המוזיקה של יום הזכרון היא מוזיקה של כיסופים, געגועים, ערגה, אהבה ואחווה. זוהי מוזיקה שמזכירה לנו את הללו שניספו הללו שלא יוכלו עוד לשיר הללו שחייהם נקטפו בטרם עת. הם גיבורי החיל שלנו ולכבודם אנחנו שרים. בלעדיהם לא היה כלום. יותר מכל, זוהי המוזיקה שמזכירה לנו את המציאות הקשה הזאת בה הטובים הוקרבו למען השאר. בעוד התחושות לגבי השכול הן אנדיבידואליות, כל אחד והקרובים לו, כל אחד והעולם הקטן שלו, המוזיקה משפיעה על כולם, כולם שומעים אותה כאחד, המוזיקה מחלחלת לעמקי הנשמה של כל אחד ואחד. באמצעות המוזיקה נכנסת האווירה בה כולנו מרגישים כאחד וחשים אחד בשכול של השני. תחושות קשות אלו הן המעט שאפשר לעשות לזכר הנספים.
הסיפור שמאחורי המוזיקה
אחת השאלות המסקרנות אותי היא מדוע אמנים מסויימים הופכים להיות פופולריים יותר מאחרים. כמובן שיהיו שיטענו כי באמנות הטוב מנצח והרע מפסיד תמיד. גם תחת ההנחה הלא בטוחה הזאת, קשה להסביר דברים. למשל, אמנים שבימי חייהם לא היו פופולריים, והפכו לאחר מכן לכאלו. ולהיפך, אמנים שהיו פופולריים בימיהם ואילו במשך הזמן הפכו להיות לא נחשבים. כלומר, אמנם ההנחה כי הנחשב הוא טוב יותר מהלא נחשב היא נוחה מאוד, אבל גם אם היא נכונה, דבר שאינו מוכח ויש רבים שחושבים שאיננה נכונה, הרי שאינה מסבירה חלק גדול מהדברים שהמוזיקה מספקת לציבור המאזינים. אחד מהדברים הללו הוא התדמית שיש לאמנים. מה חלקה של התדמית והסיפור במידת ההיפתחות שלנו כמאזינים להאזנה לאמנים ולסגנונות? מה החלק שמושך אותנו בכך שאנו קוראים סיפורים ואגדות אודות האמנים והמוזיקה שהם ביצעו, סיפורים שלעיתים ממחישים לנו יותר על האווירה שמסביב למוזיקה מאשר המוזיקה עצמה?
Ken Burns, האיש שעומד מאחורי הסדרה החשובה ביותר בדוקומנטציה של הג'אז כמכלול אחד, נמצא אומר : "Even in areas of music that I wasn't initially too attracted to, I would find that by being attracted to the stories, the music got into my heart…" בתרגום חופשי לעברית "אפילו באיזור מוזיקלי שאני בראשונה לא נמשכתי אליו יותר מידי, הייתי מוצא שע"י היותי נמשך לסיפורים, המוזיקה נכנסה לליבי…". ברנס מניח את האצבע על אחד הדברים שחובבי המוזיקה לא תמיד רוצים להיות מודעים לו, הקשר בין המוזיקה לבין החלק האנושי של הקמתה. עניין הסיפורים והתדמית חוצה את כל סגנונות המוזיקה בהיסטוריה, למעשה את כל הז'אנרים האמנותיים. הסיפור על מוצרט שחתך את כף ידו בשביל שאגודלו יוכל לפרוש יד גדולה יותר על הקלידים, ידוע לאוהדי מוצרט. כך גם הסיפור שמוצרט ניגן אקורד בן 11 תווים, וכשנשאל איך עשה זאת הסביר שהתו ה-11 בוצע באמצעות האף. מרבית אוהדי בטהובן יספרו שבשלב מסויים הוא היה לחרש ועיוור מה שלא הפריע לו לנצח על התזמורת בצורה קצת מעוררת רחמים. סיפורים אלו כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה, הם מספקים למאזיני המוזיקה תדמית מסויימת שהולכת עם האייקון של המוזיקאים הללו לכל מקום. אם כן ברור שנושא התדמית והסיפור של המוזיקה והמוזיקאים אינו חדש, לא הומצא ע"י מדונה בעת לימודי קבלה, או אלביס בעת שהקולונל פרקר הגיש לו את מנת התרופה היומית, ולא ע"י קולטריין בשעה שהמשיך לנגן בהפסקות של ההופעות, או לואיס ארמסטרונג והמאפייה האיטלקית שסחטה אותו.
