פסטיבל הג'אז גבעתיים, 13 למרץ 2008

לא ידעתי שאגיע לפסטיבל הג'אז בגבעתיים עד בערך 40 דקות לפני שהגעתי. אני בשלבים בהם אני עובד על רעיון של אתר שבו אוכל לבטא את עצמי לא במסגרת בלוג אלא במסגרת שונה, ולא בפורטל אלא באופן עצמאי, ולא ציפיתי שדווקא פסטיבל ג"אז כלשהו ימשוך את עיני. אבל הצצה קלה ברשימת המופעים של הפסטיבל עשתה את שלה. חשוב לזכור שפסטיבל גבעתיים הוא הפסטיבל שנותן לישראלים במגוון הרחב ביותר של הג'אז, במה. כבר בשנים שעברו המגמה הזאת נראתה בבירור, ולמעשה המופעים של שנים קודמות הקדימו את הטרנד, אמנם לפני הרבה שנים היה טרנד דומה באילת,אבל בשנים האחרונות בעקבות הביקורת על שיתופי הפעולה של ישראלים עם זרים באילת הנושא ירד מהפרק, אך בגבעתייםירושלים  ובתל אביב (ומעניין שהרבה מהביקורת הגיע מהחבורה התל-אביבית-ירושלמית אלא שהם עצמם נוהגים כך כיום big time!) רואים שיתופי פעולה של ישראלים עם אמנים זרים.

מישהו פעם אמר לי שגבעתיים זה לא עיר לבלות בה, זה עיר לגור בה. ומי שנוסע לגבעתיים בתורו אחרי פסטיבל יכול להבחין ברצון של גבעתיים לצאת מהתדמית הזאת, וזה מדהים ליסוע ברחובות המיושנים של גבעתיים, לחנות ולעלות לכיוון תיאטרון גבעתיים, ופתאום נפרש שם עולם הייטק מודרני, ממש בקצה המדרגות ומשם למופע המשותף, הפסנתר הצרפתי לורן אסולין פוגש את הישראלי דניאל זמיר שבשנים האחרונות מסומן בהחלט כסולן פורץ הדרך של הג'אז הישראלי. זמיר עובר בהחלט שינוי של מעבר למוזיקה יותר ויותר רוחנית, אלא שהדרך שלו נראית פחות מבטיחה כעת, מסיבות שאני אסביר בהמשך, וזאת למרות שטכנית הוא משיג את ההישג הנדרש כאמן בודד, כטכניקאי. להמשיך לקרוא פסטיבל הג'אז גבעתיים, 13 למרץ 2008

אמנים למען החברה

מוזיקאים מאז ומתמיד היו במקום מסויים פעילים חברתיים. נכון שבתקופות מסויימות מוזיקה היא מקצוע לכל דבר, כלומר מקצוע שתלוי במהות המוזיקה עצמה ולא במהות המעורבות החברתית, אבל, כידוע יש קשר בכל מקצוע שיש לחברה, ובמוזיקה שבאופן מסורתי, הן משוררים לפני אלפי שנים שהיו שרים שירי מחאה בפני מלכים, והן עד ימינו, במוזיקה החשיבות לקשר חברתי נשארה גדולה מזה ויש ציפיות של חברה ממוזיקאים שיטלו חעל עצמם מעמסות חברתיות. במקרים מסויימים המוזיקאים חרגו ממעורבות חברתית ולקחו את זה לנישות פוליטיות, דבר שהוא פחות מעניין, אבל בכל מקרה של מעורבות חברתית של מוזיקאים יש עניין רב.

אמנים בישראל נוטים בעיתות מצוקה בעיקר לתת סיוע. ולעיתים גם מחאה בנוסח "פרצופה של המדינה", או "מאמי יא מאמי" כל מיני יציאות שכאלו שאמנים עושים. כך למשל הרחק מעיני הזרקורים עשו זאת הרכב "מיניסטרי אוף ג'אז" בשדרות בחודשים האחרונים. ועכשיו גם מגיע זמנם של אמני הדרום. יוזמות אלו שמחזקות את הקשר בין המוזיקאים לחברה הן חשובות מאוד לא רק לחברה אלא גם למוזיקאים, וזה יפה וטהור שמוזיקאים אומרים אמירה חברתית, ולא משנה מה הפאן הפוליטי שאנשים חושבים שיש לה, אמירה חברתית במובן הטהור היא התחברות למצוקה חברתית כלשהי בלא הקשר פוליטי, והיא חשובה מאוד.

אמנים שמתחברים לפאן הפוליטי זה סיפור אחר שאולי בעתיד אני אכתוב עליו קצת.

כריס רוק

אחד השילובים המעניינים שמביאים את הסטנד אפ קומדי המודרני לפתח של תקופה מעניינת הוא שמעמד ההומור משתנה לחלוטין. הכשרוני ביותר בתחום הוא כריס רוק, שממש מהווה איפיון מלא של הז'אנר. אם בעבר ההומור היה מפורש והבעת עמדות היתה מרומזת, אפשר לומר שהיוצרות התהפכו לחלוטין. הכישורים הנדרשים כיום כפי שמציג אותם כריס רוק, הם לא פחות יכולת להביע עמדות מוצקות לגבי דברים, מאשר היכולת להיות הומוריסט. כמובן שהפאן הנלווה הוא רמת רצינות יוצאת דופן, היכולת לדבר על נושאים רציניים מאוד, נושאים שעומדים במרכז חברה, פוליטיקה, ויחסים זוגיים, ולדון בהם בשילוב הומור.

