קטגוריה: הגיגי מוזיקה

אפשר להגיד שנתבקשתי לכתוב את זה בבלוג אחרי שהסברתי למישהי את הדעה שלי בנושא והיא אמרה שאני צריך לזכור את זה לבלוג. טוב. הנושא היה בעצם אמנות ולמה מוזיקה מבין האמנויות. אז למה באמת? יש הרבה סוגי אמנות, למשל ציור, פיסול, סרט, כל מיני דברים שכאלו. אז למה מוזיקה? ברוב הז'אנרים האמנותיים, אם ישאלו את הקהל איפה האמנות, הקהל יצביע. "שם התמונה", "שם הסרט", או הפסל או כל דבר אחר. במוזיקה זה לא ככה. המוזיקה היא מסביב לאדם, היא מעליו ומתחתיו, ומסביב לו. היא גם בתוכו. היא בכל מקום. אפשר לומר שהאדם יכול להגיד שהוא נמצא בתוך האמנות כשהוא מאזין למוזיקה!

ולא רק זה. לכל אדם יש מוזיקה שהוא יכול להתחבר אליה. לקויי שמיעה נהנים ממוזיקה. אפילו חרש מוחלט יכול לרקוד למוזיקה. המוזיקה יכולה להיות בדיבור, סוג תקשורת שיכול להיהך למוזיקה. המוזיקה מגיעה לאוזניים ומשם למוח, אבל גם ללב, דרך הרצפה. המוזיקה מגיעה לכל מקום ומקום. היא בנבכי הנפש. וכל זאת אין צורך בידע מוקדם או במאמץ. גם תינוק יכול להאזין למוזיקה וזה משפיע עליו. ישימו לתינוק תמונה וזה תלוי ברמת ההפשטה שלו. אולי הוא בשלב שאינו מזהה צורות. במוזיקה יש מאפיין שגם אם התינוק אינו יודע לזהות צורות מוזיקליות, הרי משום הפאסיביות שיש במאזין למוזיקה הוא מאזין לה בכל מקרה. להמשיך לקרוא למה מוזיקה?

ירידה לצורך עליה הוכיחה את עצמה בהיסטורית המוזיקה פעמים רבות. המוזיקה הרומנטית היא דוגמא טובה. במאה ה-19 שלט הזרם הרומנטי במוזיקה העולמית המתקדמת. המלחינים הרומנטים הגיעו לפסגת המוזיקה מבחינת הלחנה, הם שמו בראש את המלחין והוירטואוז. התפיסה הבלתי רישמית אמנם אבל שהיתה תוצאה של המוזיקה הרומנטית, היא שאם המלחין טוב ואם הוירטואוז טוב, ואם כלי הנגינה טוב, אז המוזיקה מגיעה לשיאים. תפיסה זאת היה בה בעייתיות מבחינת יצירתיות.

מרבית היצירות הגדולות מתחילות מפולקלור ורק אז עולים הוירטואוזים, שהם הטכנאים הגדולים של סגנון מוזיקלי שלוקחים את הטכניקה לשלבים הבאים שלה, ולאחר מכן המלחינים, הללו שמסוגלים לפשט את המוזיקה ולמשוך אותה לשיאים חדשים. אולם בשלב מסויים הקצנה שכזאת מונעת את הקשר אל הפולקלור וכתוצאה מכך המוזיקה מגיע למיצוי ויש צורך ברעיונות חדשים. אקזוטיקה ודברים שכאלו הם רק תבלינים ולא תמיד הם מצליחים לסייע לפיתוח של רעיונות חדשים. להמשיך לקרוא ירידה לצורך עליה

בתחילת שנות החמישים ספג הג'אז מהלומה. עד אז היה הג'אז מוזיקה פופולרית מאוד. מצעדי הלהיטים כללו אמני ג'אז במקומות המובילים. הרכבי ביג בנד היו נדרשים וסגנונות ג'אז אחרים כמו ביבופ היו האוואנגרד, כלומר הג'אז שלט בכל הקשת של הקהל. מקורו של השינוי מגיע דווקא ממוזיקה שהיתה מאוד קשורה לג'אז, הבוגי ווגי.

