ג'קו – כוכב נולד

התוכנית הפופולרית של ערוץ 2, כוכב נולד, עולה לכותרות שיא שאיזושהי תכנית מוזיקלית בישראל אי-פעם עלתה. אין זו הפעם הראשונה שמוזיקה ופוליטיקה מתערבבים, ולמעשה במציאות הישראלית, רבים הם העוסקים באומנות ובעיקר אומנות פופוליסטית שמערבים אותה עם פוליטיקה, ומביעים עמדות לעיתים אף מביכות וקיצוניות ובדר"כ עמדות אנטי ציוניות.

אחת הסיבות לכך הן שבלי עמדות כאלו יתקשו להשיג הכרה כלשהי מחוץ לגבולות הארץ. לעומת זאת ג'קו, יותר משהביע עמדה פוליטית או אחרת, הוא בעצם חי את חייו בצורה מסויימת, והביקורת שספג היא על עצם הצורה שבה הוא חי את חייו, יותר מאשר משהו שהטיף לו. ג'קו הוא מעין מראה לעולם התרבות הישראלי, ואם יש איזו חשיבות כלשהי לכוכב נולד הרי היא פחות המוזיקה שמבוצעת שם, ויותר המשמעויות החברתיות הנלוות. ערוץ 2 המחוייב במובן מסויים לקדם את האמנים שזוכים אצלו בתוכנית, שהרי אם אמן שזוכה נותר אנונימי הרי תוכניתם אינה שווה הרבה, בחר באופן מבריק לחשוף דברים פרובוקטיביים רק לאחר שהסתיימה התוכנית.

ואכן היתה זו הצלחה, השיח הישראלי בנושא הגיע לכותרות הראשיות ולעניין רב. הסמיכות של הדבר למלחמה האחרונה ולתוצאותיה, היא זו שמוציאה רבים מהכלים, הצורה שבה מועמד השכול והאובדן, מול ההשתמטות, הערכים הישנים למול הכסף והפרסום המודרניים, כל אלו התעלו על המוזיקה שנוגנה בכוכב נולד. יש לזכור כי זוהי תרבות פופ וככזו היא חסרת איזון, הערכים שמייצגים אנשי הפופ הם תמיד בשאיפה של הפרובוקטיביות הבוטה ביותר האפשרית וכך היה זה תמיד, ועצם היותה של התרבות כה מגוחכת הוא חלק מהפרובוקטיביות שלה עצמה, ולמרות שהיא כביכול מביעה תרבות שוליים, היא במרכז בעוד סגנונות מוזיקליים נכבדים עם כל ההוד וההדר שנלווים להם הם הללו שבשוליים למעשה. תרבות הפופ באה לידי ביטוי בטלוויזיה, ברדיו, בתקשורת, היא המרכז של הללו, בעוד החלקים האיכותיים הם בשוליים. אז תודה לג'קו על כך שדרך הצורה שבה חי את חייו אנחנו רואים כיצד נראית החברה שלנו.

הסטוריית הבוגי ווגי

כהרגלנו, ברגע שיש לינק מושקע בנושא שקשור, זוהי הזדמנות מצויינת לדון בו. הפעם נספק את הקישור להיסטוריית הבוגי ווגי, וניתן קצת רקע להקלה על כניסה לעניינים. חשוב לציין שראשיתו של הבוגי ווגי לא ידועה, ההערכה הכוללת היא שמקום הולדתו בטקסס, ושהמוטיבציה ליצירת הסגנון נולדה ע"י פסנתרני בלוז שניסו לחקות את הצלילים שמוציאה הרכבת בעת נסיעתה, דבר שנהפך להיות להיט ברחבות הריקודים של "בתי-החביות" (barrelhouse), מועדוני אלכוהול וריקודים. יתר על כן הסגנון נקרא גם ברלהאוז לעיתים.

