בלוג בנושאים שונים, מסביב למוזיקה, אמנות, וטעם
המגזין דאון ביט מפרסם רשימה בשנת 2003 של האלבומים הגדולים של הבלוז של חמישים השנים האחרונות. מאג'יק סאם גורף 2 אלבומים ברשימה. בכללי אהבתי את הרשימה, מגוונת, בלי יותר מידי התקשקשויות, ומה שהכי יפה ברשימה שלמרות שהיא טובה אפשר להכין רשימה לא פחות טובה עם 50 אלבומים שונים לחלוטין, אפילו כמה רשימות כאלו. זה היופי שבאמנות. אז מי שאין לו אלבומי בלוז ורוצה לטעום יכול באמת לפשפש ברשימה ולחפש משהו הולם.
מי שכבר שוחה בבלוז בודאי יכול להנות מהרשימה עצמה. יחי הרשימות!
ב-Y-NET יש כתבה מעניינת אודות מצב תעשיית המוזיקה. הכתבה דורשת מעט סדר בדברים ולו בשל העובדה שמוזיקה ממשיכה למכור, הן הופעות חיות, הן אנטרנט, ואפילו דיסקים. ראשית חשוב להבין מה זה "תעשיית המוזיקה". "תעשיית המוזיקה" זה דבר מאוד דינמי, היום apple היא טייקון בתחום, לפני שנים הם לא היו קיימים. אבל בדר"כ כשמתכוונים תעשיית המוזיקה מתכוונים לחברות ההקלטות המסורתיות, בעיקר החברות הגדולות שהולכות ומתכווצות. הכתבה ב-Y-NET היא כתבת תגובה לדבריו של גיא חג'ג' בכתבה תחת הכותרת "קנו מוזיקה, אבל בזול".
חג'ג' בעצם מצביע בכתבה שלו על פתרונות לטענות מסורתיות שנשמעו מאז עידן שיתוף הקבצים ע"י המשתפים: שהמחירים של חברות התקליטים יקרים ושהם "שחטו" את הצרכנים במשך שנים, באופן כללי הוא מציע אחריות מסויימת שמוטלת על הצרכן לשלם בעבור צריכת התרבות שהוא צורך. אם ניקח את זה שלב קדימה, ננסה לחשוב על אתר שבו יהיו כל סוגי המוזיקה להורדה באופן חופשי וחינמי. ברגע שנוריד, האתר יציע לנו את האופציה לשלם סכום מסויים כרצוננו עבור הסחורה. נניח שניתן יהיה גם להאזין לסחורה במשך זמן מה לפני שמחליטים על סכום התשלום או לשלם בכל שלב אחר.
הג'אז משחר ילדותו הכיל את הרכיב של הנושא/קונספט, רכיב שקבע איזשהו הישג שהמוזיקה המנוגנת קיוותה להשיג. אפשר לראות את זה בדוגמאות רבות: מיילס דייויס למשל ניסה לממש קונספט של שילוב ביבופ עם מוזיקה מודאלית בסוף שנות החמישים באלבום Kind Of Blue. כדוגמא נוספת, ג'לי רול מורטון שניסה להכניס קונספט של מוזיקה לטינית עוד בשנות העשרים במספר קטעים, או למשל מספר לא מבוטל מקרב אנשי הג'אז החופשי, ששאפו לממש קונספט של בידוד האלמנטים האפריקאים בג'אז. כדוגמא נוספת קינג אוליבר, הוא הוליך נושא של חדשנות נושא הסולו, לואיס ארמסטרונג וג'וני דודס היו אף שני סולנים שהוא שילב בהרכב שלו, לבסוף ארמסטרונג הגיע לפסגת מימוש הרעיון הזה של אוליבר. למעשה כל קטע ג'אז איכותי ורציני שאף לאורך כל הסטוריית הג'אז להגיע להישג כלשהו, בין אם זה צליל מסויים, שילוב מסויים של אלמנטים, סווינג חדש ומרענן או כל דבר אחר שהיה בו חדשנות מסוג זה או אחר.