סגנון הבוגי ווגי הוא הסגנון שאחראי על חלקים רבים של המוזיקה בארה"ב. ראשית הסגנון בתחילת המאה בטקסס. בשנת 1916 פורסמו התווים לקטע New Orleans Hop Scope שהובא לניו-אורלינס על ידי האחים תומאס, בניהם של ג'ורג' תומאס שהיה אחד מראשוני נגני הבוגי-ווגי. קלארנס וויליאמס, ג'ימי בליית' ונגני ג'אז אחרים התעסקו ושילבו את הסגנון לתוך הג'אז באמצע שנות העשרים, אבל הדבר האמיתי הגיע כשהגיעו נגני הבוגי-ווגי האותנטים מטקסס, Charles "Cow Cow" Davenport ו Clarence "Pinetop" Smith שהפיצו את הבשורה. להמשיך לקרוא שורשה של בעייה – הבוגי ווגי וקריסת הכלכלה האמריקאית

האם יש הפרדה בין אמנות לפוליטיקה? שאלה זאת די מטרידה משום שדי ברור שאמנות יש לה פרשנות, ובפרשנויות השונות אפשר למצוא יותר מקורטוב של פוליטיקה, והשאלה היא עניין אסתטי, האזנה למוזיקה, כמשל, ללא היבט פוליטי. למשל, המוזיקה של וגנר שימשה את הנאצים כמוזיקת רקע להצעדת אנשים אל ההשמדה שלהם. ניצולי שואה בוודאי לא היו רוצים להאזין לה. וגם צאצאיהם. בנוסף וגנר עצמו היה איש שהטיף לשנאה הן בעל פה והן באמנות שלו. למעשה, וגנר היה אחד מאבות הנאציזם במובן האמנותי. באחד הימים מישהו אמר לי ש"אין סיכוי שהמנצח דניאל ברנבוים היה מנצח את וגנר אם וגנר היה אמן שהיה מסית להשמדת ערבים.". הדבר נאמר לאחר שנודע שברנבוים סירב להתראיין לעיתונאית-חיילת ישראלית מגל"צ בגלל היותה חיילת.

"אם הוא לא מסכים להתראיין על ידי חיילת בצה"ל שהוא צבא שמטרתו להגן על ישראל, צבא הגנה לישראל, מדוע שיסכים ללגיטימיות של מוזיקה שמבוצעת על ידי ישראלים? בעיניו ישראלי בעצם קיומו גרוע מוגנר והנאצים ולכן הוא מתעקש לנגן את וגנר בישראל.". התשובה שלי לאותו אדם היתה דווקא שונה כי לדעתי מישהו כמו ברנבוים ששם את הקריירה שלו בראש סדר העדיפויות הוא לאו דווקא מסתכל על הדברים במובן הפוליטי הרגיל אלא במובן של הפוליטיקה שיש בעולם שבו הוא נמצא. למשל  יש הרבה עמותות וגנר בעלות כוח רב בעולם המוזיקה הקלאסית, למשל. עמותות אלו בוודאי יתמכו במישהו כמו ברנבוים שעוסק בדיוק בפוליטיקה האמנותית שמעניינת אותם. להמשיך לקרוא אמנות מול פוליטיקה, ותפקידו של הפרשן

האם יש הפרדה בין אמנות לפוליטיקה? שאלה זאת די מטרידה משום שדי ברור שאמנות יש לה פרשנות, ובפרשנויות השונות אפשר למצוא יותר מקורטוב של פוליטיקה, והשאלה היא עניין אסתטי, האזנה למוזיקה, כמשל, ללא היבט פוליטי. למשל, המוזיקה של וגנר שימשה את הנאצים כמוזיקת רקע להצעדת אנשים אל ההשמדה שלהם. ניצולי שואה בוודאי לא היו רוצים להאזין לה. וגם צאצאיהם. בנוסף וגנר עצמו היה איש שהטיף לשנאה הן בעל פה והן באמנות שלו. למעשה, וגנר היה אחד מאבות הנאציזם במובן האמנותי. באחד הימים מישהו אמר לי ש"אין סיכוי שהמנצח דניאל ברנבוים היה מנצח את וגנר אם וגנר היה אמן שהיה מסית להשמדת ערבים.". הדבר נאמר לאחר שנודע שברנבוים סירב להתראיין לעיתונאית-חיילת ישראלית מגל"צ בגלל היותה חיילת.

"אם הוא לא מסכים להתראיין על ידי חיילת בצה"ל שהוא צבא שמטרתו להגן על ישראל, צבא הגנה לישראל, מדוע שיסכים ללגיטימיות של מוזיקה שמבוצעת על ידי ישראלים? בעיניו ישראלי בעצם קיומו גרוע מוגנר והנאצים ולכן הוא מתעקש לנגן את וגנר בישראל.". התשובה שלי לאותו אדם היתה דווקא שונה כי לדעתי מישהו כמו ברנבוים ששם את הקריירה שלו בראש סדר העדיפויות הוא לאו דווקא מסתכל על הדברים במובן הפוליטי הרגיל אלא במובן של הפוליטיקה שיש בעולם שבו הוא נמצא. למשל  יש הרבה עמותות וגנר בעלות כוח רב בעולם המוזיקה הקלאסית, למשל. עמותות אלו בוודאי יתמכו במישהו כמו ברנבוים שעוסק בדיוק בפוליטיקה האמנותית שמעניינת אותם. להמשיך לקרוא אמנות מול פוליטיקה, ותפקידו של הפרשן