האקדמיה וסוף המוזיקה כז'אנר אמנותי

כידוע האקדמיה היא מקום טוב להרס יצירתיות אמנותית. כמעט כל סגנון אמנותי שהגיע לאקדמיה, סיים דרכו כסגנון חי. כיום הסכנות לא פוחתות אלא אף מחריפות. ברגע שנתנו למתכנתים להפוך מוזיקה לקבצי mp3, כלומר, נתנו לאנשים עם ידע  נרחב באלגוריתמים מתמטיים ולא בהכרח ידע באמנות להחליט כיצד תשמע המוזיקה, זוהי התפתחות מסוכנת ומשחיתה שאולי בעתיד היסטוריונים שישאלו עצמם ויחקרו את חיסול המוזיקה כאמנות, יצביעו על רגעים אלו כהתחלה של הסוף.

שהרי קובץ mp3 הוא בעצם צמצום של המוזיקה, נסיון לצמצם את המידע הנדרש בשביל לשמור על המידע שכלול בקובץ מוזיקה בשביל לתפוס פחות מקום. לשם כך באמצעות חקירות והתבססות על מחקרים החליטו על מקטעים מסויימים שהאוזן האנושית לא כל כך שומעת, לכאורה, הורידו אותם, ויצרו שיטה. ייתכן ועצם עניין ההקלטות כשלעצמו הוא תחילת הסוף, אלא שעצם ההקלטות לבדן הוא לא הבעייה, הראייה היא מוזיקה חיה באיכות טובה שהתפתחה עם ההקלטות דוגמת ג'אז או אפילו חלק מהרוק. להמשיך לקרוא האקדמיה וסוף המוזיקה כז'אנר אמנותי

דיון נוסף "אחד יותר מידי"

בשבוע שעבר כתבתי על הדיקדוק של המוזיקה, שהיא שפה שקשורה בחברה ויש לה זמני עבר הווה ועתיד. למעשה לא היה צורך רב להתייחס לזה כי כבר מהימים שהתחלתי לכתוב בבלוג, הג'אז היה במרכז, וטענתי שהג'אז מוזיקה מתה. אלא שכשאתה אומר לאנשים שהג'אז היא מוזיקה מתה, או אפילו מוזיקה שקבורה עמוק הרבה יותר באדמה, כמו מוזיקה קלאסית למשל, אנשים רוגזים. "איך אתה מעז?" ובדר"כ "מי אתה בכלל?" אלו הם חלק מהתגובות שנובעות בדר"כ מחוסר בהכרה בין מה זה משהו חי ומשהו מת. אני קורא לזה דיון אחד יותר מדי.

אני יכול לקרוא למשל על אלברט איינשטיין בעיתון של ימינו וזה לא הופך אותו לחי. מישהו עוסק, ללא ספק יש מישהו שעוסק בתורתו ולומד אותה. הוא ינסה לעשות איתה משהו ואולי גם יצליח. אנשים מתרגמים זאת לחיי נצח. לפי זה הפילוסוף סוקרטס למשל יחיה חי חיי נצח וספק אם אי פעם אלו יסתיימו. סוקרטס העמיד בפני האנושות דילמה, לפחות כך זה נחקק בזכרון האנושי, שכמעט כל פילוסופיה שקמה נאלצת לאיזשהו מקום להתמודד איתה. למשל הפוסט מודרניזם שהוא פילוסופיה שקמה אלפי שנים לאחר מותו של סוקרטס, במידה רבה אפשר לומר שהיא נזקקת לרעיון מסויים של סוקרטס בשביל להתקיים. להמשיך לקרוא דיון נוסף "אחד יותר מידי"

הבלוג של בני ציפר

רציתי לציין לשבח את הטור של בני ציפר בבלוג שלו ב"הארץ". הרעיון שצעירים ישראלים יסעו לפריז אולי הוא לא הרעיון הכי מוצלח, משום שלא כולם נוסעים בשליחות עיתון "הארץ" וזוכים לשהות במחיצת אנשים מעניינים באנטלקטואליזם של צרפת, אלא שהרעיון באופן כללי שמוצלח הוא כזה, הישראלים אכן הולכים במסלול שהמערב, בראשותו ארה"ב ואירופה, מתווה, ואם ישראל יכול לטעום מהבונבוניירה של המערב הזה, מחוזות אינטלקטואלים, הרי הוא הולך בכיוון שאליו בעצם התרבותיות הישראלית מכוונת. ומכאן נגזר שירכוש כלים הרבה יותר משמעותיים מאשר בהודו בסבירות טובה משום שהוא בעצם לומד ממה שקברניטי המדינה מכוונים אליו.

