לא יכולתי שלא להינות מקריאת הכתבה של נמרוד אלוני בווינט. אלוני כותב : "רוח של שינוי מבקשת להתגבר על ריקנות התוכן שהותיר בנו השילוב ההרסני של הגות פוסט-מודרניסטית וכלכלה קפיטליסטית". זה בדיוק סוג הדברים שמעוררים תקווה, וכמובן רצון להתייחס אליהם.
ראשית, לגבי הפוסט מודרניות באמנות, כמו גם לגבי ההשפעה של הקפיטליזם היא שאני מסכים בהחלט עם הרעיון שהשניים הללו בשנים האחרונות הביאו יותר נזק מתועלת לאמנות ולתרבות. לא תמיד דברים אלו חייבים בהכרח להביא לפגיעה בתרבות, אלא שבאווירה שנוצרה הדברים הללו בדיוק הם הדברים שפוגעים ביכולת היווצרותה של אמנות (וכפועל יוצא: תרבות) שיכולה להביא להישגים אנושיים של ממש. באמריקה למשל אנחנו רואים ששני הזרמים הפופולריים של המוזיקה, מוזיקת הקאונטרי המודרנית, וההיפ הופ, הם למעשה שני סגנונות שהם חברתיים וההיפך של הפוסט מודרניזם: בפוסט מודרניזם סגנונות מוזיקליים שואפים תמיד להשתנות, ואילו סגנונות אלו נשענים על השראה מתכנסת: הקהילה הלבנה וניספחיה מצד אחד והשחורה וניספחיה מצד שני.
הסגנונות הללו הם מותגים קאפיטליסטיים מצד אחד, ומצד שני השאיפה שלהם היא לא לתחרות בין סגנונית כמו לעיצוב קהילה עצמאית ונפרדת. ההיפ-הופ אמנם הפך בשנים האחרונות לקהילה פתוחה הרבה יותר, אבל בבסיסו הוא נותר נאמן לרעיונות של השחורים. הקאונטרי המודרני מאוד איטי לקלוט לא לבנים, ובשנים האחרונות למרות העידן החופשי אנחנו רואים מעט אמנים שחורים שמצליחים לייצר אלבום מצליח בסגנון. אנחנו רואים שההשפעה של הפוסט-מודרניזם על הסגנונות הפופולריים באמריקה היא זניחה, ולא במפתיע, הקהילות שמובילות את הסגנונות הללו לא מתאפיינות בחיבה יתרה דווקא לפוסט-מודרניזם ואינן שואפות לאפיין אותו מספיק בתרבות בשביל שנראה תוצאות כלשהם באמנות ובפרט במוזיקה.
בג'אז שהוא רב-חברתי אנחנו רואים הרבה יותר מאפיינים של פוסט מודרניזם, אבל מצד שני אנחנו לא רואים שהג'אז המודרני קורץ לקהלים בסדר גודל גדול. ברוק המצב גם כן פוסט מודרני וזה דווקא מסייע לרוק מבחינת פופולאריות, והוא מספר 3 באמריקה בהשפעה שלו אחרי ההיפ-הופ והקאונטרי, אבל אבוי, כמו ההיפ הופ והקאונטרי, הרוק גם הוא הולך ומתכנס לתוך החור השחור של המוזיקה הפופולרית שבולעת אותם. באירופה המצב אפילו פחות טוב מהמצב באמריקה. קשה להצביע על היווצרות של סגנונות חדשניים ברוח הפוסט-מודרניזם. יותר מפוסט מודרניזם אנחנו רואים אקלקטיות, אקזוטיקה וסממנים של מוזיקה מוחצנת, מוזיקה שבה לתוכן ולמרקם יש חשיבות משנית ויותר חשוב זה התחושה הכללית והצליל הכללי שבוקעים ממנה.
