ימי הג'אז בהיסטוריה היו פעמים רבות מלאי תהפוכות. בכל שלב היסטורי קם דור חדש שרצה (ובצדק) לנגן משהו משלו גם אם המשהו הזה היה פחות טוב ממה שאותו דור חשב שהוא, הרי שחשוב שכל דור יבטא את עצמו בדיוק כפי שהוא. הרי כמו שנאמר פני הדור כפני הכלב, לעיתים דור חדש קם ומתקשה לפרוץ דרכים חדשות ומתקשה להוביל את עצמו למחוזות מוזיקליים וזהו דבר שאמור לקרות לעיתים.
הדורות הללו נתקלו בתופעה הזאת שיהיה עליהם לדחוק את הדור הותיק יותר בשביל שיוכלו לומר את האמירה שלהם. ולאחר דחיקת הדור הקודם עובר זמן מה עד שקם דור חדש וצעיר. הדור הזקן שכבר נדחק מסתכל על הדור הצעיר ורואה את המלחמה שלו בדור הביניים. דור הביניים אמור כעת לשחרר לחץ, כפי שקרה לפני כן אך לעיתים, ישנם דורות ביניים שמתעכבים לשחרר את הלחץ ולעומת זאת ישנם דורות ביניים שממהרים לשחרר את הלחץ.
בג'אז למשל, דור המוזיקה החמה של שנות העשרים שיחרר לחץ מהר מאוד וכבר בשנת 1930 החלו להתמעט להקות ג'אז חמות. בשנת 1932 כבר היה ברור שהג'אז החם חלף לו, ובמקום זה הגיעה תקופת הסווינג/סוויט, תקופה מתוקה שבה היה דגש על קומפוזיציות ועל סולואים מתוקים. בתוך שנתיים הג'אז החם נעלם מהאופק לחלוטין, החלקים היותר עקשניים שלו, אמנים מסויימים שהיו צעירים יותר ועדיין בשלים מכדי לרדת היו בין מובילי תקופת הסווינג אבל מרבית זיקני ניו-אורלינס וזקני הג'אז החם האחרים לא נראו בשטח, עם מספר תקופות של נוסטלגיה שבהם העלו אותם לעוד כמה ביצועים לזכר הימים הטובים אבל בכללי הדור הזה ירד.
כאשר הגיע הביבופ זה כבר היה מהפיכה של ממש. דור הסווינג של שנות השלושים נהנה מכך שהביבופ בתחילת דרכו היה מוזיקה של מועדונים מסויימים בלבד. הביבופ היה מוזיקה של הפרדה גיזעית יחד עם ה"קול". הביבופ היה שייך לשחורים וה"קול" ללבנים. הסווינג המשיכה להיות מוזיקת הג'אז הפופולארית ביותר עד לשנות החמישים כאשר הרכבים החלו לערבב ביבופ עם סווינג וקול עם סווינג. באמצע שנות החמישים כבר ה"קול" וההארד-בופ החליפו את הסווינג, למרות שהסגנונות הללו קמו באמצע שנות הארבעים, לקח להם זמן עד אזור 1952-3 כמעט עשור שהם הצליחו להתגבר על זקני הסווינג, בעיקר משום שהמוזיקה שלהם עד אז היתה מוגבלת מידי ולא היה למוזיקאים שעסקו בה שום יכולת לבצע מוזיקת ריקודים טובה שתוכל להתחרות עם הסווינג, הרוקנרול, והריתם אנ בלוז של התקופה.
אבל לעומת זאת אנשי הביבופ סירבו לרדת מהבמה מאז ואולי עד היום. ישנם אוהדי ג'אז לא מעטים שמסרבים לראות שום דבר מעבר לביבופ כג'אז. אם תבוא לאנשים אלו ותאמר להם שהביבופ זה לא ג'אז, ושהסווינג והג'אז החם זה הג'אז האמיתי, הם יכנו אותך "מולדי פיג". מולדי פיג זה שיבוש של כינוי צרפתי שהועבר לאנגלית ושהמשמעות שלו היא ככל הנראה דומה למשמעות באידיש של "אלטער קאקער". ומצד שני אם תבוא אל חובבי הביבופ ותאמר להם שהפיוז'ן והג'אז החופשי זה הדבר החדש, יהיו ביניהם שיאמרו לך שדברים אלו הם בכלל לא ג'אז. בעיני כל הדעות הללו לגיטימיות, זכותו של אדם לשפוט כעיניו כל אמנות. אנשי הג'אז החופשי נדחקו במשך שנים וכונו "צרחנים" וכך גם אנשי הפיוז'ן שכונו "רוקיסטים" ע"י הביבופ.
ואם לא די בכך, כאשר הפיוז'ן תפס תאוצה ודחק את הביבופ, הפיוז'ניסטים התייחסו לביבופיסטים כאל זקנים שאבד עליהם הקלח. וזה כמובן ממשיך, אנשי הג'אז החופשי-מודרני שבעצם דחקו את הפיוז'ן המיושן ושולטים בכיפה עד היום, גם הם זוכים להערות של קודמיהם. וכך זה ממשיך וימשך. ברור, שהג'אז החם של שנות העשרים היה מוזיקה מופלאה ביותר שאלמלא היא לא היו קיימים הסגנונות האחרים. רק עוצמה אדירה יכולה להביא להדהוד ארוך שכזה. אבל מרבית אנשי הג'אז החופשי המודרני לא ממש מכירים מי היו אמנים אלו של שנות העשרים, משום שהדור שלהם וכל הדור שמאז מהפיכת הביבופ התנגד לסגנון ההוא.
וזה כמובן משהו שמובנה בהוויה התרבותית של הג'אז, כל דור שקם מבקש בסופו של דבר להביע משהו בדרכו ומי שמקובע על דעה מסויימת יראה בסופו של דבר שהיא תיעלם ויבוא ג'אז חדש שיתנגד לדעה הזאת. תופעה זו לעיתים נתפסת ע"י קהל שמצוי מחוץ לג'אז כתופעה של יהירות ואגו. ויש בכך הרבה צדק. ישנן בג'אז תופעות מסויימות של יהירות שנובעות מתעמולה כדוגמת תעמולת הסקסופונים שהתעכבתי עליה מספר פעמים בעבר או תעמולת הפיוז'ן. אוהבי מוזיקה צריכים תמיד להתעלם מהתעמולות המובלות ע"י לייבלים ובעלי עניין ולהתמקד בטוהר של המוזיקה וביופי שלה שהרי כל אחד מהסגנונות שציינתי הוא הבעה של דור מסויים על יתרונותיו וחסרונותיו.