קטגוריה: פרומו אירועים

מיסיסיפי ג'והן הורט היה אחד החשובים אם לא החשוב ביותר מבין אמני הבלוז של שנות העשרים שהתגלו מחדש בשנות השישים. חשיבות הגילוי שלו היתה בעיקר עבור הגדרת מושג הסונגסטר במוזיקת הפולק האמריקאית. הבלוז המוקדם של שנות העשרים, בעיקר אותו חלק שלו שכלל את דמות נגן הגיטרה שמלווה עצמו ושר הקסים את מוחותיהם של רבים.

נגנים אלו אמנם ניגנו הרבה בלוז, אך היה בידיהם מורשת גדולה ורחבה של סגנונות שבהם שלטו ותיאוריה מורכבת ביותר למען הנגינה הזאת שלמעשה עד היום נותרה בעיקר בגבולות הפולק אך די להבין שהיוותה את הבסיס גם לג'אז בסוף המאה ה-19 ותחילת העשרים. להמשיך לקרוא מיסיסיפי ג'והן הורט

סממן נפלא של חיוניות הג'אז הישראלי בשנים האחרונות, והרווח שחובבי מוזיקה טובה בישראל מרוויחים מכך, הוא הסאגה של סדרות הג'אז שהשנה נראית ככזו שלא היה עוד כמותה. למעשה עד השנה קשה היה בכלל לומר שיש תחרותיות בין הסדרות, בטח שלא תחרות מבחינה של תפיסות עולם ואיכות. והנה השנה, באופן מפתיע ביותר ועוד לפני שנורתה יריית הפתיחה של הסדרות השונות, אנחנו רואים כבר ויכוח תפיסתי איכותי ושני בתי-ספר תפיסתיים שונים, שמציגים את מרכולתם באופן מנוגד כל כך זה לזה. וויכוחי הג'אז באופן כללי הם תמיד חמים ומענינים, אבל לא תמיד אקטואליים כמו עכשיו. ברקע, הג'אז הישראלי מצוי בתקופת שיא אולי בכל תולדותיו מבחינת איכות, כשמוזיקאים צעירים ממשיכים לעלות ולהתקדם בצורה מרשימה לצד דור המצוי בשיאו מהווה ממש פירות בשלים שאפשר כבר להינות מהם. ובתוך הרקע הזה בשנים האחרונות אנחנו רואים את האמנים הישראלים שמגיעים לפסטיבלים, סדרות ומופעים שונים אחרים בג'אז, בין אם בארץ ולעיתים בחו"ל, הם כבר לא באים בשביל "להחתים כרטיס" או "להפסיד בכבוד" אלא בשביל לתת את מה שיש להם להציע, ופעמים רבות אכן יש להם מה להציע.

סדרות הג'אז המתקיימות מידי שנה הן שונות לחלוטין מפסטיבלים. בניגוד לאופי הפתוח והאנטנסיבי של הפסטיבלים, הסדרות נוטות יותר לכיוון רוח הקונצרטים, סדרות אלו מפיקות הופעה אחת למספר חודשים, ובניגוד לפסטיבל ששם המארגנים יכולים לצפות ל"נפילות" ולבינוניות לצד דברים יותר טובים, בסדרות הללו זה נגמר מהר יותר. הופעה לא טובה יכולה להוריד לקרשים סדרה כי ההופעה הבאה תהיה רק כמה חודשים אחרי כן. ומצד שני היתרון הוא שהופעה חלשה תשכח עד למופע הבא עקב הריחוק של הזמן בין מופע למופע. כך או אחרת, ישנה יוקרה רבה בין הסדרות, והשנה בעיקר מה שבעבר היה דיון תיאורטי, האם הופעות צריכות להיות טריביוט, כלומר לעסוק בחומרים קודמים לעומת הופעות שצריכות להציג מוזיקה בת-הדור, מוזיקה עדכנית שמשקפת יותר את הימים העדכניים של המוזיקאים המבצעים, גולש כעת לפסים אקטואליים ביותר בדמות סדרת הג'אז החם למול סדרת הג'אז של תיאטרון גבעתיים "אפטאון-זאפה דאונטאון-לבונטין". להמשיך לקרוא חורף ג'אזי בישראל 2006/7

במהלך שיטוטי הבלתי נלאים באנטרנט מצאתי את הפסטיבל הבא. יש איזשהו סדר מופתי באתר הזה שמעוצב כל כך יפה וחדשני וכל כך ברמה גבוהה יותר מאשר אתרים שמבשרים לנו על פסטיבלים בדר"כ. לחיצה על "על הפסטיבל" מביאה לחשיפה מעניינת על הסיפור של הפסטיבל הזה. ציטוט: “In D Negev " הוא אירוע הבא לחגוג, לתמוך, לייסד ולמסד את החיבור ההכרחי למוזיקה ותרבות עצמאית בכלל, ובנגב בפרט.בכל מה שקשור ליצירה מקורית ושונה, בדומה לתחומי חיים אחרים, דרום הארץ נותר בצל ונזנח בשולי הדרך."-סוף ציטוט. יש בזה משהו מאוד "מגניב" בכך שיש ביזור של המוזיקה מחוץ לאיזור תל אביב למקומות אחרים. בחיפה וירושלים יש סצנות מוזיקליות כבר שנים ארוכות ובנגב זה בהחלט מרענן לשמוע שמפריחים את השממה. למרות זאת שאני נהנה מכך שאפשר יהיה למצוא תבות גם במקומות שלא התמזל מזלם עד כה, אני מקווה שהתוצאות יהיו התעוררות של הקהל הדרומי, ומיסוד תרבות דרומית.