המהפכה הזאת בתפיסה יכולה להביא לכך שקומיקאי עשוי בעצם במשך דקות ארוכות לשחק תפקיד של פוליטיקאי, להציג עמדות באופן מפורש, ואם ישלב בכך הומור מספיק, ובמקומות הנכונים, הוא עשוי למצוא את עצמו עושה דברים לא שונים ממה שכריס רוק עושה. כתהליך חברתי מדובר בעצם ברמה גבוהה יותר של דמיון שנדרש מהמאזינים, הם אינם נזקקים לאינטנסיביות של הצחוק, כמו לדריכות. הדבר יעיל במיוחד בקרב קהל כאשר הקהל אינו מבקש להעמיק בדברים אלו באופן טיבעי, הקהל יוצא מההופעה עם תובנות פוליטיות חברתיות ובין-זוגיות, ולא רק עם השחרור העיצבי הנלווה לצחוק. להמשיך לקרוא כריס רוק

הארה שקיבלתי היום

היום קיבלתי הארה עצומה בכל מה שקשור לגישה שלי לבלוג ורציתי לשתף לגביה. במשך קרוב לשנתיים אני כותב בבלוג במטרות ברורות של שאיפה לביקורת אמיתית על תחומים שקשורים במוזיקה ובעיקר בנסיונות להציג תובנות שמהוות מדדי איכות. אחד הדברים שרציתי הוא שהבלוג לא יהיה פופולרי במובן של תגובות או כניסות, אלא שרציתי לבנות משהו שיהיה מבוסס אך ורק על רעיון של תובנות שאפשר ללמוד מדברים. אבל מצד שני היה לי חשוב במידה מסויימת לבחון את התובנות הללו ולנתח באמצעותם דברים מיידיים שקורים עכשיו, ולבחון את ההשפעה, ולראות האם הרצון והשאיפה של כותב להגיע למה שהוא רואה כאיכות ישפיע גם על אחרים לרצון שכזה. הבחירה במדדי איכות היתה מבוססת על הגרעין של מה שנחשב לאיכותי בהיסטוריה של הסגנונות ובראש ובראשונה הרעיון שיש לומר את האמת הלא נעימה.

מכאן נגזרה  הבחירה שלי שהיתה בעיקר למדוד דברים שבעיני הם שאיפה לאיכות, בפרט מוזיקת ג'אז שבעיני היתה המוזיקה ששאפה יותר מכל במאה העשרים להגיע לאיכות. בשביל כך חשוב היה להתייחס לכל המודל המוזיקלי של המאה העשרים שבתוך הקונטקסט שלו חייה לה מוזיקת הג'אז. וכמובן שהבחירה שלי לבחון השפעה היתה במישור של הג'אז הישראלי משום הנגישות הגבוהה למופעים ולחומר ישראלי כתוב ומיידי.  הרקע לרצון שלי לכך החל לפני כן כשהתחלתי להתעניין יותר ויותר במעמד מוזיקת ג'אז ותרבות איכות בישראל. אחת התוצאות של כל העניין הזה היתה הרצון להתחבר לעשייה שיש בישראל בתחום הג'אז, התחברות שכוללת את המופעים והאלבומים וניתוחם על פי תפיסתי. להמשיך לקרוא הארה שקיבלתי היום

תל-אביב ג'אז 2008: ההופעה של ז'אק סאני

בשנים האחרונות הייתי מגדיר את עצמי כחיית פסטיבלים. כל אימת שיש פסטיבל ג'אז או סידרה, בעיקר פסטיבל, אני משתדל להיות שם. בעיקר חביבים עלי פסטיבל הג'אז של אילת במקום הראשון, ובמקום השני, זה של תל אביב. אלא שאלילת המזל די מקשה עלי השנה, ואני נאלץ לוותר על הופעות בעקבות העבודה שמרתקת אותי השנה בשני הימים הראשונים של הפסטיבל עד שעה 23:00,למרבה המזל הלכו לקראתי ואיפשרו לי לצאת טיפה יותר מוקדם בשביל להגיע לפחות להופעה של שעה 23 בזמן. הדילמה שהיתה לי לגבי בחירת ההופעה אליה ללכת היתה מצד אחד, אל-זאבראר, ג'אז מודרני נוצץ למדי, מה שנקרא ג'אז חופשי-מודרני, כל הרעיון של M-BASE שדיברתי עליו בעבר למרות הטעות התפיסתית שהוא מציג שהסברתי, עדיין למרות שהחבורה הנ"ל עדיין לא הגיעו להישגים מספקים, הם בכיוון הנכון.

מהצד השני בדילמה היתה הופעת ההצדעה לז'אק סאני. הזדמנות אולי חד-פעמית עבורי, כמי שלא מכיר את הג'אזיסטים הישנים של ישראל, הזדמנות אולי לטעום בצורה רצינית מהטעם של ימי ראשית הג'אז עם אחד החלוצים הכי ראשוניים, ז'אק סאני, ולשמוע לראשונה בחיי את אנשי הדור השני של הג'אז כמו דני גוטפריד ואהרלה קמינסקי ושורה ארוכה של אמנים נוספים שמנגנים בסה"כ בסגנונונות הכי אהובים עלי בג'אז, כן, למרות שאני אוהב הרבה דברים שיש לג'אז להציע, הלב שלי נוטה לכיוון שנות העשרים, ולכיוון הג'אז המוקדם והחבורה שמצדיעה לז'אק סאני באמת יותר קרובה לזה מאשר אמנים ישראלים אחרים. ככותב ג'אז ישראלי בלתי נלאה בשנים האחרונות, לפספס הזדמנות שכזאת לשמוע ולהבין במה מדובר ומה הג'אז הישראלי המוקדם היה לו להציע, היה דבר בלתי אפשרי ועל כן לבסוף בחרתי כמובן בהופעה של ז'אק סאני. להמשיך לקרוא תל-אביב ג'אז 2008: ההופעה של ז'אק סאני