חודש: פברואר 2007

במדינות רבות בעולם יש מידי פעם התקפות נוסטלגיה שחוזרות ונישנות. כך למשל, בשנה שעברה היתה "מכת אלביס" בבריטניה, כאשר מספר סינגלים של אלביס חזרו לככב במצעד הלהיטים הבריטי, אחדים משיריו אף כבשו את הפסגה!!! ולמי שלא זוכר כל כך, גם בישראל יש התקפות נוסטלגיה, פתאום יש מודה או טרנד חדש, שנות השמונים, שנות השבעים, שנות החמישים, וכולי וכולי. תוכניות סדרתיות על אלביס, או על החיפושיות, סדרת ג'אז, במדיית הרדיו, או למשל סדרת כתבות בצהובונים היומיים.

אלא, שההתקפות שמתרחשות בישראל עוסקות רובן ככולן ב… נוסטלגיה של תרבויות לא-ישראליות. מתי פעם אחרונה נתקפו בישראל בנוסטלגיה ישראלית? זה קורה מידי פעם אני מניח, אבל לא יותר מידי ובדר"כ אפשר לשמוע את ההתנשפויות חסרות הסבלנות של הללו שעוסקים בכך, הם רוצים משהו מיידי, סיפור מעניין על ניצול ילדים של מייקל ג'קסון או ציצי שברח החוצה לג'נט ג'קסון, או תמונה עסיסית של סלבריטאית "חמה" או משהו בסגנון. ואם כבר משהו ישראלי, זה לבטח האלבום החדש של אחד הסלבריטאים הישראלים או מישהו מהתוכנית המפורסמת "כוכב נולד", עוד סוג של ייבוא מחו"ל שמסקרן את ראשי התרבות הפופולרית בישראל.

להמשיך לקרוא נוסטלגיה במוזיקה הישראלית

מי היה הראשון לנגן ולהקליט גיטרה חשמלית? האם זה היה אריק קלפטון? אולי אלביס? בוב דילן? שמא היה זה האחד והיחיד ג'ימי הנדריקס? או אולי כמו שהאחים בלוז אמרו בסרט, אלמור ג'יימס? התשובה לכל השמות הללו היא-לא! הגיטרה החשמלית נמצאת איתנו כבר מעל שבעים שנים, והראשון שהקליט וככל הנראה הראשון שניגן עונה לשם אדי דורהאם.

 

אדי דורהאם – לאתר הרישמי

דורהאם היה אחד הארכיטקטים של התזמורות של בני מוטן, וקאונט בייסי, ולמעשה של כמה וכמה תזמורות נוספות כמו זו של גלן מילר, כך שהיתה לו חשיבות רבה בהתפתחות להקות הסווינג של שנות השלושים. שירים כמו "In The Mood" , "Moten Swing" עבור מילר, ואחרים עברו את מגע ידו. להקתו של מוטן היתה להקה עם הרבה מאוד רעיונות וחדשנות, ודורהאם כארכיטקט ניגן במגוון של כלי נגינה, אם כי עיקר הפרסום שלו היה בנגינת הטרומבון וכמובן בגיטרה. בסוף שנות העשרים ותחילת השלושים דורהאם החל להשתמש במקרופון אותו שתל בתוך הגיטרה. הוא אלתר באמצעות קולב בגדים ועוד כמה אביזרים שפצורים מתאימים כך שהגיטרה שלו נגנה באופן מוגבר מאוד והיתה משהו חדש. חדש עד כדי כך, שבעלי מועדונים חששו שינגן פן הקהל יתרגז מהצלילים הללו שלא הבינו מהיכן הם בוקעים.

להמשיך לקרוא ראשית הגיטרה חשמלית, אדי דורהאם

התקליט 78" בנוי משני שירים Come On Home השיר השני ובצד השני Aggravatin' Papa. ההקלטות הוקלטו בפברואר 1923 והתקליט יצא לשוק כחודש לאחר מכן. אגב הזמרת אלברטה האנטר ביקרה בישראל מספר פעמים בשנות השישים ביקורים פרטיים (לא לצורך הופעות) ונהגה לענוד באופן קבוע ענק מיוחד שהכינו לה פה במיוחד.

