זו לא הפעם הראשונה שראיתי את רון קרטר, אך היתה זו הופעה מיוחדת במינה. קרטר נדרש הפעם לחומר שהוא לא רק מההיסטוריה המפורסמת של הג'אז, אלא אף מההיסטוריה האישית של קרטר עצמו, זהו החומר מהימים שקרטר היה חבר בהרכב של מיילס דייויס. במשך השנים דובר רבות על ההרכב הזה של מיילס דייויס, אחד ההרכבים המעניינים והמיתולוגיים ביותר בתולדות הג'אז. אין ספק שהיו עוד הרבה הרכבים מעולים ואז ויש גם היום, אלא שמעל ההרכב ההוא היתה את אותה הילה נוצצת שהפכה אותו לאגדי בספרות הג'אז.
לאחר כמה שנים ההרכב התפרק כאשר מיילס דייויס עצמו החל לפנות לכיוון הפיוז'ן, אותו סגנון שהוא די הגה וחזה. החזרה של קרטר היא לימים אלו, לפני למעלה מארבעים שנים, ולצורך העניין קרטר משתמש ברביעייה במקום חמישייה, וללא כלי נשיפה, לעומת שני כלי הנשיפה שהיו בהרכב של מיילס דייויס. אבל פחות משזה עניין שזה מיילס דייויס זה עניין שזה רון קרטר. צריך לברך על הגעתו של מורלס, הפרקושוניסט. מורלס מוסיף הרבה צבע ולמרות שהוא לא השתתף בהקלטת האלבום Dear Miles שהקליט קרטר לפני כשנתיים, נראה שהתוספת שלו לפחות בהופעה חיה היא חיוניות עצומה שהופכת את ההופעה החיה למשהו מלבלב.
מורלס השתפר מאז הפעם שעברה שראיתי אותו לפני שנתיים. השליטה שלו במגוון צלילים אפילו התחדדה, והוא כעת יכול לייצר צבעים משלו, ולהוסיף אקזוטיות לחבורה המושלמת-טכנית של קרטר. שמחת החיים שלו, הגישה האילתורית שלו העניקו דקות רבות של עניין, והוא נתן סולואים רביםושונים זה מזה. למעשה, רק באחד המקרים היה נראה שהוא תקוע, היה זה סולו ארוך במיוחד שבו ככל הנראה לא הגיע הסימן לסיום הסולו בזמן, ומורלס נראה היה קצת אבוד, ויצא מזה איכשהו יפה כשכל ההרכב פיתח שוב את הסווינג הקולקטיבי החזק שלהם, הטוב ביותר שיש כיום. המתופף פייטון קרוסלי הוא איש סווינג, העבודה והמשמעת הגבוהה שלו הם מאבני היסוד של הסווינג החזק של קרטר, משום שהוא לא מתפתה לרגע לעשות דברים אחרים, וגם כשהגיע תורו לסולו, זה היה קצר מאוד והיה די ברור שהוא איש של סווינג, של עבודה משותפת, של דינמיקה קבוצתית, ולא של הובלה.
לגבי הפסנתרן סטיבן סקוט, דווקא היה לכאורה יותר מאופק, ומצד שני, תקף את הפסנתר ביעילות מוחצת. היה אפשר ממש להתחבר לעוצמות שהוא עשה בשקט, וקשה היום לחשוב על פסנתרנים שהמחשבה שלהם כל כך טהורה לאלתור קולקטיבי כמו סקוט, סקוט חי בין החיבורים השונים של חברי ההרכב ומעניק את האוויר לנשימה בין כל העוצמה הסווינגית.
לגבי רון קרטר, יהיה זה נדוש לומר שהאיש מושלם. לא רק שבנה הרכב שכזה, עם סווינג עצום, ועם כל היכולות, ומי שחושב שנשפן יכול לתת סולואים טובים יותר תחת סווינג שכזה מאשר אנשי החבורה של קרטר, טועה ובגדול. ומעבר לזה, הסולואים שלו הם בעצם, בכל הקשור לבס ולסווינג, התוצר הסופי אולי של הסולו בסווינג ביבופי לבאס. הסולו הארוך הראשון שלו היה למעשה אחד הסולואים הטובים ביותר ששמעתי אי פעם, וזה היה די מדהים להבין שאני שומע את זה באופן חי ולא על גבי אלבום.
היתה זו הופעה מופלאה, טובה יותר מההופעה שראיתי לפני שנתיים, ובסך הכללי, הופעת הג'אז החיה הטובה ביותר שראיתי. לא נותר אלא לקוות שגם בשנה הבאה יגיע רון קרטר, שכל פעם מפתיע מחדש בחדשנות וברעיונות שלו, אכן כן, קרטר משדר מקצוענות וענייניות ועבודה קשה אך בסופו של יום התוצר שלו הוא חדשני ואין ספק שפנתיאון הג'אז עוד יזכור הרבה שנים את ההופעות הללו סביב Dear Miles, או בכלל סביב העבודה של קרטר עם הרכבים קטנים מבוססי סווינג-הארד בופי ונטולי נשפנים. אסור לפספס.
הייתי שם-איזה כיף לקרוא ולהזכר!