מחבר: Mr. Whale

מוזיקאים מאז ומתמיד היו במקום מסויים פעילים חברתיים. נכון שבתקופות מסויימות מוזיקה היא מקצוע לכל דבר, כלומר מקצוע שתלוי במהות המוזיקה עצמה ולא במהות המעורבות החברתית, אבל, כידוע יש קשר בכל מקצוע שיש לחברה, ובמוזיקה שבאופן מסורתי, הן משוררים לפני אלפי שנים שהיו שרים שירי מחאה בפני מלכים, והן עד ימינו, במוזיקה החשיבות לקשר חברתי נשארה גדולה מזה ויש ציפיות של חברה ממוזיקאים שיטלו חעל עצמם מעמסות חברתיות. במקרים מסויימים המוזיקאים חרגו ממעורבות חברתית ולקחו את זה לנישות פוליטיות, דבר שהוא פחות מעניין, אבל בכל מקרה של מעורבות חברתית של מוזיקאים יש עניין רב.

אמנים בישראל נוטים בעיתות מצוקה בעיקר לתת סיוע. ולעיתים גם מחאה בנוסח "פרצופה של המדינה", או "מאמי יא מאמי" כל מיני יציאות שכאלו שאמנים עושים. כך למשל הרחק מעיני הזרקורים עשו זאת הרכב "מיניסטרי אוף ג'אז" בשדרות בחודשים האחרונים. ועכשיו גם מגיע זמנם של אמני הדרום. יוזמות אלו שמחזקות את הקשר בין המוזיקאים לחברה הן חשובות מאוד לא רק לחברה אלא גם למוזיקאים, וזה יפה וטהור שמוזיקאים אומרים אמירה חברתית, ולא משנה מה הפאן הפוליטי שאנשים חושבים שיש לה, אמירה חברתית במובן הטהור היא התחברות למצוקה חברתית כלשהי בלא הקשר פוליטי, והיא חשובה מאוד.

אמנים שמתחברים לפאן הפוליטי זה סיפור אחר שאולי בעתיד אני אכתוב עליו קצת.

אחד השילובים המעניינים שמביאים את הסטנד אפ קומדי המודרני לפתח של תקופה מעניינת הוא שמעמד ההומור משתנה לחלוטין. הכשרוני ביותר בתחום הוא כריס רוק, שממש מהווה איפיון מלא של הז'אנר. אם בעבר ההומור היה מפורש והבעת עמדות היתה מרומזת, אפשר לומר שהיוצרות התהפכו לחלוטין. הכישורים הנדרשים כיום כפי שמציג אותם כריס רוק, הם לא פחות יכולת להביע עמדות מוצקות לגבי דברים, מאשר היכולת להיות הומוריסט. כמובן שהפאן הנלווה הוא רמת רצינות יוצאת דופן, היכולת לדבר על נושאים רציניים מאוד, נושאים שעומדים במרכז חברה, פוליטיקה, ויחסים זוגיים, ולדון בהם בשילוב הומור.

המהפכה הזאת בתפיסה יכולה להביא לכך שקומיקאי עשוי בעצם במשך דקות ארוכות לשחק תפקיד של פוליטיקאי, להציג עמדות באופן מפורש, ואם ישלב בכך הומור מספיק, ובמקומות הנכונים, הוא עשוי למצוא את עצמו עושה דברים לא שונים ממה שכריס רוק עושה. כתהליך חברתי מדובר בעצם ברמה גבוהה יותר של דמיון שנדרש מהמאזינים, הם אינם נזקקים לאינטנסיביות של הצחוק, כמו לדריכות. הדבר יעיל במיוחד בקרב קהל כאשר הקהל אינו מבקש להעמיק בדברים אלו באופן טיבעי, הקהל יוצא מההופעה עם תובנות פוליטיות חברתיות ובין-זוגיות, ולא רק עם השחרור העיצבי הנלווה לצחוק. להמשיך לקרוא כריס רוק

היום קיבלתי הארה עצומה בכל מה שקשור לגישה שלי לבלוג ורציתי לשתף לגביה. במשך קרוב לשנתיים אני כותב בבלוג במטרות ברורות של שאיפה לביקורת אמיתית על תחומים שקשורים במוזיקה ובעיקר בנסיונות להציג תובנות שמהוות מדדי איכות. אחד הדברים שרציתי הוא שהבלוג לא יהיה פופולרי במובן של תגובות או כניסות, אלא שרציתי לבנות משהו שיהיה מבוסס אך ורק על רעיון של תובנות שאפשר ללמוד מדברים. אבל מצד שני היה לי חשוב במידה מסויימת לבחון את התובנות הללו ולנתח באמצעותם דברים מיידיים שקורים עכשיו, ולבחון את ההשפעה, ולראות האם הרצון והשאיפה של כותב להגיע למה שהוא רואה כאיכות ישפיע גם על אחרים לרצון שכזה. הבחירה במדדי איכות היתה מבוססת על הגרעין של מה שנחשב לאיכותי בהיסטוריה של הסגנונות ובראש ובראשונה הרעיון שיש לומר את האמת הלא נעימה.

מכאן נגזרה  הבחירה שלי שהיתה בעיקר למדוד דברים שבעיני הם שאיפה לאיכות, בפרט מוזיקת ג'אז שבעיני היתה המוזיקה ששאפה יותר מכל במאה העשרים להגיע לאיכות. בשביל כך חשוב היה להתייחס לכל המודל המוזיקלי של המאה העשרים שבתוך הקונטקסט שלו חייה לה מוזיקת הג'אז. וכמובן שהבחירה שלי לבחון השפעה היתה במישור של הג'אז הישראלי משום הנגישות הגבוהה למופעים ולחומר ישראלי כתוב ומיידי.  הרקע לרצון שלי לכך החל לפני כן כשהתחלתי להתעניין יותר ויותר במעמד מוזיקת ג'אז ותרבות איכות בישראל. אחת התוצאות של כל העניין הזה היתה הרצון להתחבר לעשייה שיש בישראל בתחום הג'אז, התחברות שכוללת את המופעים והאלבומים וניתוחם על פי תפיסתי. להמשיך לקרוא הארה שקיבלתי היום