מחבר: Mr. Whale

הסטונס כבר ידעו בשנת 1985 שהם במשבר מאז Tattoo You שיצא בשנת 1981. Ian Stewart שהיה חלק בלתי נפרד מהלהקה מת מסרטן והותיר את הסטונס בלי כוח מקצועי שיכול לתת ביקורת ולמתן את שני הסופרסטרים של הלהקה, ריצ'ארדס וג'אגר. שני האלבומים של הסטונס הללו משנת 1983 ומשנת 1986, Undercover ו Dirty Works הראו לראשונה מאז It's Only Rocknroll של 1974 שהסטונס כבר פחות עדכניים. והסטונס אף פעם לא היו להקה של נוסטלגיה, ואולי סוד הקסם שלהם היה החיפוש המתמיד אחר הרצון להיות עדכני לצד שימור מיכולות העבר שלהם. התוצאה היתה שהסטונס שהתקופה של 1976-1981 היתה תקופה טובה מאוד שלהם, הבינו קצת מאוחר שהם מפספסים את שנות השמונים. הסטונס החלו למעט בהופעות חיות, שהיו אחד ממקורות העוצמה שלהם עד כה, והמנהיגים ריצ'ארדס וג'אגר פנו לקריירות סולו שלא היה בהם דברים משמעותיים.

העניין היה שמאז 1976 ועד 1981 הסטונס יצרו מוזיקה חדשה שבה הלהקה לקחה קדימה כמה מרעיונות העבר שלה. השילוב של המוזיקאים יחד היה מעולה, אבל כל זאת היה טוב בקונטקסט של רגאיי דיסקו ופ'אנק. כשהתקופה הזאת הסתיימה הסטונס לפתע נראו פחות עדכניים.

בשנת 1989 ביל ווימן הותיק נטש את הלהקה אחרי מיני-שערוריה מסעירה בחייו הפרטיים. היה זה מייד לאחר האלבום Steel Wheels, כמחליפו נבחר Darryl Jones. הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מייד לאחר מכן שהוכיח שהיא להקת אצטדיונים ולא להקת אולפנים. המוזיקה של הסטונס היתה לפתע נראית מוזיקה שרצוי כמה שיותר ממנה לפני שתיעלם. שירים כמו Hold On To Your Hat הם שירים שרק הסטונס מסוגלים לעשות, והקהל שהבין זאת נהר בהמוניו לתפוס כמה שאפשר מהסטונס. החומר של הסטונס כבר לא היה בקטע של להיטים בודדים, ו Mixed Emotions שהיה על המשבצת של הלהיט התורן בדומה ל Undercover of The Night במשבצת הדומה של 1983 ו Harlem Shuffle במשבצת הדומה של 1986, לא הצליח למשוך את האוזן כמו קודמיו. אבל האלבום בכללו היה מעולה לחובבי הרוק המחוספס, Rock and A Hard Place, Hearts For Sale כל השירים הללו לא היו עשויים מחומר של להיטים אבל היו רוקנרול מחוספס כמיטב המסורת.

Voodoo Lounge שייצא בשנת 1994 המשיך את המסורת החדשה של הסטונס, אלבום + סבב הופעות שמוביל לעוד הקלטות חיות לפני מנוחה של כמה שנים וחוזר חלילה. גם האלבום הזה היה נטול להיטים, והיה מבוסס על הרעיון שמספיק לקבל את מנת הרוקנרול המחוספס בשביל להמתין להופעה החיה הבאה. האלבומים היוו מעין הוכחה שהסטונס עדיין יכולים לשבור עצמות על הבמה ושווה לחכות להם. Bridges to Babilon ו A Bigger Bang הראו בדיוק אותו דבר, הסטונס שומרים על הרמה שלהם. בניגוד ללהקות רוקנרול אחרות שהתוקף שלהם פג בשלב מסויים, ועשויות לבזות את עצמן על הבמה, הסטונס ממשיכים להשאר עדכניים בהופעות החיות שלהם וממשיכים לשמור על עצמם גם באלבומים. בשנת 2007 בעת מסע ההופעות הסטונס ספגו מכה קשה כאשר קית' ריצ'ארדס מעד ונפל מעץ. מאז ריצ'ארדס עולה כמדי פעם בפעם לכותרות לא מחמיאות במיוחד.

סוף

כתבה מהבוטיק של ליהיא.

נוט לפספס!