 

texas-pacific-engine-55-4-4-0.gif
Texas Pacific

 

ראשית הפיכתו של הסגנון לפופולארי החלה מהגעתו לעולם הג'אז של ניו-אורלינס. הרסל תומאס וג'ורג' תומאס, שני אחים שהגיעו מטקסס במסגרת משפחה מוזיקלית שכללה את הזמרות הפופולאריות "סיפי" וולאס והוסיאל תומאס, הביאו איתם את הבוגי-ווגי מטקסס לניו-אורלינס כשהגיעו לשם. "New Orleans Hop-Scop Blues" פורסם ע"י האחים תומאס בניו אורלינס ב-1916, ואלו התווים הראשונים שנכתבו לשיר בוגי ווגי. הבוגי ווגי הפך לנפוץ בניו-אורלינס ומשם הגיעה לכלל אמני הג'אז של תחילת שנות ה-20, פלטשר הנדרסון, ג'ימי בליית, וקלארנס וויליאמס היו מהראשונים להקליט בסגנון בשנים 1923-1924, אבל מי שלראשונה השתמש במונח "בוגי-ווגי" בפירוש היה קלארנס "פיינטופ" סמית שב-1929 כתב את "Pinetop's Boogie Woogie" שהך להיות השיר הכי מפורסם של הסגנון. אמנים כמו Cow Cow Davenport שכתב את "Cow Cow's Blues" היו גם הם אחראים להפצת הסגנון.

cowcow.jpg

Charles "Cow Cow" Davenport

לאחר שבשנות העשרים היה הבוגי-ווגי פופולארי מאוד ובוצע ע"י נגנים רבים, בשנות השלושים הסגנון נטמע בתוך הביג-באנדס של הג'אז והיו פחות ביצועים של נגני בוגי-ווגי בסגנון הקלאסי של פסנתרן בודד או דואטים/טריואים של פסנתר. באמצע שנות השלושים החל הבוגי ווגי לחזור בתצורה הקלאסית שלו, אמנים כמו פיט ג'ונסון, "קריפל" לופטון, "מיד-לוקס" לואיס, אלברט אמונס, ג'ימי יאנסי ואחרים הפכו למאוד פופולאריים והופיעו והקליטו שוב על בסיס קבוע עד למלחה"ע. ענקי בוגי ווגי כמו ספקלד רד ובליינד ג'ו דייויס המשיכו להופיע גם בשנות השישים והשבעים בארה"ב ובאירופה ולשאת את דגל הבוגי-ווגי.

אטה בייקר, זה לא הגיל אלא התרגיל

כתבה על אטה בייקר זה תמיד דבר טוב.במיוחד כשיש גם מספר שירים להאזנה כולל אחד מ-1956 ושניים מהאלבום שהוציאה לפני כשנה. הכתבה אמנם התפרסמה לפני שנה, אבל מה זה משנה? והרי הכתבה…

cover_200.jpg

בייקר עם טאג' מאהאל

בייקר כבר לא ילדה, כילידת 1913 היא בת 93. את האלבום האחרון שלה לפני שנה היא הקליטה בגיל 92. כמה היו רוצים לנגן בשיאם כמו שבייקר מנגנת בגיל 92! פשוט לא מורגש הגיל המתקדם שלה. בייקר לא פנתה מעולם לנסות את מזלה כמוזיקאית פול-טיים, היא ניגנה פה ושם, ורק כשהתפנה לה הזמן מהמפעל שבו עבדה במשך חמישים שנים, מהטיפול ב-9 ילדים ובכמות נכבדת של נכדים ונינים , בייקר בשנת 1991 פנתה להקליט את האלבום הראשון שלה והיא בגיל 78. נראה כי היא ממשיכה להיות פעילה ומושכת עניין גם מטאג' מאהאל המפורסם. מי שאמר שהגיל קובע לא כל כך צדק, לפחות לא במקרה של בייקר. אפשר להיות טובים גם בגיל 93 זה לא בעייה. ולהאזין לבייקר זה פשוט עינוג.

דג'אנגו ריינהארדט

בשעה שעולם הג'אז בארה"ב עבר ל"ביג באנדס", באירופה דווקא הרכבים יותר מצומצמים פרחו. גדול הג'אזיסטים האירופאים אולי של התקופה, היה דווקא גיטריסט, דג"אנגו ריינהארדט. יחד עם שותפו סטפן גרפלי, ובהשפעת הצמד האמריקאי אדי לאנג-ג'ו ונוטי, הנהיגו השניים סצנה מעניינת ששיאה הלהקה של השניים שהיתה מבוססת על כלי מיתר. בנוסף שיתפו פעולה עם אמנים רבים, הן מקומיים והן אמריקאים שחצו את האוקיינוס והגיעו לאירופה.

