במשך חודש לערך התפרסמה רשימת מאה שירי הרוק הגדולים ע"י רון מיברג. בארבעה חלקים. חלק ראשון חלק שני חלק שלישי חלק רביעי. הרשימה של מיברג היתה טובה, היא הציגה טעם מסויים לגיטימי ביותר ושווה ביותר. הרשימה עוררה בי רצון לערוך סקירה קצרה.
קודם כל ברור שברשימה כזאת אין מקום לפינק פלויד, לדייויד בואי ולדומיהם. אנשי הרוק המתקדם ירו לעצמם ברגל מזמן בנושא הזה, תראו לי רשימה אחת של רוק מתקדם שכוללת שירים של רורי גאלאגר או אולמן ברודרס. הם אפילו לא מציינים את הרוק הקלאסי והבלוז-רוק כבסיס, בשום רשימה, אלא מנסים לצייר עצמם כאילו המציאו מוזיקה אירופאית (וזה די תמוה הנסיון להלבין את השורשים השחורים של הרוק או את השורשים האמריקאים שלו) יש מאין למרות שברור שללא הרוק הקלאסי לא היה הרוק מתקדם מגיע לשום הישג.
זה לא כל כך הפריע לטוקבקיסטים מהנישה של הרוק המתקדם לרצות לראות את פינק פלויד, הביטלס, דייויד בואי ושאר הפופ המתקדם, אך ורק בשל בריטיותם ובשל השפעתם על הרכבי רוק מתקדם. הפינק פלויד בואי והביטלס מעולם לא עסקו ברוק של ממש כדרך חיים. הם ביצעו פה ושם משהו בסגנון, מידי פעם אפילו ניסרו קצת עם גיטרה, אבל לשים אותם עם לינרד סקינרד, אולמן ברודרס והרולינג סטונס באותה רשימה זה נשמע די מגוחך. יש מספיק רשימות של פופ ושל שבהם דייויד בואי מככב למה לשים אותו ברשימה של רוקנרול?
סביר להניח שמיברג לא רצה בקטעים מסויימים להכעיס יתר על המידה את הטוקבקים, ולכן לפרקים הרשימה קצת איבדה מהחיוניות, אבל רובה ככולה של הרשימה היוותה עיצוב של טעם. וזה התפקיד של רשימה. הרבה יותר מדבר אלי מישהו שנותן לי רשימה שהיא הדעה שלו והטעם שלו עם הפלוסים והמינוסים מאשר מישהו שמתיימר להציג רשימה שמציגה "את האמת האובייקטיבית" שהרשימה שלו תהיה בנויה מכל מיני ח.ל. (חייבים לעבור) שלו מתכנסים ביחד לשום טעם חוץ מזה שהם איזה הסכמה של מבקרים נחשבים.
רשימות מהסוג של "אמת אובייקטיבית" הן סה"כ רשימות של השוואת מוצרי מדף, בעוד רשימות מהסוג של מיברג הן רשימות של עיצוב טעם, דבר הרבה יותר מעניין. כשמישהו כקורא סקרן לוקח רשימת עיצוב מדף רוב הסיכוי שרוב הדברים שייקח משם לפסקול האישי שלו באמת יונחו על המדף וישארו שם לאסוף אבק. כמובן שיתכן שמתוך הרשימה הוא ימצא נישות שמעניינות אותו ויצליח לעצב מתוכן את הטעם שלו, אבל הרבה יותר פשוט אם במקום רשימות לעיצוב מדף יהיו רשימות לעיצוב טעם, רשימה כזאת אפשר לדגום ולראות: אם מתאים -> לקחת. לא מתאים -> להמשיך הלאה.
אם נחזור לרגע לשנות החמישים ולפריצת הרוקנרול, בעצם אנחנו מדברים על אותה תקופה שבה הרוקנרול עבר ממוזיקה שהיתה שמורה רק לשחורים ולמעט הלבנים שיכלו להבין אותם ואת האר.אנ.בי בכללו, להיות כל-אמריקאית. כשאלביס ניענע את עצמו ושר הוא לא המציא את הרוקנרול אלא הפך אותו למוזיקה אוניברסלית. הרוקנרול היה קיים בבלוז לפני כן. Fats Domino למשל, כתב את The Fat Man בשנת 1949. Ike Turner, הרביץ את Rocket 88 בשנת 1951 יחד עם Jackie Brenston קרוב משפחתו. Joe and Jimmy Liggins, Roy Brown, Winnonie Harris, Lucky Millinder, Big Joe Turner, Louis Jordan, Amos Milburn ואחרים עיצבו את הרעיונות של הסגנון עוד לפני כן.
אבל בלי Elvis Presley ,Buddy Holly, Bill Haley ואחרים המוזיקה לא היתה פורצת את הגבולות הבין שיבטיים באמריקה. הרוקנרול שם קץ לתקופה רומנטית ארוכה באמריקה בה המוזיקה הפופולארית היתה קרה ומנוכרת. הרוקנרול החזיק מעמד למשך 15 שנים עד שהרעיונות המרכזיים שהביא נעלמו ממנו והוא חזר להיות אותו יצור משועמם שהיה לפני כן. The Everly Brothers היו הסכנה הגדולה ביותר של הרוקנרול בראשית ימיו. הם אמנם לקחו השפעות מעניינות והיו מעניינים בפני עצמם, אבל השילוב הרומסני של מוזיקה קרה עם קצב טוב היווה סכנה ממשית, ואכן, עם הגירת הרוקנרול לבריטניה בצורה מאסיבית בשנות השישים, קם האויב הגדול של מוזיקת הרוקנרול והמייסד של מוזיקת הפופ המודרנית מאז ועד היום, The Beatles, ולא במפתיע הם היו ממשיכי הדרך הישירים של האברלי ברודרס.