בשאר העולם המצב לא שונה. אנחנו רואים שבכל העולם יש ירידה חדה בשנים האחרונות בכל הקשור לפוסט-מודרניזם, למעט במוזיקת הג'אז ואולי חלקים ממוזיקת עולם (הגדרה: מוזיקה לא מערבית שמשתלבת בשולי המוזיקה המערבית) שמצליחים להתקרב לג'אז, אין אף סגנון מוזיקלי בעולם שאפשר לומר שהוא מממש את הפוסט-מודרניזם בצורה הולמת. על מוזיקת הפופ (הגדרה: מוזיקה פופולרית שאיננה משתייכת לסגנון כלשהו, מלבד הסגנון שמוגדר ע"י הרצון להיות פופולריים ככל האפשר) בעולם אין הרבה מה להרחיב את הדיבור. המוזיקה הזו נמצאת בתחתית הסולם מזה שנים. בדומה לפוסט-מודרניזם גם הקאפיטליזם אינו מנת חלקם של רוב הסגנונות. סגנונות שפועלים ברוח הקפיטליזם הם רק הסגנונות הפופולריים, פופ, היפ-הופ, קאונטרי, אבל זה די טבעי. שאר הסגנונות אינם קאפיטליסטים במהותם, יש בהם אמנים שמנסים ללכת ולהצליח בדרך הקאפיטליסטית אבל הם חלק בלתי מייצג של הסגנונות השונים.
ההשפעה של הקפיטליזם, ובעיקר הגלובליזציה, היא השפעה סביבתית שבשנים האחרונות די הזיקה, אבל הקפיטליזם מטיבו לא בהכרח מזיק: הג'אז למשל שגדל בצל הקפיטליזם היה מוזיקה מוצלחת למדי. גם לרוק היו שנים לא רעות, התקופה האולטרא קפיטלסטית של אלביס למשל הגיעה להישגים לא מבוטלים. אלא שבימינו אכן יש נזק רב, מאחר והמטרה העיקרית בימינו של אמנים פופולאריים היא הלימוזינה, הבחורות, ודברים חיצוניים וריקניים למדי. מעטים מהם יבקשו לוותר על כל זאת ולבצע במקום זה מוזיקה בהשראה טובה. השפעה רעה זו של הקפיטליזם הגיעה באופן חלקי לישראל, למעשה הן הקפיטליזם הגלובלי והן הפוסט מודרניות עשו דווקא לישראל טוב.
בשנים האחרונות אנחנו רואים שיש עדנה במוזיקה באמנות ובתרבות. זוהי תקופה נדירה שבה צעירים ישראלים שהעולם נפתח להם מצמצמים את הפערים מהקולגות בחו"ל, ובדרך כלל עושים זאת דווקא בדברים מאתגרים, משום שהפופ בישראל די נכחד. 7 מליון האזרחים הישראלים על שלל תרבויותיהם ועדותיהם רחוקים מלייצר תרבות פופ אחידה כמו שיש במדינות מערביות אחרות. הפוסט מודרניזם כמו גם הקפיטליזם מתאימים לאווירה החברתית בישראל, ואפילו העובדה שהחברה בישראל מצויה במשבר עמוק מזה למעלה מעשור, לא עוצר זאת. זה בא לידי ביטוי בסופו של דבר בשני רובדים, בדברים הרעים: אלימות, פשיעה, ושחיתות ישראל מצטיינת, אבל לעומת זאת גם בחלק מהדברים הטובים ובעיקר : אמנות, ותרבות ישראל זוכה לשפע שלא היה בה מעולם.
נכון שיש פגיעה בחינוך, ושהאתגרים של גדילתה המאסיבית של האוכלוסיה, הטרור, והשחיתויות מורידים מהסך הכללי של ישראל, אבל דווקא המצב הגרוע הזה תחת ההשראה של הפתיחות העולמית הגלובלית לא מצליח למנוע ממוזיקאים להצטיין אלא אף עוזר להם. אלוני מציין: "סימן אחד לכך הוא ראיון שהתפרסם בעיתון העסקים The Marker ובו שיבח אברי גלעד את התרבות הגבוהה: לא רק שטוב העומק של עגנון, של השלמות הפנימית ושל האחריות החברתית והסביבתית על פני ההבל של הסלבריטאות והרייטינג, אלא שלדעתו התרבות הירודה והאלימות הבוטה בתקשורת ההמונים גורמות נזקים עצומים לצרכני הטלוויזיה בכלל ולילדים ולנוער בפרט."
