יש לי פינה חדשה פינת בלוגים מועדפים באנגלית בלינקייה. בינתיים יש שם רק את הבלוג שלי ושל אדם. למי שיש הצעות למשהו איכותי מוזמן להציע, בסה"כ חסר שם עוד 3 בלוגים בשביל להשלים לחמישייה.
הצעה לא רעה!
יש לי פינה חדשה פינת בלוגים מועדפים באנגלית בלינקייה. בינתיים יש שם רק את הבלוג שלי ושל אדם. למי שיש הצעות למשהו איכותי מוזמן להציע, בסה"כ חסר שם עוד 3 בלוגים בשביל להשלים לחמישייה.
הצעה לא רעה!
בעת שתכננתי את הבלוג שלי באנגלית שקלתי מספר כיוונים. לבסוף החלטתי לעשות בלוג של ביקורות על אלבומים בעיקר בנושא בלוז, ג'אז ורוק, אלבומים היסטוריים לצד חדשים יותר, כהתחלה. לאחר זמן מה תכננתי לפתח כיוונים נוספים, ברגע שבבלוג יהיו מספיק ביקורות. אלא שאחד הדברים שרציתי לעשות היה מתן ציונים לכל אלבום. ולשם כך חקרתי מעט מערכות של מתן ציונים בתחומים שונים לפני שהחלטתי על המערכת שבה אני אשתמש. נכון לעכשיו, החלטתי עדיין לא לפרסם את הציונים שאני נותן לכל אלבום ואלבום, מהטעם שעד שלא יהיו שם לפחות 100-200 אלבומים או משהו כזה, אין שום ערך למתן ציונים כי מתן הציונים הוא מטיבו ערך השוואתי ולא ערך מוחלט כלומר, למתן הציונים יש ערך כאשר יש הרבה אלבומים שלהם ניתנים הציונים, לאלבום בודד שנניח יקבל ציון כלשהו אין לכך משמעות רבה. מאחורי הקלעים כמובן שאני ממשיך במה שרציתי וזה יפורסם מאוחר יותר, אבל הסיבה שבגינה אני מלאה את הקורא עד כה היא התהליך של חקירת מערכות מתן הציונים. הגעתי למספר ממצאים.
המערכות למתן ציונים הן שונות ורבות כל כך שכמעט ואין שום תאוריה מסודרת שממומשת. בדר"כ המערכות מתעוותות אם אין איזשהו סטנדרט שנקבע מראש. בישראל למשל מערכת הציונים התעוותה במשך השנים מהסיבה שפסיכולוגית אנשים רוצים לראות ציונים גבוהים וקשה להם להשלים עם ציונים נמוכים. ואז המציאו את הבונוס בשביל להרגיע את האנשים, בונוס שבאמצעותו אפשר לעבור את הממוצע של 100/100 כשמקבלים 25 נקודות בונוס על 5 יחידות מה שמגדיל את הממוצע בצורה משמעותית. כמובן שזוהי שיטה שמטרתה היחידה לדחוף תלמידים ללמוד 5 יחידות ממקצועות מסויימים שבהם זה אפשרי, מה שיעניק להם את הבונוס, שיטה שרוצה לגרום לתלמידים לנסות להתמקצע בנושאים מסויימים על כל היתרונות והחסרונות שבזה. מהסיבה הזאת שיטת הציונים היא אמנם גורם שמושך תלמידים ללכת ולהעמיק בתחומים מסויימים, דבר שהוא בהחלט חיובי, אך מצד שני היא מאפשרת לתלמידים לזלזל במקצועות אחרים.
מועדון השבלול שנמצא בהאנגר 13 בנמל ת"א חגג אתמול שנתיים לנוהג הג'אז סשון של יום שני. אני הצטרפתי לחגיגה וביקרתי לראשונה במועדון. הביטוי "ג'אז סשון" שכתבתי לעיל הוא לא טעות, מדובר אמנם בביטוי ג'אם סשון אבל הג'אז סשון הזה כולו ג'אז, לכן ג'אז סשון.