התקופה האקספרימנטלית של הסטונס היתה למרבה המזל קצרה. מה שהחל באלבום של 1972 Exile On Main Street המוצלח, נמשך באלבום של שנת 1973 Goats Head Soup שהיה אלבום טוב בכללו, והגיע לאלבום החלש של 1974, It's Only Rocknroll, הגיע לאיזון באלבום של 1976, Black and Blue, אלבום יציב ובעל אופי לראשונה מאז 1972. הסטונס הבינו שעליהם לחזור לכור מחצבתם, רחבת הריקודים והמוזיקה השחורה. התוצאה היתה אלבום שאין בו קטעים גרועים במיוחד, Cherry On Baby למשל הוא שיר רגאיי מעניין עם צליל שחור, Memory Motel היא בלדה שקטה כשג'אגר בניואנסים שלו החל לחזור לעצמו לאחר האלבום הקודם שהיא חלש יותר. Hot Stuff כמו גם Hand Of Faith שומרים על היציבות, מוזיקה טובה לשמיעה, לא משהו שגןרם למאזינים שיוצאים מגידרם אבל טוב, אבל שלושת השירים הטובים של האלבום היו האחרונים, Melody, בלוז מעניין בעיבוד מחודש, Fool to Cry, בלדה שקטה ששייכת לתחום הפופ האיכותי, וחתם את האלבום, Crazy Mama שהציג רוקנרול בקצב בינוני, כפי שהיו עושים הסטונס בימי הרוקנרול המחוספס שלהם.

הסיבה העיקרית לשינוי לטובה שחל בסטונס והחזרה המהירה לעצמם היא ככל הנראה התוספת של Ron Woods הגיטריסט, גיטריסט שהתאים לסטונס כמו כפפה ליד מהרגע הראשון, והרגעים הראשונים שלו היו באלבום הזה. הסטונס הופיעו לפתע מחדש, מוכנים לקראת אתגרים עתידיים. האלבום אולי לא היה האלבום הכי טוב שלהם אבל מוזיקה טובה ויציבה עם רגעים טובים במיוחד כמעט בכל שיר. זה לא מפתיע אם כן שהאלבום הבא, Some Girls, נוצר תחת השראה טובה. החומר שהסטונס עסקו בו היה לכאורה פחות מאתגר מימי השיא שלהם בשנות השישים ותחילת השבעים, אבל למעשה יהיה זה מטופש לזלזל באלבום הזה, Respectable למשל, הוא שיר שבו הסטונס הביאו את החיספוס הרוקנרולי לרמות חדשות, אחד השירים הטובים ביותר שלהם בתחום שלא נופל מדברים שעשו בשיאם. Miss You הוכיח את חזרתם בגדול של הסטונס אל רחבות הריקוים, מוזיקת ריקודים עדכנים וחדשנית עם הטעם המחוספס באופן חיובי שהסטונס כל כך התפרסמו בו. Beast of Burden השקט מזכיר את Fool to Cry מהאלבום הקודם ברמת הכתיבה, רק שהקצב שלו הרבה יותר חי. שאר השירים קצת פחות בלטו, אבל היו שירים ברמה נאותה שיחד התחברו לאלבום מוצלח במיוחד של הסטונס שהיה עליית מדרגה מאז האלבום הקודם שגם הוא היה טוב.

להמשיך לקרוא האבנים המתגלגלות 1976-1986

הסטונס הציגו אמנם בין השנים 1968-1971 את הרוקנרול המחוספס הטוב יותר אולי אי-פעם. ההרכב שהתגבש עם מיק טיילור במקום בריאן ג'ונס היה הרכב שאיבד את האיזון שלו במידת מה. הם ניגנו מוזיקה טובה אבל הסטונס לא הצליחו להשתלב כמובילים בתקופה החדשה של הרוקנרול ובפרט ברוק הכבד וברוק המתקדם. Charlie Watts על התופים הפך כמו שאר חברי הלהקה למעט ריצ'ארדס וג'אגר לפחות חשוב מבחינת המעמד, משום שג'אגר וריצ'ארדס כעת הנהיגו את הלהקה לבדם. עד כה וואטס היה חיוני. הצליל השחור של הלהקה בתחילת דרכה היה במידה רבה עבודה שלו, של Bill Wyman הבאסיסט ושל ג'ונס. היה להם ידע רב. ג'אגר היה לו יכולת לשיר בסגנונות של אחרים בדרך שלו וריצ'ארדס היה בתהליך של חוייה של דברים. אולי אפשר להבין מפה מדוע הסטונס נטשו מוזיקה טובה שעשו עד כה והחלו לנסות כל מיני דברים.

הסטונס ראו עצמם כמובילי שוק וכשהשוק לא הלך לכיוון שלהם הם הלכו לכיוון שלו. זה קרה כזכור באמצע שנות השישים, בהליכה לכיוון הביטלס שהגיעה לשיאה בשנת 1967, וזה קורה גם עכשיו. והפעם האלבום Exile On Main Street הציג את הרצון שלהם להצמד ללד-זפלין. זהו אלבום הבלוז האחרון של הסטונס, וכמו זפלין, האלבום היה אולפני ביותר עם חשיבות עליונה להפקה ולכך שכל צליל וכל תו יהיו מחושבים. ההתנסות הזו של הסטונס הניבה אלבום איכותי נוסף, אבל הסטונס עצמם לא לקחו מזה הרבה בשלב הזה. באופן מוזר הסטונס החלו לשקוע ודי מרצון. אולי זה מאכזבה על כך שהפסידו את הבכורה במשחק מי הכי עדכני, הרוק המודרני של התקופה כבר התרחק מהם. היה זה סיום התקופה של הרוק-הקלאסי ומעבר לתקופה הרומנטית של הרוק, על כל היבטיה.

להמשיך לקרוא האבנים המתגלגלות 1972-1975