שאלה שפעמים רבות צריכה להשאל היא האם מוזיקאים השיגו את ההישג אליו שאפו. למשל, כשקולטריין הכניס קטע של מקצבים ערביים באלבום A Love Supreme הם הוסיפו אקזוטיקה לקטע עצמו, אבל לא היה בכך הישג מוזיקלי, ולעומת שאר ההישגים של האלבום הנושא הזה מתגמד עד כי נעלם כמעט לחלוטין מההכרה של האלבום של קולטריין. עוד דוגמא, כשמדובר בניסיון לשלב רעיונות ממוזיקה הודית או אפריקנית בשביל ליצור חופש בג'אז החופשי זה נראה לי פעמים רבות כהישג שלא הושג. למשל, אני רואה הישג גדול יותר שנעשה בידי הצמד של שירי הספיריטואלס William & Versey Smith שהקליטו בשנת 1927 4 קטעים, כולם שורשיים מאוד וקשים להאזנה, אבל שני המוזיקאים הנאיביים הללו השיגו יותר ממה שהג'אז החופשי לא השיג בעיני, הם הצליחו לייצר חופש אמיתי עבור התוף, חופש אפריקני וזאת למרות שהסווינג שלהם היה פשוט ביותר , הם הצליחו לבודד את החופש האמיתי של התוף האפריקאי בתוך קונטקסט של מוזיקת בלוז/ספיריטואלס, מוזיקה שיכולה היתה לאורך השנים להוות אתגר למוזיקאי ג'אז לבצע עליה הרחבת בלוז, ולייצר ג'אז נטול מלודיה בלי לפגוע בחופש האלתור הקבוצתי.
הפעם אני כותב דווקא על ספר שקראתי כבר לפני למעלה משנה ונזכרתי בו שוב לאחרונה. הספר הוא רב-מכר שנכתב ע"י Ellis Cose, כותב אפריקאי-אמריקאי. ראשית ההתעניינות שלי בספר עכב תחושה שהיתה לי שיש בי הערצה לאפריקאים-אמריקאים שעסקו במוזיקה, או יותר נכון, מבין המוזיקאים שאני מאוד אוהב את המוזיקה שלהם, אחוז האפריקאים-אמריקאים הוא עצום, אולי 80 אחוז אם לא יותר בהערכה גסה מהאלבומים שיש לי הם כאלו שבוצעו ע"י אפריקאים-אמריקאים. הסקרנות היתה גדולה לראות מה יש בספר, בייחוד כשהכותרת היא שכזו. הספר הוא חברתי-פוליטי וסוקר את מעמדו ואולי גם מהותו של "האיש השחור באמריקה" כפי שקוז רואה זאת.
הספר שמתחיל בקטע של הערצה עצמית של קוז כלפי עצמו ואחיו השחורים ותכונותיהם הטובות, ממשיך דרך הבעיתיות שתכונות אלו יוצרות, ועובר אט אט לבעיות הקשות שבסופו של דבר האדם השחור נתקל בהן. קוז מגיע מנקודת מבט של איש שחור ש"שיחק אותה", שהצליח, ומנסה להציג את עצמו כדוגמא למה שהאיש השחור באמריקה יכול להגיע. הספר מסתיים בתריסר "דיברות" שקוז מציע או עצות שהוא מייעץ. קוז מלין על כך שהשחורים מממשים את הסטריאוטיפים שלדעתו האדם הלבן ראה בשחורים, כאלו שמונעים מכוח יצרים ותשוקות בלבד, והקשורים לאלימות לעיתים. נתוני הסטטיסטיקה שקוז מציג די מזעזעים, אחוז השחורים שמגיעים לבתי הסוהר או אחוז הנשמטים מבתי הספר הם נתונים שמראים על בעייה עצומה שהשחורים בארה"ב לא מצליחים להתמודד איתה. קוז מציג קו די דומה לכותבים אפריקאים אמריקאים לפניו, השנאה העצמית של שחורים כלפי עצמם, חוסר האמון שלהם בעצמם, הנטייה ללכת אחרי גורמים מפוקפקים ועוד.
