מחבר: Mr. Whale

עם הגעת השנה לסיומה ותחילתה של השנה החדשה, יש את הצורך הזה לסכם את השנה שהיתה. בבלוג של שגיא נאור נעשתה העבודה הזאת, ובצורה מקיפה ומעניינת ביותר כשלעצמה. מאחר והבלוג שלי עוסק גם בדברים שלא ידועים בדר"כ לציבור הרחב, והמטרה שלי כאן היא למצוא איכויות ותובנות שלא נמצאות נניח, בעיתונים כמו מעריב או ידיעות אחרונות, או בערוצי הטלוויזיה הפופולאריים החלטתי להוסיף בצורה נפרדת למה שעשו אחרים אודות הג'אז והבלוז הישראלים. השנה הזאת היתה שנה פורייה ביותר בכמה וכמה תחומים ואני אישית נהניתי מאוד ממספר דברים מעניינים.

ראיתי השנה כמה וכמה הופעות של אמנים ישראלים שריתקו אותי. בראשם הייתי מציב את דניאל זמיר, שנתן 2 הופעות מרתקות שבהן הייתי, אחת במרתף בחיפה והשנייה בפסטיבל תל אביב. ההופעה במרתף היה בה משהו נסיוני-משהו, ונראה היה שהאמנים בוחנים את הקהל ותגובותיו לא פחות מהקהל, אולי בגלל האינטימיות שיש במרתף ואולי בגלל שהם עמדו לצאת לסבב מסויים. בהופעה הזאת נחשפתי לעומרי מור הפסנתרן ולגלעד אברו הבאסיסט ששניהם העניקו לקהל הנאה רבה, בייחוד מור שהוא גדל השנה מאחת התקוות הגדולות לאחד הפסנתרנים היותר מעניינים שהיו בג'אז הישראלי ובעיני הוא תגלית השנה בג'אז הישראלי.

להמשיך לקרוא סיכום השנה במוזיקה הישראלית

זאווינול שהלך לעולמו היום, הוא דוגמא מצויינת למוזיקאי שהבין שיש צורך בהשראה טובה בשביל יצירה טובה. למרות שהגיע מהשראה של מוזיקה צוננת, הוא חיפש ולעולם לא איבד את חיבתו לחום שיכול לצאת ממוזיקה. זה לא מפתיע שפעל עם דינה וושינגטון וקנונבול אדרלי, עבורו כתב את הקטע Mercy, Mercy, Mercy. היה זה שיא הקריירה של זאווינול, סוף שנות השישים ותחילת השבעים. אדרלי שהחל בשנות השישים לחפש את החום במוזיקה חיפש בדיוק מישהו כמו זאווינול שיש בו רצון לעשות מוזיקה חדשנית וחמה. זאווינול לא הסתפק בכך אלא אף פעל עם מיילס דייויס לפני שהקים את ווידר ריפורט.

היה זה אחד משיאי סגנון הפיוז'ן. רבים תמיד מכתירים את מיילס דייויס לבדו כאבא של הפיוז'ן, אבל הפיוז'ן לא היה קם לתחייה בצורה שבה הוא קם אלמלא היו אמנים כמו זאווינול והרכבים כמו ווידר ריפורט. זאווינול הספיק להקליד בחייו כמה מקטעי הפיוז'ן הטובים ביותר, והמשיך לחקור את הסגנון, עד ליום מותו. הממצאים שהגיע אליהם מחקירתו בשנים המאוחרות יותר היו פחות משפיעים מעבודתו בשנות השבעים, אך בכל אופן הוא נותר דמות ייחודית ביותר, ומותו באוסטריה ממנה הגיח ובה סיים חייו הוא סיום מעגל של האיש הזה ופועלו.