למרות שהשירים הראשונים שלהם היו מלאים עניין ומרתקים, הביטלס החלו בהדרדרות מתונה שלבסוף הגיעה לנפילה קשה באלבום המסוכן Srg. Pepper's Lonely Heart Club. האלבום הנ"ל היה כל כך מסוכן שהוא גם השחית וכמעט גמר את The Rolling Stones ואלמלא היה מגיע Jimi Hendrix להציל את זירת הרוק הבריטית מהתכנסות מוקדמת מידי לפופ המתקדם, רון מיברג לא היה יכול לכתוב את הטור שלו. ההגעה של הנדריקס לבריטניה מוכת הסרג'נט פפר לא רק החייתה את הרוק לעוד כמה שנים, היא איפשרה לו להיות בסיס רחב לסגנונות הרוק שהגיעו לאחר מכן. שהרי אם היה הרוק מדלג על השלב הקלאסי שלו, הרוק המתקדם הרוק הכבד, המטאל ושאר הדברים שהתפתחו מאז היו יצורים הרבה יותר רכים וקיטשיים.
בתוך זמן קצר הגיע כל הנושא של ועידת הרוק הגדולה בפסטיבל וודסטוק שם החברה הצעירה של אמריקה התאחדה לרגע קט סביב ויאטנאם, ממש לפני שהם יתפצלו לבלתי חזור יחדיו. יוצאי וודסטוק הגיעו מרקע שונה, חלקם הגיעו בשביל להדוף את הנסיונות לגייס אותם לויאטנם לצד חבריהם מה שהיה מפריע מאוד לציונים בקולג', ומייד עם סיום הפסטיבל הם חזרו בחזרה בשביל להפוך ליאפים ובשביל להפסיק לשמוע רוק לנצח. החלק השני הכיל את השאר, ה"זבל לבן" הדרומי שחזר מהפסטיבל ללשכות הגיוס לויאטנאם, ומעט השחורים שהיו שם (בעיקר כנגנים) חזרו גם הם למציאות הויאטנאמית.
מבחינה מוזיקלית ההמשך היה ברור, אם היאפים נטשו את הרוק והצטרפו לכל מיני דברים אוואנגרדים, ואם השחורים נטשו את הרוק ועברו למוזיקת פ'אנק, מי שנשאר נאמן לרוק היו אותם שכונו ה"זבל הלבן". הללו לא היו מעולם מהסוג שמתבכיין, הם ביצעו את העבודה בויאטנאם וחזרו. הם אהבו את הרוק בגלל שהוא נולד להם, והם לא נטשו אותו בגלל אכזבה מוודסטוק וויאטנאם, בדיוק מאותה הסיבה שהם לא הגיעו אליו אלא מתוך אהבה. זו היתה התקופה ברוק שבה מאסו בצביעות. הליריקה של הסטונס ולהקות אחרות היתה ישירה וחושפנית. הקהל הזה אמנם לא התבכיין על ויאטנאם, אבל הוא לא היה מעוניין לשמוע שמכחישים את המציאות.
הוא דרש להקות שמבינות את המצב. אם הרשויות של אמריקה יושבות בוושינגטון, יש להם את אולמן ברודרס באלאבמה את הסטונס בוירג'יניה הלהקות הללו הגיעו למקומות הללו והתקבלו באהדה רבה. הזבל הלבן חזר מויאטנאם. החכמים שבהם הצליחו להשמין במידה מספקת בשביל שיוכלו לקנות הארלי ולעשות קעקועים ולהסתובב באמריקה. ג'וב נדרש. הקצת פחות מוכשרים הפכו להיות נהגי משאיות. אלו שלא הצליחו להשתלב באחד מאלו הלכו לעשות דברים אפילו פחות מאתגרים.
השחורים לעומת זאת לא ציפו לכלום, כי לא היו רגילים לכלום. הם חזרו לשכונות מוכות הסמים והעוני בשביל לשמוע פ'אנק ומאוחר יותר היפ-הופ. הם חזרו למציאות הדרומית הקשה עם אחיהם הלבנים המכונים "הזבל הלבן" והיחס הגזעני שהם הציעו להם. מרתין לותר קינג גוניור נרצח. מלקולם איקס נרצח. השחורים אמרו שלום למרבית הג'אז, למרבית הבלוז, ולרובו של הרוק ולכל דבר אחר מתרבותם שיכול היה לקשר אותם ללבנים ופנו לדרך חדשה.
כמו שמיברג אמר, שנות השישים קרו בשנות השבעים. רק אז נפל האסימון לכל רובדי החברה האמריקאית, שכל תקופת ההיפים והלאב מי דו היתה תקופה מזוייפת ונאיבית ושהמציאות טפחה על פניה. מיברג ברשימה שלו הציג את הנישות השונות הללו של שנות השבעים באמריקה השסועה-חברתית. הוא הציג קצת מהפ'אנק, קצת יותר מהמוזיקה של היאפים וקצת יותק מהמוזיקה של "הזבל הלבן". שום פינק פלויד, דייויד בואי או משהו בסגנון קינג קרימזון ודומיה לא קשור לרשימה ובצדק, הללו היו מנותקים לגמרי מההוויה האמריקאית וממה שקרה באמריקה עקב ויאטנם ושיווקו את השקרים של שנות השישים לאוכלוסיה נאיבית בבריטניה ולאוכלוסיה יאפית באמריקה שעדיין האמינו בסיסמאות ריקניות.
למרות זאת, הרוק המתקדם הוא כמובן מוזיקה לגיטימית בפני עצמה. אי השתייכותה הטיבעית לבסיס האמיתי של הרוק לא משנה את העובדה הזאת. ורון מיברג עשה את הרשימה הזאת היטב.