בניגוד לאלוני לא הייתי מציין דווקא את אברי גלעד כסממן שמאפיין שיפור תרבותי או אמנותי. גלעד, בשילוב עם עוד כמה חברה שקדמו לו כמו יקיר אביב וכמובן דידי הררי שבא לאחריו, מהווים סמן של פס הייצור של הדקדנס הכי מובהק אולי ברדיו הישראלי המודרני. בשנות השמונים כילד אני זוכר בחופשה הגדולה שהיו שתי תוכניות , אחת של יקיר אביב שנקראה 30 בצל שהולידה את פס הייצור של האחרים שציינתי, והשנייה שהגיעה לאחריה, ששכחתי את שם התוכנית, שודרה ע"י מלאכי חזקיה, היתה תוכנית ברמה גבוהה שאני לא בטוח שהיו תוכניות כאלו טובות לפני או אחרי.
לאחר מכן המנחה של התוכנית המצויינת הזאת, חזקיה, הפך להיות קריין חדשות בקול ישראל, לפחות שם היה המקום היחיד ששמעתי עליו מאז, ואילו יקיר אביב וממשיכי דרכו אברי גלעד ודידי הררי הפכו להיות סלבריטאים מפורסמים. בקיצור, אברי גלעד לא יצליח לשכנע אותי במהרה שהוא דוגל בתרבות גבוהה, הרי הוא חלק מתרבות נחשלת שהוגשה לילדים רכים בחופש הגדול! נכון שמבחינות מסויימות, יקיר אביב, אברי גלעד ואפילו דידי הררי הגיעו להישג מסויים מבחינת רוחב הציבור שאליו הגיעו, אלא שבמקום לקחת את הציבור ולהעלות אותו למעלה הם השקיעו אותו לתוך הדקדנס הגובר, ואפשר לראות את ההדרדרות ברמת התוכניות, גלעד היה גרוע מאביב בהשראה על הילדים, והררי שם בכיס הקטן את שניהם גם יחד.
תופעה זו של יותר נמוך זה יותר טוב מאפיינת את ישראל הפופולרית של הימים טרם הגלובליזציה, ואין פלא שהעידן החדש דווקא מצליח להחלץ לפחות בחלקו מהכבלים הנוראים הללו ולמצוא לעצמו אלטרנטיבות ראויות יותר, וגם אם האלטרנטיבות לא פחות גרועות במקרים מסויימים לפחות מדובר בבחירה מתוך מגוון רחב יותר מאשר בעבר. אלוני מתייחס לדבריו של הקומיקאי תומר שרון בכותבו: "דברים ברוח זו הציג לא מזמן גם הקומיקאי תומר שרון, בהתרסתו נגד הנוער שטעמו הושחת עד שאינו מתעניין כלל במשמעות ובאיכות של עבודת האמן, אלא רק ברמת הכנסתו ובשדרוגו בשוק הידוענים."
