מציאת דברים לפעמים יכולה לסייע להבנת ההיסטוריה

אני כמובן מדבר על הדוגמא המצויינת שקיבלנו, הקלטות אבודות של בליינד בלייק , שאפשר להקשיב באתר לסמפלים שלהם באמצעות לחיצה על התמונה של ה 78" השמאלי מקבלים את הצד A והימני מתקבל עבור האזנה לצד B. מה שמעניין במציאת ההקלטות הללו, מלבד המוזיקה המצויינת של בלייק, זה שמדובר בסשון מאוד ייחודי של בלייק, בשנת 1932, הסשון האחרון שלו. וכל מה שהיה ידוע לחובבי הבלוז עד למציאת התקליטון הזה זה תקליטון אחר שבו בלייק ניגן שני שירים, אחד בסגנון שזר לו. במשך שנים תהו לגבי זה, בלייק היה אחד האמנים הפופולאריים ביותר ומכר תקליטונים רבים, אחת הסברות היא שכל מה שהיה לפאראמאונט זה שיר אחד של בלייק, ובשביל להשלים את הצד השני לקחו מישהו אחר, שהרי בלייק נפטר בשנת 1933.

מבקרי הבלוז דווקא טעו, הם סברו שהשיר לא של בלייק הוא הלא נכון מבין השניים, Champaign Charlie Is My Name, בעוד דווקא סביר שזה כן שיר של בלייק, בעוד השני, Depression's Gone From Me הוא דווקא השיר שסביר להניח אינו של בלייק, אלא שלפני התגלית הזאת היו כאלו שסברו שבין 1931 שבה הקליט לפני כן, ועד שנה מאוחר יותר בסשון של 1932 בלייק השתנה בצורה קיצונית. ההקלטות שנתגלו מוכיחות שבלייק גם אם הדרדר מעט ביכולת שלו יחסית לעבר, נשאר לנגן והמשיך להאמין עד מותו באותם דברים שהוא תרם לעולם המוזיקה, ולא שינה את סגנונו למשהו פחות מאתגר בשום אופן.

זהו אותו בלייק, המאלתר, המחפש, זה שלעולם לא נגמרים לו הרעיונות. אז אפשר לומר שלעיתים מציאת דברים, עשויה לסייע לגילוי תובנות, גם אם זה מאוחר, עדיף מאשר לעולם לא.

דברים מהצד ומוזיקה

אחד הדברים שאני לא אוהב זה שאמנים, ובעיקר מדובר באמנות הבמה, ובעיקר במוזיקאים, מגיעים בהופעה בלתי הולמת. זה די מזכיר לי שיחה שהיתה לי בעבר בנושא. דיברתי עם מישהו ולא משנה מי זה היה לצורך העניין, אודות מוזיקאים. הסברתי לאותו אדם שיש שני צדדים למטבע, צד אחד זה הצד המקצועי והצד השני זה הצד של הסיאוב. למשל נחשוב על עורכי דין. אדם נהיה עורך דין, אבל לפני כן, אם לא התמזל מזלו באופן יוצא דופן הוא עתיד להיות תקופה מסויימת של סטאז' שבה יעבוד תמורת שכר נמוך מאוד אם בכלל. דוגמא נוספת היא במגזר הסיעודי. סטאז' בעבודות שכאלו פעמים רבות הוא ללא שכר כלל. ויש עוד דברים רבים דומים.

וכאן יש את מודל הסיאוב מול מקצוענות. בכל מקצוע ובכל זמן נתון, יש סיאוב שמקורו ברצון של בעלי ותק בתחום לדבוק בעמדות שלהם. כאשר מגיע מישהו חדש, הוא לא יזכה לרמות התנאים והשכר של הותיקים בתחום. לא רק זאת, פעמים רבות הוא ישמש כצמית לעת מצוא בתחום. זהו מאפיין טיבעי של החברה האנושית ברוב התחומים שבהם רמת הסיאוב התחברה עם המקצוענות. במקומות כאלו יש מספר דרגות: הראשונה שאדם הוא חדש בתחום, ואז הוא צפוי לשכר מגוחך. הוא בעצם כמו סטודנט (וראינו את דורסנות המרצים כלפי הסטודנטים בשביתה האחרונה לשם הדוגמא: המרצים שבתו בכל הנוגע לסטודנטים ואפילו לא התחשבו במעט בהם, אבל עדויות אומרות שבכל הקשור למחקר הם לא שבתו!).זהו מודל פשוט ונפוץ שבו הסטודנטים או החדשים משלמים מחיר לפני שיגיעו לשלב השני, שבו יש להם נסיון מסויים והם נחשבים למקצוענים בתחום. השלב השלישי והגבוה ביותר, מגיע כאשר הם משתלבים במערכת הסיאוב שעומדת מאחורי הקלעים של התחום הנדון. אילו היו מרחמים המרצים על הסטודנטים הם היו מפסידים במאבק בדיוק כמו שאם עו"ד ותיקים ירחמו על הסטז'רים הם יפסידו. להמשיך לקרוא דברים מהצד ומוזיקה