הספר בהחלט פתח אותי לקרוא על האפריקאים-אמריקאים, הבעיות שלהם, האינטלקטואלים שלהם, ובמידה מסויימת גורם לי לחשוב שמבוכת האדם השחור באמריקה נובעת בחלקה מכך שהוא מוותר מרצון על כל דבר שיחליש את הגאווה השחורה שלו בפני עצמו ובחברה, והולך לקו די צפוי של מצ'ואיזם, טוסטסטרון, גאוות-טווס, דברים שכאשר מנותבים לכיוון של אומנות או ספורט, שבהם יש מאמן או קהל חיוביים שמושכים את האמן/ספורטאי להגיע להישגים ברי מדידה באופן חיובי, מביאים להישגים יוצאי דופן, וכאשר הם מנותבים לכיוון של הרחוב בו הקהל הוא שלילי ומושך להקצין את הדברים הכי פחות חיוביים שיש, הם מובילים לתוצאות שאנחנו רואים בקליפים של מוזיקת הראפ, מוזיקה אמיתית ואיכותית אמנם, שמסריה משקפים את מצבו החברתי של האדם השחור כפי שהוא.
לסיכום, כמו כל אדם גם האדם השחור באמריקה זקוק לקהל, ולפי הקהל שהוא בוחר שיריע לו, ככה אפשר למצוא את הכיוון אליו יגיע. ומה לגבי תחומים של השכלה גבוהה או תחומים של אנטלקטואליזם? אין שום סיבה לאדם השחור לחשוב שסיכוייו קטנים יותר או גדולים יותר משל אחרים, בהנחה שהוא גודל בסביבה שמטפחת אותו לכיוונים הללו. אם מסתכלים על הסטטיסטיקה האדם השחור חי ביותר סביבות שמעודדות אותו "להצליח" ברחוב, ספורט ואמנות עשויים להוות קרש הצלה לא יותר. הייתי רוצה לראות אמן ראפ שמעודד שחורים בגטאות ללכת לאוניברסיטה מעניין מה יהיה התוצאה של הפופולריות של אמן כזה, כנראה שלא רבה אם עד כה אף אמן ראפ לא עשה זאת. נכון שלשחורים אין יתרון באקדמיה מאחר ועליהם להסתגל למערכת שבאופן מסורתי נבנתה במשך מאות שנים עבור לבנים, ומודדת יכולות ע"פ מודלים שנבנו על לבנים, אבל זו בעייה שעליהם להתמודד איתה, דבר שעד כה לא עשו מספיק, לראיה האחוזים בבתי הכלא ואחוזי הנשירה מבתי הספר.
בתאריכים 7-9.06.07 (יוצא בימי חמישי שישי ושבת) ייערך בקיסריה פסטיבל ג'אז כמיטב המסורת. כותרת הפסטיבל אינה משקרת "ג'אז של פעם במסורת הנגנים הגדולים" כאשר האמנים המופיעים אינם חברה שבאים לשחק משחקים אלא חברה שבאים לעבוד: לנגן ללא הפסקה. מסורת הג'אז ידועה, ניו-אורלינס, דיקסילנד, סווינג אלו מילות מפתח הבאות לתאר בצורות שונות את הג'אז כפי שהופיע במקוריותו ובמלוא הדרו בתחילת המאה העשרים בארצות הברית. זהו פסטיבל שונה במהות התכלית מהפסטיבלים האחרים של הג'אז, אילת, תל-אביב וגבעתיים, לא רק מהסיבה שלא יהיה שם דריסת רגל לשום פיסה פופוליסטית, או חפיפניקיות מסוג זה או אחר, ולא רק מהסיבה שהלהקות שמגיעות מנגנות באנטנסיביות אלא בעיקר מהסיבה שהלהקות הללו מהוות הוכחה להתחדשות של הג'אז. בשנות השמונים סימן את כיוון ההתחדשות המרעננת הזו האמן Wynton Marsalis, ומאז להקות כגון אלו מהוות הוכחה שאפשר לנגן ג'אז במאה העשרים ואחת והג'אז הזה נשמע חדש ומרענן.
