קטגוריה: הגיגי מוזיקה

מדדי איכות באמנות בדר"כ שונים מאשר מדדי איכות בתחומים אחרים. שלושת האלמנטים המאוד נחשבים הם איכות, פריצת דרך והשפעה. במדעים למשל, בניגוד לטכנולוגיה שלעיתים מתבלבלים בין השניים. באמנות ההשפעה היא הכי קלה למדידה. במדעים פריצת הדרך היא הכי קלה למדידה. בטכנולוגיה זוהי האיכות שקלה למדידה. ההסבר לכך הוא שבטכנולוגיה ניתן לחוות את המוצרים ולמדוד את איכותם באמצעים שקשורים בחוויה שלהם בקלות רבה יותר. במדעים, למדוד איכות של עבודה כלשהי זהו סיפור יותר מורכב מאשר בטכנולוגיה, אם כי אפשרי, זאת למרות הקשר האמיץ בין מדע לטכנולוגיה.

במדעים מצד שני יותר קל למדוד פריצת דרך מאשר בטכנולוגיה. כאשר עבודה מסויימת פותחת אופקים חדשים במדע מייד חשים בזה. ההשפעה פחות מורגשת, למרות שלעיתים מבלבלים בין השפעה לבין פריצת דרך, הרי במדעים השפעה כשלעצמה לא ניתנת למדידה עד לרגע שבו מוצאים פריצת דרך. רבים למשל עשויים להיות מושפעים מעבודה מסויימת של מדען מסויים, אבלזה בסופו של דבר נובע מפריצת הדרך של אותו מדען, ורמת ההשפעה פחות מדידה ופחות מעניינת מאשר עצם פריצת הדרך וההשלכות שלה. בטכנולוגיה פריצות דרך עשויות פעמים רבות להתבדות ולהתגלות כבלוף במבחן הזמן, ואילו השפעה בטכנולוגיה היא דבר פחות יציב אפילו מפריצת דרך. להמשיך לקרוא איכות, פריצת דרך והשפעה

מה קורה כאשר מגיעה מוזיקה חדשה? מה קורה לאדם ששומע מוזיקה שהוא מזהה בה מאפיינים חדשניים, במובן שלא שמע דבר כזה לפני כן מימיו? זוהי סוגייה מאוד מעניינת, משום שאנשים עשויים כמובן לפעול בשיטות שונות, חלקם ידחיקו, אחרים ידבקו במוזיקה שהם מכירים, וישנם כאלו שיתחילו להתרגל לדבר החדש. אחת הבעיות באוזניים הרומנטיות, היא שכאשר אנשים שמצויים במצב רצוני שבו הם מעוניינים להתרגל לדברים חדשים, מצד שני הם מתקשים לעקוב אחרי המשמעות של הדברים מבחינה מוזיקלית.

בעוד במוזיקה חמה האלמנטים שגורמים לאדם להכיר במשמעות של ההאזנה קשורים בדר"כ בריקוד או באילתור, במוזיקה רומנטית הרבה יותר קשה להבדיל בין משהו משמעותי לבין משהו שהוא אותה הגברת בשינוי האדרת, משהו שהוא קצת אקזוטי, צליל קצת שונה, אבל מבחינה מוזיקלית אותו הדבר רק צריך להתרגל לצליל החדש. גלידת שמנת בטעם תות בבסיסה היא גלידה, כאשר מחליפים את צבע המאכל מתות לשוקולד הטעם משתנה.. בטעימה ראשונה זה נראה טעים מאוד, למי שעד כה אכל רק תות. אבל אחרי מספר פעמים מאחר והבסיס של הגלידה היה אותו בסיס ללא שום שינוי, כפי שהיצרן ייצר אותו, הגוף מתרגל לטעם החדש. ועם ההכרה של הטעם החדש והמשמעויות שלו מתחילה לצוץ ההכרה שבעצם הגלידה היא אותה גלידה ומה שהשתנה זה רק הטעם.