מועדון השבלול הוכיח במשך השנתיים הללו כי ג'אז יכול להיות מאוד עדכני ומאוד רלוונטי. יום שני? בטח לא היום הכי פופולארי בשבוע. ג'אז? כן! הצוות של הסקסופוניסט המוכשר ארז בר-נוי ניגן את הג'אז באמירה אמיתית. יום שני הוא יום של חול, אחרי העבודה ממש כמו בחו"ל במקומות עם תרבות מתקדמת אפשר למצוא מועדון ברמה טובה שמנגנים בו ג'אז. אמנים מקצועיים לצד חובבנים מוכשרים מנגנים את הג'אז. הארד-בופ, בלדות. ממפוחית ועד סקסופון באריטון. משירה ועד קורנט. אמנים מגיעים עם כלי הנגינה שלהם ועולים לנגן. בלבוש שכל כך מתאים לג'אם סשון, לבוש יומיומי שכל כך שונה מהלבוש שאנחנו מצפים בפסטיבלים ממוזיקאים: חליפות מהודרות.
האווירה טובה מאוד, כולם מגיעים בשביל המוזיקה ובשביל להרגיע באמצעותה את הנפש. אני הגעתי במצב רוח שפוף אחרי העבודה ומהר מאוד השלתי מעלי את כל הדברים שמרגיזים והתמקדתי בהאזנה למוזיקה, בבירה קרה ובפלטת נקניקיות קלה. הופתעתי לראות עד כמה המקום והאמנים מחזקים את תרבות הג'אז וזהו בדיוק העניין, חיזוק על בסיס שבועי בעבודה קשה ורצופה. יישר כוח!
יש פספוס מסויים של הקהל הישראלי בכל הנוגע לג'אז ישראלי. למרות שהג'אז הישראלי נמצא בתקופה מהטובות ביותר בהיסטוריה שלו, אם לא הטובה ביותר, קהל המוזיקה הישראלי עדיין לא הפנים מספיק את תרבות הג'אז המודרני ואת היתרונות שיש בו. ראשית, למרות שהג'אז המודרני בעיקר של השנים האחרונות נשמע לעיתים כאילו הוא סובל מהבעיות של המוזיקה הקלאסית מאז הפכה לרומנטית, בעיות של יוהרה, הרי שהדבר אינו נכון ממש לגבי ג'אז! הג'אז אפילו בימינו עדיין מבוסס במידה רבה על הרצון לפרוץ דרך, יותר מאשר הרצון לחזור על דברים שנעשו בעבר.
כמובן שעצם המגמה של רצון לפריצת דרך היא רק מגמה וככזאת, איננה מעידה כי פריצת הדרך כבר הגיעה, אלא שהדבר מאפשר אפילו לפרקים להרכבי ג'אז להגיע לריגעי שיא קטנים שבהם המוזיקה מתחברת היטב. אם כן, הג'אז המודרני-רומנטי יכול לפעמים לצאת משבלונות של טכניות ודרמטיות ולספק רגעים קסומים. מי שהולך להופעות ג'אז בוודאי יכול למצוא עניין והנאה.
קראתי בבלוג העונג אודות נושא הרדיו. מעל הכל כמובן מרחפת השאלה של הרדיו בעידן האנטרנט, בכתבה בעיתון הארץ הכותרת די מפוצצת: "עלייתו השמימה של העורך המוסיקלי". הכותב הציג בפיסקה הראשונה את הבעייה של הטכנולוגיה החדשה מול הישנה, ועבר בפיסקה השנייה לקבוע כי בישראל "מתברר שרוב הציבור עדיין מבקש להיאחז במדיום הישן, המוכר והטוב – הרדיו. מאזינים רבים יבחרו להיצמד אליו, במכונית או בבית, כדי להתעדכן בשידורי אקטואליה ואחרים יקשיבו לרדיו כדי לשמוע גם בפעם המי יודע כמה את אותם עשרה להיטים שנכנסו לרשימת השידור השבועית. הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מסחרר, אבל לציבור יש כנראה קצב משלו, אטי יותר. גם אם בבלוגים בחו"ל וגם בארץ מתרבים הקולות המביעים ספק בנחיצותם של קובעי הטעם המסורתיים דוגמת העורכים המוסיקליים, יש להם עדיין חשיבות רבה."
צריך להבין שלציבור בישראל אין בכלל את הדילמה לבחור! הזמינות של הרדיו, למשל בנסיעה במכונית, היא גבוהה מאוד בעוד הזמינות של האנטרנט במכונית היא כיום נמוכה מאוד. כאשר אדם נוסע ברכב, בייחוד בישראל שיש טירוף חדשות כל שעה עגולה עם מיבזקים כל רבע שעה, ומקבץ חדשות כל מחצית השעה, דבר שקשה להאמין שקיים במקומות אחרים בעולם, הסבירות שהוא יאזין לרדיו בשלב מסויים היא גבוהה בהרבה מאשר יגלוש באנטרנט תוך כדי נסיעה! כמובן שבעתיד המצב עשוי להשתנות.