הטענה הזאת של תומר שרון בעצם לא היתה יכולה להתקיים בעבר. בעבר, ימים שלציבור לא היתה בחירה מי יהיה המגיש ברדיו או בטלוויזיה, הוא קיבל בדיוק את החומר מהסוג החלש שעליו שרון מדבר, ומסביב לשעון. היום כשיש לציבור בחירה גדולה יותר, ואפשרות להמנע מההכתבה של העליבות, הוא נוטש את המסננת הגרועה הזאת שנכפתה עליו בעבר ופונה בחלקו לדברים משמעותיים יותר. ילדים ושאר חלקים נאיביים בחברה חסרים ברובם את יכולת הבחירה העצמאית, מה שמשפר את סיכויי הטמטום לחגוג, למרות שיש אפילו בין הילדים והצעירים כאלו שכבר רכשו כלים שעוזרים להם לברור את הטוב מתוך הרע, ובכך לשפר את סיכוייהם לטעם טוב יותר. חשוב מכל שעל תומר שרון להבין, האמנים הם לא מריונטות בידיים של ציבור חסר השראה כפי שמשתקף מדבריו , אלא הם הללו שצריכים לספק את התוכן הטוב לכלל הציבור שצורך אותו. רק בפופ הנמוך ביותר המודל שתומר שרון מציין מתאים שבו הציבור הוא זה שמכתיב לכאורה את התת-רמה אם כי גם שם יש אפשרות מוכחת לשאוף ליותר מהגישה הזו. כל אמן שהוא טיפה יותר מעוניין להגיע להישגים מאשר ניבולי פה וקשקושים חסרי משמעות יכול להשיג הרבה יותר מזה, ככה שלהאשים קהל מוסת של עוללים זה הדבר הכי מיתמם שאפשר.
אלוני מוסיף:" ואפילו במרכז הזירה של הבידור הקל, בבימת "כוכב נולד", דומה שהשנה השתנתה הרוח וצביקה הדר הקפיד לשדר גם כבוד למתמודדים ולצופים וגם דרך ארץ כלפי מוסיקאים רציניים ואיכותיים. לא יאומן כי יסופר: בשיאו של הרייטינג הטלוויזיוני, בכיר הבדרנים שידר לציבור את האמת החשובה שתרבות זה אחרי הכול עניין של ריספקט והיררכיה."
הבעייה שלי היא לא עם צביקה הדר, צביקה הדר בעיני היה סאטיריקן חיובי בימי השיא שלו והדברים שהשתתף בהם היו חיוביים בעיני ברוב המקרים. אני מסכים שהאבחנה הזאת של הריספקט היא חשובה, לתת נופך רציני יותר לתרבות ואמנות, אבל הבעייה היא אחרת, והיא אקוטית: הפורמט של "כוכב נולד" לא יכול לייצר שום דבר משמעותי משום שהוא לא נועד לזה. ביום שכוכב נולד יצליח לייצר משהו איכותי שיסכן את המערכת יסגרו את התוכנית.
אלוני ממשיך ומציין אולי את החלק הכי מעניין וחשוב בכתבה ושמחזק את דבריו באופן יוצא דופן: "זמרים פופולרים דוגמת אהוד בנאי וברי סחרוב, יהודית רביץ ועמיר בניון דבקים באיכות ובמהות ומסרבים להיות חלק מהפופוליזם החנפני והשטחי;"
אכן כן! יופי של אבחון שהאמת שלא שמתי לב אליו ורק אחרי שקראתי את הדברים וחקרתי קצת הבנתי כמה שהם נכונים. תובנה מאוד מעניינת זו כמובן נבחנת לאורך הזמן, ומי שלמשל עוקב אחרי ההופעות שמועדון זאפה מציע ימצא שם ישראלים רבים שנטשו לפחות חלקית (ברמות נטישה שונות מאחד לשני) את הפופוליזם המוחלט והחלו להבין שכאמנים יש להם חוב ציבורי ומוסרי להיסטוריה שעליהם לשלם לפני שההיסטוריה תתייחס אליהם כבעלי משמעות איכותית של ממש. הם מוכנים להופיע בפני קהל קטן ואיכותי שמבקש לדחוף אותם קדימה לכיוון ההשראה הגבוהה. שאר הדברים שצויינו בכתבה, התגברות במודעות לאיכות סביבה ודברים דומים הם פחות מעניינים לענייננו בבלוג של מוזיקה ותרבות, אך כמובן שהם דברים שאובחנו נכונה. זה מצביע על כך שהציבור מודע לשורש הבעיות שיש סביבו, אבל זה עדיין לא מבטיח שנראה יותר ויותר ציבור פונה לדברים מרוממים ונוטש את הבינוניות.