לגבי הישראליות כשלעצמה, יש משהו גס ומחוספס בישראלי אלא שקשה לומר שגסות וחיספוס אינם מנת חלקו של צרפתי אקרעי. אבל יש משהו בשיח האנטלקטואלי המערבי ששונה מהגסות הישראלית ואולי כדאי כמו שציפר מציע ללמוד מזה, אם כי ציפר בטור הספציפי עצמו מידי פעם פספס הזדמנויות להכות ברוך ונטה לכיוון היותר גס, ולא לעדינות האירופאית האינטלקטואלית, יש משהו בתרבות האירופאי שמאפשר לדברים שנשמעים מעודנים לחתוך בבשר החי לעיתים יותר מאשר מה שנשמע כמו פרא ישראלי שזועק. למשל, הבריטים ידועים ביכולות שלהם לעקוץ בציניות עדינה וממש לקטול ברכות. הצרפתים גם כן יש משהו סובלני באנטלקטואליזם שלהם. להמשיך לקרוא הבלוג של בני ציפר

אמנים למען החברה

מוזיקאים מאז ומתמיד היו במקום מסויים פעילים חברתיים. נכון שבתקופות מסויימות מוזיקה היא מקצוע לכל דבר, כלומר מקצוע שתלוי במהות המוזיקה עצמה ולא במהות המעורבות החברתית, אבל, כידוע יש קשר בכל מקצוע שיש לחברה, ובמוזיקה שבאופן מסורתי, הן משוררים לפני אלפי שנים שהיו שרים שירי מחאה בפני מלכים, והן עד ימינו, במוזיקה החשיבות לקשר חברתי נשארה גדולה מזה ויש ציפיות של חברה ממוזיקאים שיטלו חעל עצמם מעמסות חברתיות. במקרים מסויימים המוזיקאים חרגו ממעורבות חברתית ולקחו את זה לנישות פוליטיות, דבר שהוא פחות מעניין, אבל בכל מקרה של מעורבות חברתית של מוזיקאים יש עניין רב.

אמנים בישראל נוטים בעיתות מצוקה בעיקר לתת סיוע. ולעיתים גם מחאה בנוסח "פרצופה של המדינה", או "מאמי יא מאמי" כל מיני יציאות שכאלו שאמנים עושים. כך למשל הרחק מעיני הזרקורים עשו זאת הרכב "מיניסטרי אוף ג'אז" בשדרות בחודשים האחרונים. ועכשיו גם מגיע זמנם של אמני הדרום. יוזמות אלו שמחזקות את הקשר בין המוזיקאים לחברה הן חשובות מאוד לא רק לחברה אלא גם למוזיקאים, וזה יפה וטהור שמוזיקאים אומרים אמירה חברתית, ולא משנה מה הפאן הפוליטי שאנשים חושבים שיש לה, אמירה חברתית במובן הטהור היא התחברות למצוקה חברתית כלשהי בלא הקשר פוליטי, והיא חשובה מאוד.

אמנים שמתחברים לפאן הפוליטי זה סיפור אחר שאולי בעתיד אני אכתוב עליו קצת.

כריס רוק

אחד השילובים המעניינים שמביאים את הסטנד אפ קומדי המודרני לפתח של תקופה מעניינת הוא שמעמד ההומור משתנה לחלוטין. הכשרוני ביותר בתחום הוא כריס רוק, שממש מהווה איפיון מלא של הז'אנר. אם בעבר ההומור היה מפורש והבעת עמדות היתה מרומזת, אפשר לומר שהיוצרות התהפכו לחלוטין. הכישורים הנדרשים כיום כפי שמציג אותם כריס רוק, הם לא פחות יכולת להביע עמדות מוצקות לגבי דברים, מאשר היכולת להיות הומוריסט. כמובן שהפאן הנלווה הוא רמת רצינות יוצאת דופן, היכולת לדבר על נושאים רציניים מאוד, נושאים שעומדים במרכז חברה, פוליטיקה, ויחסים זוגיים, ולדון בהם בשילוב הומור.

המהפכה הזאת בתפיסה יכולה להביא לכך שקומיקאי עשוי בעצם במשך דקות ארוכות לשחק תפקיד של פוליטיקאי, להציג עמדות באופן מפורש, ואם ישלב בכך הומור מספיק, ובמקומות הנכונים, הוא עשוי למצוא את עצמו עושה דברים לא שונים ממה שכריס רוק עושה. כתהליך חברתי מדובר בעצם ברמה גבוהה יותר של דמיון שנדרש מהמאזינים, הם אינם נזקקים לאינטנסיביות של הצחוק, כמו לדריכות. הדבר יעיל במיוחד בקרב קהל כאשר הקהל אינו מבקש להעמיק בדברים אלו באופן טיבעי, הקהל יוצא מההופעה עם תובנות פוליטיות חברתיות ובין-זוגיות, ולא רק עם השחרור העיצבי הנלווה לצחוק. להמשיך לקרוא כריס רוק