בנוסף ללהקות שמבוססות על כלי מיתר, התעסקו השניים גם עם להקות מסוגים אחרים, פריז הפכה להיות מעצמת ג'אז, ומורשת ארוכה של ממשיכי דרך, בעיקר ממשיכיו של דג'אנגו, יצאה לדרך. כיום נחשב דג'אנגו עדיין לאחד מגדולי הגיטריסטים. מבין הגיטריסטים האקוסטיים של הג'אז יש הרואים בו את הגדול והמשפיע מכולם. הדבר משכיח את הנכות שהיתה לדג"אנגו ביד שמאל, נכות שגרמה לכך שרק 3 מאצבעותיו היו בריאות, אחת נוספת היתה מוגבלת, והאחרונה , היתה כמעט מוגבלת לחלוטין. ריינהארדט התגבר על המגבלות הללו וייצר לעצמו סגנון ייחודי שלא נפל מאף נגן בריא, יתר על כן מי שמאזין לו בלי לראות יתקשה להאמין שסבל מנכות כה מגבילה. ריינהארדט הוכיח שבאומנות אין גבולות, ובאמצעות הכישרון שלו, הרצון שלו< והאהבה שלו למוזיקה ניצח את המוגבלות הפיזית והפך לאגדה, אגדה שעד היום ישנם הללו שיושבים באיזה חדר כלשהו בעולם ומנסים ללמוד ממנו ולהמשיך את דרכו.

צלילים אבודים, ספר

אם יש הקלטות שכמעט ולא ידוע דבר על האמנים שלהם, הרי אלו ההקלטות שהקליטו אפריקאים-אמריקאים בין סוף המאה ה-19 ועד תחילת שנות העשרים של המאה העשרים. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בכך שלא היו אלו הקלטות מסחריות, לפחות לא מהסוג שהחל להיות מיועד לאפריקאים-אמריקאים החל מתחילת שנות העשרים, עת השיר "Crazy Blues" של הזמרת מאמי סמית הפך להיות רב מכר ופתח בכך שוק חדש : שוק שבו המוזיקאים הם אפריקאים אמריקאים, והצרכנים גם הם ברובם הכמעט מוחלט אפריקאים-אמריקאים.

mamie.jpg

Mamie Smith

אם כן, האמנים שהקליטו בין 1890, עת ראשוני הרכבי "להקות כלי-המיתר" האפריקאיות-אמריקאיות הקליטו, ועד 1920 עת מאמי סמית הקליטה את הלהיט שלה, היו אלו אמנים עלומי שם, כמעט ולא ידוע אודותיהם דבר למעט ההוכחה שטמונה במוזיקה שניגנו. מתברר שהיו לא מעט הקלטות כאלו, וכעת, למעלה ממאה שנים לאחר שהוקלטו, יוצא ספר חדש שסוקר את כל התהליך הזה, שמבחינת חשיבות היסטורית מצביע למעשה על ראשית התפתחות שוק המוזיקה של המאה העשרים כולה, על שורשי חלק מהסגנונות ועוד. הרכבים אלו נגנו בעיקר מוזיקת שמבוססת על מוזיקת כנסיות, ובהיותם נגנים שביצעו שירים שכאלו לא היה עניין רב מידי בציבור לדעת אודותיהם ואודות חייהם הפרטיים.

lostsounds.jpg

הספר, צלילים אבודים

כל זה השתנה בשנות העשרים, היתה זו מוזיקה שהיתה מיועדת לציבור רחב, מוזיקה שחברות עשו ממנה כסף רב ומטבע הדברים ביקשו לפרסם ככל האפשר את המבצעים על מנת שהללו שנהנו, יחזרו וייקנו עוד מהאמנים האהודים עליהם. הספר אם כן, מתמקד בתקופה הראשונה, ומביא סטטיסטיקה וניתוח כמו גם סקירה היסטורית של מה שקרה בזמן הזה. ספר שכזה מן הסתם לא מושך עבור רובם של המאזינים, אבל בהחלט מהווה ספר חשוב באמת מידה של חקר היסטוריה, חקר אומנות, ומידע חשוב שמעולם לא אוגד בצורה בלעדית שכזו ותוך צמצום הנקודה העיקרית שבו בדיוק לאמנים העלומים הללו ולהליך ההיסטורי של המוזיקה הזו. חובה למוזיקולוגים.