Evan Christofer הצעיר בן ה-32 מגיע עם הקלרינט שלו הישר מניו-אורלינס. לאחר שהשתפשף בחוף המערבי הבין שהצליל שלו דווקא מתאים לניו-אורלינס שם קבע את מקום מושבו. ההרכב שהוא יוביל ביום חמישי 7.6.07 לא מתפשר על פחות מאשר לגעת במסורת המפוארת של תור הזהב של הג'אז. Jonn Bunch למשל, אמון על קלידי הפסנתר, נמצא בשטח כבר זמן מה: הוא ניגן עם אמנים כג'ין קרופה, וטוני בנט, או לצד ענק הסווינג בני גודמן כבר בשנות החמישים. Jay Leonhart אוחז בבאס שניגן עם לי קוניץ וגרי מאליגן האגדי, הוא יודע מה זה סווינג ומה זה Cool ומהווה עוד חולייה עתירת נסיון. James Chirilio הגיטריסט הוא חולייה צעירה ומרעננת נוספת, ועל התופים אמון Ed Metz Jr. פחות מבטיח מהאחרים על הנייר אבל מביא הרבה מסורת והרבה עבודה להופעה.
יום שישי הוא יום שיא של עוצמה. Aaron Weinstein הצעיר הוא אטרקציה, רבים מדחיקים כי הכינור היה כלי חשוב מאוד בימי ראשית הג'אז, בעיקר הפרופוגנדה הנשפנית שמציגים טייקוני הג'אז מאז ימי הביבופ גורמת לכך, אבל היו כמה וכמה ענקי כינור, ונוטי שניגן עם אדי לאנג, או השותף של דג'אנגו ריינהארדט, סטאפן גראפלי היו אבני יסוד חשובים של הג'אז שניגנו מוזיקה ברמות האיכות הגבוהות ביותר של הג'אז. היו אלו ימי השיא של הג'אז שמעולם לא התעלו מעליהם. עם ווינשטיין יש את הגיטריסט המהוקצע Bucky Pizzarelly שגילה אותו וסייע לווינשטיין להגיע לבמות ג'אז חשובות ולפתח את הצליל שלו. פיצארלי הוא אולי הגיטריסט היחיד בעולם שיכול לנגן סווינג אמיתי בכל הרכב בו הוא נמצא, ועצם הגעתו לישראל היא אחת מהנקודות לציון בפסטיבל. Mickey Roker המתופף ניגן עם כל המי ומי, בית ספר לתיפוף, בניגוד לדיבורים על אנרגטיות שבאה מתוך שמפסיקים לנגן כפי שקורה בהרבה מהלהקות של הג'אז ה"חופשי" של ימינו (קשר חלש בלבד לג'אז החופשי של שנות השישים) מיקי רוקר הוא אנרגטיות אמיתית. Warren Vache עם החצוצרה מוסיף את הכלי החשוב הזה לאוסף. לסיום היום הזה השארתי את Red Holloway. הוא ניגן עם שורה של בלוזיסטים, בראשם רוזבלט סייקס הפסנתרן המופלא, ועבד עם ג'אזיסטים כג'ורג' בנסון וג'ימג'אם עם שורה של ג'אזיסטים אגדיים כגון בן וובסטר דיזי גילספי ודקסטר גורדון.
במוצ"ש תגיע Terry Blane זמרת כמיטב המסורת של ענקיות הווקאליסזם של הג'אז. מלווה בלהקה חזקה ואדוקה. Mark Shane הפסנתרן מבסס את הסגנון על ענקי הענקים של פסנתר הג'אז, ג'לי רול מורטון, ארל היינס, ג'יימס פ. ג'ונסון . Allen Vache עם הקלרינט הוא אולי מי שאפנה אליו את מיטב הקשב, לאור האהדה שלי לכלי הזה, הקלרינט הוא כלי עם גוון מיוחד. Phil Flannigan עם הבאס מוסיף עומק רב. האמנים מופיעים לעיתים ביותר ממופע אחד לכן גם הפירוט על המופע הראשון והשני יותר ארוך, חלק מהאמנים של המופע השלישי כבר הוזכרו במופעים הראשונים. הפסטיבל מעורר ציפיות רבות ושלושת הימים כולם הם פסגת האיכות לפחות על הנייר ובהנחה שהקהל יגיע עם אנרגיות להפוך מופע שחייב להיות טוב למופע בלתי נשכח צפוי להיות אחד הפסטיבלים הכי טובים שנראו פה.