לפני מספר חודשים במהלך שיחה על מוזיקה מצאתי את עצמי בשיחה מרתקת על מוזיקה. אם הג'אז מת, אמר מישהו, הרי מה מצב הבלוז? האם גם הבלוז מת? זו היתה שאלה מצחיקה משום שברור שהיא נשאלה בגלל שכבר הסברתי שהג'אז מת לפני כן. וברור גם שאני כחובב בין השאר של בלוז, היתה זו שאלה שמופנית כלפי. זה כל כך מצחיק שזה פשוט, ברור הרי שהבלוז מת למדי. כמובן, שמותו של הג'אז הוא חלק מזה. בראשיתו של הג'אז הוא היה קשור מאוד לבלוז. חלק מתהליך הגסיסה הארוך של הג'אז, עד שהונח על משכבו בשלום, היה כרוך בהפרדות האיטית שלו מהבלוז. הג'אז לאו דווקא מת בגלל ההיפרדות שלו מהבלוז, אלא שההפרדות הזאת די במקרה היתה ברומטר שבאמצעותו קל למדוד את מידת חיוניות הג'אז בשלבים שונים בהיסטוריה. וזה גם השפיע על הבלוז. המקומות שאליהם הבלוז יכל להגיע הצטמצמו עם מותו של הג'אז. בשנת 1980 הבלוז למעשה החל בגסיסה שבה מידי פעם נראה היה שהוא מחייה את עצמו מחדש אבל היו אלו ניסיונות החייאה זמניים והבלוז נאסף אל אבותיו.

ההבדלים בין מצבו הקליני של הבלוז לזה של הג'אז הוא בכמה מאפיינים. דבר ראשון, הג'אז היה נוח יותר להתמרכז מתחילתו. בשנות העשרים היו סצנות רבות שהולידו הרבה דברים. בשנות השלושים היה כבר זרם מרכזי אחד בולט, הסווינג, שלמעשה עד סביבות 1952 שלט בג'אז. באותו הזמן הגיע ההארד-בופ שהחליף את הסווינג כזרם המרכזי והוא חי עד סוף שנות השישים. בשנת 1969 הגיע הפיוז'ן והחליף את ההארד-בופ. בשנות התשעים הגיע הג'אז החופשי המודרני שהחליף את הפיוז'ן. העניין הוא שהג'אז כבר היה מת. העקרון הוא שבכל שלב החל משנות השלושים היה זרם אחד מרכזי ששלט ושאר הזרמים היו או זרמים היסטוריים, או זרמים שוליים שנשכחו תוך זמן קצר. ובכל מקרה לא היו אלו זרמים שלהם קהל מחוייב לזרם. ככל שהזמן חולף חובבי הג'אז בעצם פחות אכפת להם מהזרם המוזיקלי והם מתמסרים להפיכת הג'אז יותר ויותר לתעתיק של מוזיקה קלאסית-רומנטית ולהפרדות של הג'אז מהמרכיבים החדשניים שלו שהפכו אותו לכה חיוני בשנותיו הראשונות.

להמשיך לקרוא החיים שאחרי המוות בסגנונות מוזיקליים

פעמים רבות מוזיקאים זוכים שהקהילה תומכת בדרכם. במקרים אחרים אלו הם המוזיקאים שנותנים מעצמם לקהילה. כביש דו-סיטרי זה של אהבה בא פעמים רבות לידי ביטוי, עד כי נראה שזה הדבר הכי טיבעי בעולם. כשאנו מוחאים כף למוזיקאי פורץ גבולות בהופעה הרי זה אות תודה בשביל היצירתיות שהוא מוסיף לנו כקהל. כאשר המוזיקאי קד קידה זוהי הבעת תודה על האמון שהקהל נתן בו. הקהל אוהב להתעניין ולהרעיף אהבה אך לא תמיד הקהל זוכה לתמורה מהאמן, גם אם המוזיקה שלו לא רעה, הרי שיש אמנים שמעבר למוזיקה אוהבים לשים את עצמם במרכז ורואים בקהל סה"כ קבוצה שמשלמת להם כסף ולא יותר. דוגמא חיה לכך היא קית' ג'ארט.