המשך ציטוט: "ככזה, החיבור למוזיקה אלטרנטיבית מקורית, לא מתפשרת וכנה הוא טבעי ומתבקש. מעבר לחגיגה וההנאה, האירוע מכוון למספר מטרות חשובות. איחוד בין משפחות ואמנים שונים, מסצינות מוזיקליות שונות ומגוונות על מנת ליצור משפחה אחת חזקה שקולה יישמע מהמדבר והלאה. זו הזדמנות אדירה ליצירת שותפויות אומנותיות מסקרנות, וכמובן ליצירת חשיפה וקשר מכונן לעתיד בין תרבות ייחודית לקהל שבדרך כלל לא זוכה אליה. “In D Negev " קורא לחבר את הזרם, לצעוק חזק ולהפריח את השממה התרבותית."-סוף ציטוט.

להמשיך לקרוא אינדינגב אין דה נגב

Sister Rosetta Tharpe הקליטה לראשונה בשנת 1938. ההקלטות הראשונות כללו שילוב בין שירי בלוז עם השפעת הכנסייה. כידוע מאז קריסת הדאו-ג'ונס בשנת 1929, אמני הבלוז השורשי התכנסו לכנסיות שם הם ניגנו עבור האל. הסיבה היתה משום שכבר לא יכלו להתפרנס, אבל אהבתם למוזיקה נותרה והכנסייה היתה מקום טוב לעשות זאת. חלק מימי הבלוז העליזים של שנות העשרים נותרו עדיין, ורוזטה ת'ארפ היתה מוכנה לקראת האתגרים הללו בסבב ההקלטות הראשון שלה.

בשנת 1939 היא הופיעה ב Spirituals To Swing, אותו מופע שהוכן ע"י John Hammond Sr. ושמטרתו היתה לתת במה מחודשת למוזיקה החמה של שנות העשרים. משם דרכה היתה קצרה להרכב של Lucky Millinder שהיה פופולארי למדי בשנות הארבעים. היא הופיעה והקליטה עם ההרכב בתחילת שנות הארבעים וזכתה למעמד עצמאי תוך זמן קצר. מילינדר לא במקרה בחר בה, הוא היה באמת "בר-מזל" אבל לא רק, היתה לו אסטרטגייה משובחת לקחת כשרונות ולתת להם במה. מלבד האחות רוזטה אפשר להזכיר את החצוצרן Dizzy Gillespy שניגן איתו בשנת 1942 בלהיט "When The Lights Go On Again All Over The World" וכמובן את Wynonie Harris שהפך מייד לכוכב ולזמר הראשי של ההרכב מייד לאחר להיט היסטרי במיוחד בשנת 1945 "Who Threw The Whiskey in the Well".

להמשיך לקרוא Shout Sister Shout – רוזטה ת'ארפ

פסטיבל הג'אז ה-21 של אילת פרסם את התוכנייה המלאה שלו. הפסטיבל עומד בסימן האקלקטיות ובסימן האקזוטיות וההתמצאות בחומר שיוצג היא כזאת. מצד אחד זה מאפשר ייצוג לכל מיני נישות מוזיקליות ומצד שני לא יהיה קל למצוא ג'אז טהור בפסטיבל הזה. הג'אז המוצג בפסטיבל הוא בעצם יכול לכלול כל מי שמנגן מוזיקה ויש לו ידע בתאוריה קלאסית ורצון לעשות משהו שנשמע אקזוטי יכול להחשב לג'אז על פי הגדרה זאת ואכן המילה "ג'אז בין זמננו" שמתאר אתר הפסטיבל את הפסטיבל היא בעצם מה שמסתיר את המילה אקזוטיות שהיא מילת המפתח של הפסטיבל והמאפיין החזק ביותר שלו. זו לא הפעם הראשונה של הפסטיבל בכיוון הזה, ולמעשה חובבי האקזוטיות ימצאו עצמם מול אחד מהפסטיבלים, לפחות על הנייר, המעניינים בתחום הזה.

הפסטיבל של תל אביב שמלפני כמחצית השנה יחסית שמרני למה שצפוי בפסטיבל של אילת, אלא שבאילת יש יותר אופי לרשימת האמנים המוזמנים מה שצפוי להביא לפחות ירידות ועליות ברמה לעומת הפסטיבל בתל אביב, היקף המופעים הוא גדול פי 3 מתל אביב והאומנים לפחות על הנייר הם ליגה גבוהה יותר. ובכל זאת יש אופי לרשימה על אף המגוון ועל אף האקזוטיות נראה כי הפעם נמצאה נוסחה מסויימת לפסטיבל שסביר להניח שאם תצליח תבוצע גם בפסטיבלים הקטנים יותר של גבעתים תל-אביב וירושלים.

להמשיך לקרוא פסטיבל הג'אז ה-21 של אילת