במוזיקה זה עשוי להיות דומה. המבחן של מוזיקה איכותית הוא פשוט: אם בכל האזנה מגלים דברים חדשים ונהנים מדברים נוספים שלא היו בהאזנה הראשונה, הרי מדובר פה בעומק איכותי שהוא מעבר לצבע מאכל. אם בכל האזנה המוזיקה הופכת פחות ופחות מעניינת, ומבינים משלב מסויים שאין בה שום דבר חדש או מעניין, הרי שזה כמו צבע המאכל. כאשר מדובר במוזיקה רומנטית, מוזיקה גבוהה שבה יש חשיבות למוזיקאים ליצירת הפשטה עמוקה, זה אינו שונה. אבל לעיתים קורה שהמאזין מבין שיש כאן משהו משמעותי, משהו חדש, אבל לא מבין מהו הדבר החדש ואינו מצליח עדיין לבצע הפשטה, דבר נדרש במוזיקה רומנטית אפילו יותר ממוזיקה חמה. במצב כזה המאזין עשוי לפתח הערצה עיוורת למוזיקה, משום שבכל האזנה היא נשמעת לו עמוקה והוא מבין שהיא לא ברת הבנה עבורו.

הדבר עשוי לבלבל אנשים זרים. שהרי הסגידה מדביקה את העדר. הדבר די דומה לאנשים שלא מבינים למשל מהו האנטרנט, וסוגדים לכל הפלצה חדשה שיוצאת למרות שחלק גדול מהדברים הם חסרי תועלת ממשית.

ימי הג'אז בהיסטוריה היו פעמים רבות מלאי תהפוכות. בכל שלב היסטורי קם דור חדש שרצה (ובצדק) לנגן משהו משלו גם אם המשהו הזה היה פחות טוב ממה שאותו דור חשב שהוא, הרי שחשוב שכל דור יבטא את עצמו בדיוק כפי שהוא. הרי כמו שנאמר פני הדור כפני הכלב, לעיתים דור חדש קם ומתקשה לפרוץ דרכים חדשות ומתקשה להוביל את עצמו למחוזות מוזיקליים וזהו דבר שאמור לקרות לעיתים.

הדורות הללו נתקלו בתופעה הזאת שיהיה עליהם לדחוק את הדור הותיק יותר בשביל שיוכלו לומר את האמירה שלהם. ולאחר דחיקת הדור הקודם עובר זמן מה עד שקם דור חדש וצעיר. הדור הזקן שכבר נדחק מסתכל על הדור הצעיר ורואה את המלחמה שלו בדור הביניים. דור הביניים אמור כעת לשחרר לחץ, כפי שקרה לפני כן אך לעיתים, ישנם דורות ביניים שמתעכבים לשחרר את הלחץ ולעומת זאת ישנם דורות ביניים שממהרים לשחרר את הלחץ. להמשיך לקרוא הרפתקאות פרי ג'אז ופיוז'ניסטים – יהירות בג'אז

לפני מספר חודשים במהלך שיחה על מוזיקה מצאתי את עצמי בשיחה מרתקת על מוזיקה. אם הג'אז מת, אמר מישהו, הרי מה מצב הבלוז? האם גם הבלוז מת? זו היתה שאלה מצחיקה משום שברור שהיא נשאלה בגלל שכבר הסברתי שהג'אז מת לפני כן. וברור גם שאני כחובב בין השאר של בלוז, היתה זו שאלה שמופנית כלפי. זה כל כך מצחיק שזה פשוט, ברור הרי שהבלוז מת למדי. כמובן, שמותו של הג'אז הוא חלק מזה. בראשיתו של הג'אז הוא היה קשור מאוד לבלוז. חלק מתהליך הגסיסה הארוך של הג'אז, עד שהונח על משכבו בשלום, היה כרוך בהפרדות האיטית שלו מהבלוז. הג'אז לאו דווקא מת בגלל ההיפרדות שלו מהבלוז, אלא שההפרדות הזאת די במקרה היתה ברומטר שבאמצעותו קל למדוד את מידת חיוניות הג'אז בשלבים שונים בהיסטוריה. וזה גם השפיע על הבלוז. המקומות שאליהם הבלוז יכל להגיע הצטמצמו עם מותו של הג'אז. בשנת 1980 הבלוז למעשה החל בגסיסה שבה מידי פעם נראה היה שהוא מחייה את עצמו מחדש אבל היו אלו ניסיונות החייאה זמניים והבלוז נאסף אל אבותיו.