מי שרוצה לראות עוד דברים כאלו יכול למצוא באתר של ג'ון טפטלר שיש לו אוסף מהמרשימים בעולם של תקליטים ישנים.

חיפשתי ספר על מוזיקה מזרחית ולא מצאתי. זוהי קריאה די נואשת לפני שיהיה מאוחר מידי, מישהו צריך לקום, לאסוף חומר, ולכתוב ספר על המוזיקה המזרחית בישראל. למה? דבר ראשון כי היום עדיין אפשר למצוא כמה וכמה מהגדולים של המוזיקה שיודעים הכל או כמעט הכל על השורשים שלה, הרקע שלה, והתפתחותה והם יכולים לתת מידע מדוייק. דבר שני, בעוד כמה שנים ייתכן שכבר יהיה מאוחר מידי. המוזיקה המזרחית צריכה להיות מונצחת בספר שיסקור את התפתחותה, או שתשאר כמו במילות השיר "בן בלי שם, בן בלי בית".

המוזיקה המזרחית היא אחד הדברים הכי פחות מוערכים בישראל. אחת הסיבות לכך היא שבהוויה הישראלית תמיד ראו ביוצרי המוזיקה לא ממש מוזיקאים אלא חובבנים שיכולים לשיר. ולא כן היא. נכון שבתחילת דרכה היתה המוזיקה סוג של אומנות נאיבית, כזו שמגיעה משילוב של פולקלור עם השפעות חיצוניות. אבל כבר בשנים הראשונות הגיעו להישגים מרשימים בתחום, הישגים שההשפעה שלהם על המוזיקה הישראלית והתרבות הישראלית עדיין לא נחקרה מספיק. והסיפור של המוזיקה המזרחית משקף מאוד את המצב החברתי בישראל, או במילים אחרות, המוזיקה היא כמו מראה, המילים שיצאו מהכותבים והזמרים יצאו מהלב ולא פחות משעיצבו את העתיד, הן דיברו על המצב הקיים והוציאו אותו החוצה.

להמשיך לקרוא בן בלי שם – מוזיקה מזרחית בישראל

הראיון עם נעם שריף בבלוג של עומר שומרוני מעלה מספר דברים מעניינים. הנה ציטוט שאולי מבטא באופן יסודי את שורש הבעייה : "התכחשנו לעבר שלנו. אנשים ניסו ליצור כאן זהות חדשה בלי ליצור קשר לעבר. הפילהרמונית, לדוגמא, לא השתנתה כהוא זה. היה עכשיו פסטיבל שבעים שנה לפילהרמונית, ולא ניגנו שם יצירה ישראלית אחת. מה כן עושים? ברהמס ובטהובן בפעם האלף. דבר כזה לא היה קורה בצרפת או בגרמניה". אלו דברי תוכחה כנגד התרבות הקלאסית בישראל. דברים אלו צריכים לעמוד כתמרור אזהרה לתרבותיות הישראלית. שריף, שיש לו קבלות של עשייה ארוכת שנים בתחום המוזיקה הקלאסית, מניח את האצבע שלו על שורשי הבעייה התרבותית הישראלית הגדולה ביותר, ולא רק בתחום המוזיקה הקלאסית.

מבט קצר על ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מראה עד כמה פוספס הנושא של המוזיקה. האם מישהו בהוויה הישראלית מודע לכך שבעבר היתה כאן פילהרמונית מהטובות בעולם, מורים מהטובים בעולם למוזיקה. מישהו מודע לכך שהטנור חוזה קררס, אחד מגדולי זמרי האופרה של המאה העשרים עשה את תחילת דרכו בלימודים בישראל? דבריו של שריף חותכים כסכין את חלל החדר. נראה כי אף אחד בישראל לא אוהב להקשיב לדברי תוכחה. הכי מגניב זה שנותנים להם לנהל בשקט. ישראל נראית רע מאוד וההדרדרות התרבותית באה לידי ביטוי לא רק במוזיקה קלאסית, מוזיקה קלאסית היא דוגמא שמעידה על הכלל, אפילו במוזיקה הרצינית ביותר ששורצת באקדמיות עד כדי מיאוס, אפילו שם יש כשלון מוחלט בכל הקשור ליצירתיות ואיכות.

להמשיך לקרוא אי כבוד למוזיקה המקומית?