אלו דברים שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמוזיקה, ואין זה מפליא שספרים רבים נכתבו על האמנים השונים כחלק בלתי נפרד מהמורשת שלהם. וקן ברנס צודק, סיפורים אלו משפיעים על המידה שבה אנו כמאזינים נפתחים למוזיקה, כמובן שאם לא נאהב מוזיקה מסויימת אז לא נאהב אותה ושום סיפור לא יכפר על כך, אבל יכול להיות סגנון מוזיקלי או אמן מסויים או זרם מסויים באמנות כלשהי, שאלמלא הסיפור שריתק אותנו אליו, ולימד אותנו על הרקע, התרבות בת הזמן שבה הוא אירע והדמויות שהרכיבו את התקופה, היינו מדלגים עליו.
מיקרוטונאליות
סאבלימינאל ומירי בן-ארי
ממש ברגעים אלו צפיתי בקליפ של סאבלימינאל ובן-ארי. הקליפ גרם לי לדמעה שנקוותה בעין. הנגינה של בן-ארי נוגעת בלב, והשירה של סאבלימינאל מלאת נשמה. זהו רגע שנוי במחלוקת מהסיבות הלא נכונות. במשך שנים היתה השואה טאבו, ובמוזיקת הפופ השתדלו לא להכנס לזה ולא להתעסק עם זה. התרגלנו בימי השואה לשמוע שירים מסוג מאוד מסויים, שירים שבמידה מסויימת מידת הישראליות בהם היתה קטנה. לכאורה מירי בן-ארי וסאבלימינאל לא היו אמורים להתאים לחומר. בן-ארי היא סלבריטאית היפ-הופ עולמית, סאבלימינאל הוא כזה בארץ. מצד שני, מי שעוקב אחרי הקריירות שלהם יודע שיש להם לב גדול, לב גדול הפתוח לדברים העצובים הללו שקרו למרבה הצער. זה עניין של איכפתיות, עניין של לומר אמירה בנושא טעון ורגיש שכזה. לומר אמירה בנושא השואה זה דבר לא קל, בעיקר באמנות. וכשבאים אמנים עם לב גדול ורחב הפתוח לקבל ולתת, צריך לפרוש ידיים ולחבק את הרגע.
אז מה בעצם שנוי במחלוקת; ניסיתי לחשוב על התמונות הללו, תמונות בהם רואים את סאבלימינאל ומירי בן-ארי. את הכוריאוגרפיה. מה מידת הגרפיקה של הקליפ? האם זה פסול שנראה את דיוקני האמנים עצמם שמבצעים כשמדובר בנושא כל כך לא אישי? האם יש כאן גלישה לעולם הפופ? האם יש בזה משהו לא ראוי? לגבי דיוקני האמנים, אני לא חשתי בבעייה. כמה שהנושא הוא לא אישי, אולי אפילו אוניברסלי, יש משהו בביצוע האישי כשמדובר באמנים שיודעים לכבד את זה, וכמו שרואים בטלוויזיה זמרים ששרים בימי אבל ובטקסים, לא צריכה להיות בעייה בעידן המודרני לראות אמנים על פורמט של קליפ, כאמור, כל עוד זה מכובד ורציני. ופה אני חושב שהם עוברים את מבחן הרצינות, אפשר לראות שהכל נעשה מהלב, המוזיקה מלאת נשמה בביצוע, הסימפול של עוזי חיטמן מלא עוצמה, והשיר עומד במבחן האיכות, לא שיר שמנסה להיות איזה משהו פורץ דרך בתחום ההיפ-הופ שלא נשמע כמותו בעולם, לא ניסיון להיות וירטואוזים, אלא ביצוע מלא נשמה ורגש הבאים מהלב.