ההבדלים בין מצבו הקליני של הבלוז לזה של הג'אז הוא בכמה מאפיינים. דבר ראשון, הג'אז היה נוח יותר להתמרכז מתחילתו. בשנות העשרים היו סצנות רבות שהולידו הרבה דברים. בשנות השלושים היה כבר זרם מרכזי אחד בולט, הסווינג, שלמעשה עד סביבות 1952 שלט בג'אז. באותו הזמן הגיע ההארד-בופ שהחליף את הסווינג כזרם המרכזי והוא חי עד סוף שנות השישים. בשנת 1969 הגיע הפיוז'ן והחליף את ההארד-בופ. בשנות התשעים הגיע הג'אז החופשי המודרני שהחליף את הפיוז'ן. העניין הוא שהג'אז כבר היה מת. העקרון הוא שבכל שלב החל משנות השלושים היה זרם אחד מרכזי ששלט ושאר הזרמים היו או זרמים היסטוריים, או זרמים שוליים שנשכחו תוך זמן קצר. ובכל מקרה לא היו אלו זרמים שלהם קהל מחוייב לזרם. ככל שהזמן חולף חובבי הג'אז בעצם פחות אכפת להם מהזרם המוזיקלי והם מתמסרים להפיכת הג'אז יותר ויותר לתעתיק של מוזיקה קלאסית-רומנטית ולהפרדות של הג'אז מהמרכיבים החדשניים שלו שהפכו אותו לכה חיוני בשנותיו הראשונות.

להמשיך לקרוא החיים שאחרי המוות בסגנונות מוזיקליים

השבוע קראתי ראיון קצר עם דני טרחו, אני משוכנע ש-90% לא יזהו אותו לפי השם, אבל ברגע שיראו את התמונה מייד יזהו. אז מר טרחו היקר, בחור קשוח למדי, מספר שפעמים רבות הוא מתיישב לצפות בטלוויזיה בנחת, מסתכל על סרט נחמד שמעולם לא ראה לפני כן ולפתע מוצא את עצמו אומר "היי, הנה אני, אני פשוט מופיע פה!". בדר"כ אין לו מושג מה שם הסרט ומי האנשים שמשחקים בו. "בין 1985 כשהתחלתי לשחק ועד לשנת 1990 הופעתי בכמויות רבות של סרטים" מספר טרחו, "העניין היה פשוט, כל במאי בשלב מסויים היה אומר 'תביאו לי את המקסיקני עם הקעקוע הגדול'.". טרחו זוכר את התפקידים שלו היטב, "היתה לי שורה אחת, משהו כמו 'להרוג את כולם'.". הדבר לא נפלא מהמוזיקה, וגם במוזיקה יש דברים שחוזרים על עצמם פעמים רבות בקונטקסטים שונים.

לא משנה מה יגידו, דני טרחו הוא מגדולי שחקני סרטי האלימות של שנות השמונים. פשוט, בלעדיו זה לא היה זה, נקודה.טרחו הופיע בתפקידים קצרים, אבל כשהופיע הופיע באנטנסיביות. הוא לא שחקן גדול, סה"כ הוא שיחק את עצמו, מאפיונר אמריקנה קשוח. אבל מרגע שהופיע בסרט ועד שהוא "נפתר" (בדר"כ הבעייה של הצופה איתו נפתרה כשהדמות נהרגה) הוא היה בראש של הצופה.

להמשיך לקרוא הרבה ומעט במוזיקה, וקצת אודות מינימליזם