה באמצעות מוזיקאים לבנים, שקבעו בעצם את סדר היום.
בשביל שתיווצר מוזיקה גבוהה חדשה במלוא עוצמתה, נדרש משהו שיאחד את שתי העולמות, בשלב הזה ועד לתום מלחמת האזרחים, יותר מוזיקאים שחורים קיבלו במה והכרה כמוזיקאים, ופעלו במסגרות הקלאסית והמינסטרל של הלבנים, אך היה זה רק ההתחלה, משהו מאוד בסיסי שצריך לעבור מספר שלבים נוספים בדרך. דבר נוסף שצריך היה לקרות זה שוק עצמאי של אפריקאים אמריקאים, וזה גם עדיין לא היה, שוק של מוזיקה פופולארית לאפריקאים אמריקאים יחל רק בשנת 1920.
המשך אולי יבוא
המשך ח י י ב לבוא… אל תשאיר אותנו במתח 🙂
היי פני, אני תמה מה יקרה אם אני אסיים את כל הסיפור! אולי לא כדאי ומי שמבין יבין כבר את ההמשך לבד? או שאני אכתוב ממש לאט פעם בחודש או עם סיסמא שלא כל אחד יוכל לקרוא.
יותר משהעגל רותה לינוק הפרה רוצה להניק.
שלום ברוך, בדיוק כמו שחשבתי! 🙂
אני רוצה לכפור בנקודת המוצא הדידקטית שלך (והאולי טיפה מתנשאת) "…בייחוד לנוכח המוזיקה של ימינו ופער הבנתי לטעמי בהבנתה בקרב הציבור".
לעניות דעתי הבלתי נחשבת, ג'אז ומוסיקה בכלל (הייתי מרחיק לכת ומדבר על אמנות באופן כללי אבל צריך ללכת לישון בשלב כלשהו) אינם מצריכים "הבנה" או ידיעת ההיסטוריה וגם אם אלו יושגו, לא תקדם במילימטר את המטרה שלשמה התיישבת להקליד.
יש צורך בזוג אזניים, רצון להיפתח לדברים והזדמנות להיחשף.
זה כמובן לא אומר שלא יהיה נחמד לקרוא על ההיסטוריה בשפת אימנו, בצורה תמציתית ובהירה. אז נכון שלמרות שכולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר בהיסטוריה של הג'אז אבל אני נוטה לחשוד שרוב המתעניינים בכך כבר עשו זאת ואלו שלא, לא היתה להם סיבה טובה מספיק וכנראה גם לא תהיה.
לילה טוב 🙂
איתי, אני ממש לא מסכים עם זה שאמנות אינה דורשת הבנה. תובנות זה המהות של האמנות, ההיסטוריה זה רק כלי שעוזר להגיע לתובנות הללו.
מתברר שזוג אוזניים זה לא מספיק, אם זה היה ככה, לא היה צריך מורים למוזיקה. מי שהיה רוצה לעסוק במוזיקה, היה לוקח את השתי אוזניים שלו ומתחיל לבצע. עובדה שזה לא קורה, עובדה שאנשים גם כשהם מאזינים למוזיקה, לעיתים גם בפעם האלף לאותו קטע ועדיין לומדים דברים חדשים ופעמים רבות עדיין לא מבינים, כן מבינים, מה קורה שם.
מעבר לכך, המטרה שלי זה לתקן טעויות הבנתיות היסטוריות בהבנה בכלל של הג'אז אצל אלו שכן מתעניינים.
דבר נוסף זה טיפוח אינטלקטואליזם, מי שקורא את זה צריך לרצות את העניין של האנטלקטואליזם. וזה בהחלט לא מיועד לכולם, זאת אומרת, אני לא מתכונן לכתוב משהו רומנטי וקל לקריאה בשביל למשוך קוראים. מי שזה מתאים לו ומתחבר לקריאה של זה אליו זה מיועד מצידי שזה יהיה רק אני!
מעדיף לנשום גאז מלשמוע גאז'.
תומר –
אהבתי מאד. כל הכבוד על ההשקעה.
גם אני חושב שאתה חייב להמשיך, בבחינת "המתחיל במצווה – אומרים לו גמור" 🙂