לגבי הכוריאוגרפיה, התחושה היתה של חוסר יציבות, היו רגעים שלא התחברתי, היה משהו שנתן לי תחושה של אובר-סקסיות ברגעים מסויימים, אם היו מורידים מספר קטעים מהכוריאוגרפיה, אני סה"כ מרוצה שסאבלימינאל ובן-ארי ביצעו את הקטע הזה, שהתמודדו עם החומר, אני מרוצה שלא ניסו להיות מתוחכמים מידי אלא לתת את הנשמה, ולא מוצא יותר מידי מקום לטענות על המוזיקה. לכוריאוגרף הייתי אומר שהוא בדיוק הצליח להציג את השואה בצורה רעה, רקדנים סקסיים אין להם מקום שם ונראה כי היתה יומרנות של המנהל של להקת הריקודים הזאת לגנוב את ההצגה מהשואה ולהציג במקום זה את עצמו ורעיונותיו.
מוזיקה וחברה לקראת המאה ה-21
המוזיקה העולמית עברה במהלך המאה העשרים רגעים רבים מאוד של חידוש ושינוי, רגעים אלו שיקפו את הרעיונות החברתיים של המאה העשרים, והכניסה למאה ה-21 אינה שונה מהבחינה הזאת, המוזיקה בת-ימינו משקפת את החברה בת-ימינו. הרעיונות של תחילת המאה ה-20 היו שונים במעט מרעיונות העבר, אם היה ידוע בעבר רעיון האקלקטיות כרעיון מקובל הרי שבתחילת המאה העשרים היה זה המשך ישיר לרעיון הסימפול שמגיע מהתרבות האפריקאית-אמריקאית עוד מהמאה ה-19 ואולי לפני. ההבדל הוא שבאקלקטיות מלקטים רעיונות ומחברים אותם. למשל אם רוצים לעשות ציור מושלם אז הרעיון של האקלקטיות הוא לקחת את הטוב ביותר מאמנים שונים ולשלב, למשל, אם מיכלאנג'לו שלט היטב בפרטים אבל היה מישהו ששלט באופן מושלם בצבע, האמנים האקלקטיים שאפו לייצג את זה בדיוק, ללמוד לעשות את הפרטים כמו מיכלאנג'לו ואת הצבע ממישהו אחר. בגוף הרעיון האקלקטי מצוי רעיון הפירוק לגורמים, והרכבת הגורמים הטובים ביותר יחד.
הבעייה באקלקטיות היא שלא תמיד שני דברים טובים שמתחברים ביחד מייצרים משהו טוב יותר מהמוצרים מהם הם פורקו. למשל, לחם זה דבר טעים ומזין, וגם אורז. גבינה זה ממרח טוב וגם קטשופ. בדר"כ אנשים נוטים למרוח גבינה עם לחם וקטשופ על האורז. כשמנסים הפוך זה לא תמיד עובד. מי שמתעניין בספורט יכול לראות דוגמא נוספת, מאמנים שמרכיבים נבחרת לא תמיד מרכיבים בכל עמדה את הטוב ביותר על הנייר. הסיבה היא שכשמרכיבים גורמים ביחד לא תמיד הסכום של הפרטים שווה לסכום של הקבוצה, יש מקרים שהפרטים גדולים מהקבוצה ולהיפך. אי לכך האקלקטיות לא הצליחה במיוחד לאורך השנים, לעומת זאת הסימפול היה מוצלח יותר. רעיון הסמפול הוא לקחת מאפיינים מסויימים, על הטוב והרע שבהם, ולעטוף אותם בכל מיני דברים ולראות מה יוצא. המאפיינים הבסיסיים הם קבועים ולא משתנים בדר"כ, כשמשנים אותם בעצם מקבלים סגנון מסומפל חדש. זה ההבדל בין סגנונות מסומפלים כמו בלוז גוספל וראפ למשל, ההבדל הוא בגרעין הרעיוני שעליו מסמפלים כל מיני דברים ומכאן המוצר הסופי יוצא שונה.