חודש: יוני 2007

מוזיקת הג'אז חוותה בין אמצע לסוף שנות החמישים מכת-עכברים בדמות הג'אז החופשי. הג'אז החופשי אמנם היו בו דברים בעלי משמעות, אבל התפיסה כשלעצמה היוותה סכנת השחתה לג'אז, ואפשר לראות זאת די בקלות אם מסתכלים על מה שקרה לג'אז משנות השבעים ואילך, למעט כמה תקופות של התאוששות הג'אז איבד מהחיוניות שלו. נחזור לסוף שנות החמישים. אחד הראשונים להזדעק היה מיילס דייויס. דייויס, לקח את הדברים החשובים של התקופה, הרעיונות המודלים שהחלו לחלחל לג'אז, הוא אסף איתו מוזיקאים והכין את האלבום קיינד-אוב-בלו. האלבום היה זריקת-מרץ חשובה עבור הג'אז, דווקא בשעה שהג'אז החופשי איים למוטט את הג'אז לתוך תקופה של אקזוטיקה, הגיע מיילס ובלם זאת. החצוצרה שלו שלחה את עכברי הג'אז החופשי אל הנהר. ופה אולי חשוב להבין שהג'אז החופשי הוא מוזיקה שיש בה מדדי מצויינות מסויימים כשלעצמה, אלא שדי ברור שתוך זמן קצר של אקזוטיקה יכולת המשכיותו של הג'אז להמשיך כז'אנר אמנותי יצירתי נשחתת, עד כי הוא מתכנס לתוך תקופה של אקזוטיקה ורומנטיקה בלבד.

מיילס דייויס אם כן הציל את הג'אז בעשייתו. הוא המשיך עם הצוות שלו והעניק השראה לכל האחרים בסגנון הפוסט-בופ ככה שבעצם מרבית האמנים הצעירים של התקופה הגיעו ליכולות גבוהות ויכלו לנגן מוזיקת ג'אז בהשראה הטובה! אלא שמיילס התאכזב, בני הג'אז הטובים הפנו לו עורף. מיילס דייויס רצה להיות במרכז העשייה אבל הרכב אחר הרכב התפרקו לו, לא היו ממושמעים מספיק, מה גם שדייויס החל להבין שבג'אז המודרני לו עצמו יש פחות להציע כשהצעירים יכולים לעשות יותר, ובשביל להיות הטוב ביותר בתחום הוא הבין שעליו להשיג לעצמו את הטובים ביותר שינגנו איתו. אבל הללו לא הוכיחו נאמנות מספקת! מיילס דייויס נקם. הוא הניף את החצוצרה שלו והחל לנגן מנגינה חדשה. בני הג'אז הטובים נהרו אחריו אל מחוזות הפיוז'ן והג'אז החופשי. גם הפיוז'ן יש בו אלמנטים טובים, אבל כמובן כמו שצויין לגבי סכנת האקזוטיקה לגבי הג'אז החופשי, נכון הדבר באותה המידה לגבי הפיוז'ן.

חשוב להבין כי מדובר היה בתקופה נפיצה ביותר, הג'אז החופשי עדיין היה ברקע, עדיין נותרו כמה עכברים שלא הגיעו לנהר, וסצינת מרפסות יכולה היתה לפרוץ בכל רגע. חשוב גם להבין כי די היה בגל ולו אפילו הגל הקטן ביותר האפשרי של האקזוטיקה בשביל לגמור את הג'אז לנצח, ומיילס, הארכיטקט המבריק ביותר של התקופה בג'אז פשוט הגיש את הג'אז לאקזוטיקה להנחתה! פיוז'ן!

מי שמחפש מוזיקה עם חיוניות ועוצמה יכול למצוא אותה בטיפאני ג'ו הצעירה אולי יותר מכל אחד אחר. השירה שלה היא משהו-משהו. קשה לי לחשוב על זמרים עולים ברמת מקוריות כזאת מזה כמה שנים טובות. להאזנה וצפייה.

סדרת כתבות אלו תעסוק בתפיסותיהם של חמישה מבקרי ג'אז. הבחירה בחמישה הללו היא בשל העניין שהתפיסות שלהם מציעות, בשל חשיבותם, ובשל השוני בתפיסות של כל אחד ואחד. המבקרים הללו הציגו 5 תפיסות שונות, והמטרה היא אולי לבחון את תפיסותיהם ברוח הזמן. אבל לפני שמגיעים אל המבקרים, קצת רקע על אמנות תרבות וביקורת. ואולי אין מקום טוב יותר לפתוח בו בכל דיון על אמנות ותרבות בפרט בסדרת כתבות זו מאשר לגשת אל הסיפור המקראי של קין והבל.