מילותיו של ג'ארט לא מותירות מקום לספק: "אני לא דובר איטלקית, אז מישהו שיכול לדבר אנגלית יכול לומר לכל 'חורי התחת' עם המצלמות 'פאקינג' לכבות את המצלמות עכשיו ומיד." והוא מוסיף "לכם כקהל יש פריבילגיה לראות אותנו אבל לנו יש זכות להפסיק לנגן ולעזוב את העיר הארורה". ג'ארט הוא ללא ספק איש שמעריך את עצמו מאוד אבל התגובה שלו לא הולמת, למרות כשרונו, הוא לא עד כדי כך מוכשר. כנראה שבאיטליה אוהבים אותו, או שכמו שהוא אמר, הם לא מבינים אנגלית, אבל אין לי ספק שאילו היה אומר זאת בישראל או ברשות הפלסטינית הקהל היה מגיב אחרת לחלוטין.

דוגמא נגדית היא האמן אולי החשוב ביותר בג'אז של ימינו, וינטון מארסליס. הכתבה הבאה מהמגזין טיים שנכתבה ע"י אהרון נוויל מ"האחים נוויל" אומרת הכל. מארסליס הוא מוזיקאי שמרבה לתרום לקהילה. העבודה שלו כתגובה לסופה קאתרינה היא דוגמא לאמן שיש בו את הרצון לתרום לקהילה מיכולתו ולא לשים מחסום של יהירות בינו לבין האוכלוסייה כמו שג'ארט, שעם כל הכבוד לו יכול היה להתנהג בצורה יותר אנושית, נוהג לעשות. כולי תקווה שג'ארט לא יזדקק לסיוע של האוכלוסייה כי יכול להיות שביום הזה יפנו לו את הגב, במיוחד אם הוא כבר יהיה זקן ורחוק משיאו.

לפני כחודש חלו סיבוכים במצב בריאותו של לוציאנו פאבארוטי. הוא אושפז והיה נראה לפחות לפי הדיווחים כי סופו קרוב. דיווחים סותרים כרגיל במצבים שכאלו הגיעו מבית החולים ע"י בני המשפחה, עד שלבסוף מת פאברוטי היום. פאברוטי הגיע לגדולה בשל כשרונו, אבל מרגע שהגיע להכרה ידע להרחיב את מעגל המאזינים שלו באמצעות הן שיתוף פעולה עם אמנים מתחום הפופ, הן הקמת פרוייקטים ענקיים ומתוקשרים כגון פרוייקט הטנורים הצעירים, והן בשל דמותו והכאריזמה יוצאת הדופן שלו על הבמה. פאבארוטי נתן לאופרה במאה העשרים משמעות עדכנית כך שהאופרות בביצועיו פעמים רבות נחשבו לעדכניות. קולו בעל העוצמה זימר את האופרה לאוזניים רבות אולי מכל אחד אחר בהיסטוריה, הוא נכנס לספר השיאים של גינס עקב עופעות הענק החיות שלו לעיני מליוני צופים.

האופרה זכתה לשנים טובות בשנות השישים עת רבים נכספו לצלילים הללו. פאברוטי שהתאים לתקופה כמו כפפה ליד ידע להביא את האופרה לבתים רבים, וסיום חייו לווה במעט מהדרמטיות שאיפיינה אותו, כאשר הדיווחים הסותרים מבית החולים בילבלו את התקשורת אך נתנו להבין כי הוא גוסס. מותו מסמל סיום פרק בתולדות האופרה של המאה העשרים, כאשר בשיאה היו מספר טנורי-על מוכשרים במיוחד שהתחרו ביניהם והישרו אחד על השני כגון המפורסמים יותר כפלסידו דומינגו וחוזה קרראס והיו כמובן טנורים נוספים פחות מוכרים מה שמסמל את האנרגיות החיוביות של הסצנה הזו.