מיסיסיפי – עדיין יש חום, עדיין יש עוצמה

לפני כארבעה חודשים כתבתי אודות החיים שאחרי המוות בסגנונות מוזיקליים. בין השורות אני ציינתי את ההמשכיות של נגני הבלוז השורשי באיזור מיסיסיפי, מדובר בהמשכיות מהסוג הטוב והאמיתי, ולא הסוג שלפעמים קרוי פולק שהוא שם כיסוי לשקיעה לתוך בינוניות קבועה. כמובן שאין להשוות בין התקופה החמה של הבלוז של המיסיסיפי בשנות העשרים, ולמעשה לא רק במיסיסיפי כי אם בכל מקום ומקום היה הבלוז מאפיין תרבותי של האפרו-אמריקאים, וגם לא מדובר בהמשכיות ההתפתחותית של הסגנון לכיוונים אחרים כפי שהיה בשנות השלושים והארבעים והחמישים והשישים, אלא שמדובר במקום שנותר סטרילי ובעיירות רבות נשתמרו מהמאפיינים התרבותיים ומקומה של המוזיקה בתרבות נשתמר באופן מתאים.

לצורך המחשת העניין, אפשר להסתכל על הכתבה הבאה מלפני עשר שנים אמנם, אבל היא לא שונה בהרבה מכתבות דומות מלפני כמאה שנים, לפחות לא מבחינת הדמויות הראשיות. האמור בכתבה דומה בהחלט לליריקה של השירים מהתקופה, מה שמראה קשר מסויים לתקופה ההיא שהבלוז היה לוהט. אפשר לומר שנותר מהלהט הזה גם כיום! כמובן שאין צורך בכתבה הזאת או לבדוק את האותנטיות שלה בשביל להבין את זה כפי שכבר נראה שאכן השימור הזה קיים. להמשיך לקרוא מיסיסיפי – עדיין יש חום, עדיין יש עוצמה

"הג'אז הרי זה מוזיקה רגועה כזאת, לא?"

אחד המשפטים שיותר אהבתי לשמוע היה דווקא מעמית לעבודה. בעת שהסתובבתי ברשימת תפוצה של ג'אז חם באנטרנט, הוא שאל אותי "מה זה מוזיקה?". אמרתי "כן". "ג'אז?" הוסיף החבר. "כן." – כמובן שהשבתי. "ידעתי שאתה שומע ג'אז", הוסיף הידיד היקר, "ג'אז הרי זה מוזיקה רגועה כזאת, לא?". היה זה אולי אחד הדברים שיותר נהנתי לשמוע ממישהו אודות הג'אז, דווקא בגלל שהוא בסה"כ לא מאזין ממש לג'אז, אבל עשוי להסתקרן במידה כלשהי לגבי הסגנון בשלב זה או אחר.

ברגע אחד הוא הצדיק את כל התפיסה שלי ואת כל מה שאני חושב על הג'אז המודרני, והכיוון שאליו הוא מתכנס, המעליות, מאז יצא לדרך שבה ביקש להשתחרר מהימים הטובים שלו בשנות העשרים. כמובן, שמי שמתבונן בג'אז החם של שנות העשרים לא יקבל רושם שכזה. מספיק האזנה קלה למוזיקה מהתקופה, אפילו הבלדות הכי מתוקות של התקופה הרבה יותר חמות מכל מה שנעשה לאחר סיומן של השנים שבהן הבציר הג'אזי הבשיל באופן מקסימלי. להמשיך לקרוא "הג'אז הרי זה מוזיקה רגועה כזאת, לא?"

ווינטון מרסליס

ווינטון מרסליס הוא גדול הג'אזיסטים של דורנו. אמנם, יש האומרים (וכמובן טועים) כי מרסליס מייצג את העבר. האמת היא, שמרסליס לא מייצג את העבר כי אם את ההווה של דורנו. מרסליס עומד בראש שרשרת של אמנים שפנו לכיוון המוזיקה הקלאסית. אמנם כבר בימי הג'אז הראשונים היו השפעות קלאסיות על אמני ג'אז שונים, ג'יימס פרייס ג'ונסון וארט טייטום למשל, והג'אז מעולם לא היה מנותק לחלוטין מההוויה הקלאסית, אלא שבמשך השנים של הג'אז החוויה הקלאסית הפכה להיות יותר ויותר מובנית בג'אז והג'אז הפך להיות פחות ופחות מחובר למאפיינים שבזכותם פרץ את הדרך.

כיום מוזיקאים רבים בתחום הג'אז מגיעים למעשה מהתחום הקלאסי והג'אז מוסיף להם היטל או מימד נוסף שמאפשר להם ליצור, דבר שהמוזיקה הקלאסית והרומנטית לא יכולים לספק לאמנים. הכלים שהג'אז נותן מאפשרים לכל נגן להיות יוצר, בניגוד למוזיקה הרומנטית שם היוצר הוא בעצם אחד שמכתיב. אדם עשוי לשאול את השאלה הנכונה, מדוע אם מרסליס בעצם עומד בראש טרנד ממושך של מגמה של פנייה למוזיקה קלאסית, מדוע אם כן הוא זוכה לשטנה ושנאה? להמשיך לקרוא ווינטון מרסליס