קין והבל היו תאומים, אך כל אחד מהם הקים תרבות שונה לחלוטין. התרבות של הבל היתה בצאן. התרבות של קין היתה בפרי האדמה. זה לא משנה לצורך הדיון כל כך מה היו התרבויות השונות, ומה היתה האסתטיקה של כל אחת מהתרבויות, אבל מה שחשוב לצריכנו זה האמנות. קין והבל שניהם עסקו באמנות ושניהם הציגו את יצירות האמנות שלהם בפני האלוהים. והאלוהים קבע כי יצירות האמנות של הבל עדיפות על הללו של קין, ותגמל בהתאם. בסופו של דבר, התרבות של קין הובילה אותו לבצע מעשה נואש. למרות שהוזהר מפורשות, קין קינא ביכולת האמנותית של הבל. הטעם הרע של קין אם כן לא בא רק באמנות הפחותה שלו לעומת הבל, אלא גם הקנאה למרות האיסור המוחלט בקנאה זו ובהשפעתה, גם זה מהווה עדות לטעם הרע שלו. וקין כמובן ביצע מעשה נבלה, וקם והרג את הבל. הטעם הרע של קין ניצח את הטעם הטוב של הבל.

להמשיך לקרוא מבקרי ג'אז (חלק ראשון)

הסקסופון הוא כלי מאוד מיוחד בג'אז. כשהוא מצוי בידיים טובות, הוא יכול לנגן ג'אז נפלא. לעומת זאת הוא גם יכול לשמש ככלי-משחית במידה ונופל לידיים הלא נכונות. לסקסופון בג'אז אם כן יש יתרונות על כלים אחרים במובנים מסויימים ולעומת זאת במובנים אחרים יש לו מיגבלות. בתחילת ימי הג'אז המיגבלות של הסקסופון היו ידועות ולכן הוא היה מישני, בעיקר שימשו סקסופונים כקו שני כשבראש האלתור היו הכלים העיקריים, חצוצרה שנתמכת ע"י קלרינט וטרומבון בעיקר. כשחצוצרה מתחילה לנגן היא באופן טבעי ישר מתחילה לנגן ג'אז. כמובן שחצוצרה בידיים הלא נכונות גם היא בקלות, כפי שהוכח, תתחיל לנגן מוזיקת מעליות. אבל נגן ג'אז מיומן שבידיו החצוצרה, ינגן ג'אז. סקסופון התגלה ככלי שעשוי ללכת ולהשחית אפילו את הגדולים, לפתות אותם לפנות לכיוונים רומנטיים מידי. רומנטיקה במינון הגיוני יכולה להוסיף, רומנטיקה יכולה להתאים לאלבום מסויים, לקונספט מסויים, אבל כשהרומנטיקה הופכת להיות חלק מנגן הכלי בכל דבר שהוא עושה, והנגן לא יכול להשתחרר ממנה גם כשהוא אמור לנגן ג'אז רציני יותר, זה אומר שהנגן איבד משהו מהיכולות שהיו לו.

בימינו, שבהם האקזוטיקה והרומנטיקה שולטים בג'אז, נגן שיכול לגשת לחומר, להפנים אותו ולבצע אותו ברוח שהחומר דורש, הוא נגן טוב. אם הוא יכול להוסיף רעיונות חדשים הוא נגן טוב-מאוד. ואם הוא יכול לגרום למוזיקה שלו לאלתר ולפרוץ גבולות ללא הרף, בכל מצב, הוא נגן מעולה! העוצמה של נגנים מתבטאת למשל בכך שהם יכולים לקחת בלדה מתוקה, ולבצע אותה בצורה כזאת שהמתיקות היא רק סוג מסויים של השראה שמצויה בזכרונו של המאזין מגרסאות מתוקות של הבלדה שבוצעו במשך השנים, אבל הנגן בגרסה שלו מבצע את המוזיקה עצמה לא כמוזיקה של מעליות אלא כמוזיקה עם מרקם ואופי מלאי השראה. מאז אמצע שנות החמישים הסקסופונים הם הכלי המוביל הדומיננטי בג'אז ולא כל כך בצדק, הדרך אליה הובילו היא דרך ללא מוצא, בשלב מסויים הסקסופונים בשל הקלות שלהם להשחית את הטובים שציינתי הובילו לכך שבמוזיקה אפילו של הטובים ביותר החל משנות השבעים כבר כמעט ולא היתה בשורה. כששורה של אמנים מובילים פונים לדרך כזו שאין בכוחה לייצר המשכיות המוזיקה נעצרת ואין לה לאן ללכת, למעט אקזוטיקה ורומנטיקה, למעט שינוי צבע המאכל של אותם רעיונות מוזיקליים.

להמשיך לקרוא תעמולת הסקסופונים