פעם ראשונה שלי במועדון לבונטין7, מועדון נחמד מאוד שאתמול בערב שקק חיים. בקומת המרתף של המועדון התקיים מופע ג'אז בניצוחו של רע בר-נס. מבנה ההרכב שבר-נס הציב כלל פרט לו על תופים גם את איתמר דוארי הפרקשוניסט. ההרכב שהיה אתמול דוארי היה נקודת הדבק שלו. ההרכב שכולל אמנים שונים לחלוטין לא ייצב חומר גלם להופעה שלמה, חלק מהחומר שנעשה אתמול בערב לא מתחבר לקונספט אחיד של הופעה אלא נראה כמו פסיפס לא מושלם, קטעים שלא מתאימים להרכב ואופי המשתתפים, ומהצד השני חלק מהחומר, כמו שני הקטעים האחרונים (האחרון וההדרן), ולפרקים חלקים בקטעים האחרים, בהחלט נראים שקטעים שבהם ההרכב מגבש וממצה עצמו לשיאים.
לא מזמן בעת ראיון אמר סוני רולינס על המרקם של "סוג הג'אז בלי פסנתר" שהוא יותר מלא, אמיתי, וזה יותר "הארד ג'אז". ובעוד לפעמים נראה שזוהי אמירה קיצונית, הרי שלעיתים אפשר להבין היטב את זה. אתמול, הפסנתרן שי מאסטרו הפגין את הכישורים הטכניים הטובים שלו. מאסטרו בהחלט יכול להכנס לנישות של מימוש תיאוריות מורכבות, לא סתם הוא חבר בשלישייה של אבישי כהן, אתמול למאסטרו היה חופש רב להוביל, והוא לקח אותו בשני ידיו, בין אם זה אינטרו לקטע שהוא שם את החותם האישי שלו ובין אם זה סולו מתובל. מאסטרו הוא לא רק טכני אלא יש בו פאן של נשמה שפסנתרנים טכניים ישראלים אחרים יכולים ללמוד ממנו.
ועכשיו אפשר להבין מה הבעייה ולמה היא קיימת, למרות שמאסטרו ניגן היטב, מה שסוני רולינס אמר עלה לי מיידית לראש במהלך ההופעה, משום שברגעים שהפסנתר היה דומיננטי היו אלו רגעים שמאסטרו היה מבודד, והיתה תחושה שהאינטנסיביות של ה"הארד ג'אז" יורדת. אילו היה זה קונספט של רסיטל אישי ופרטי של מאסטרו על הפסנתר, זה היה נפלא, אבל כשרוצים לקבל את מנת הג'אז ישירות לוריד, הרגעים הטובים היו דווקא כשהפסנתר לא היה דומיננטי.
ההרכב של בר-נס רוצה מצד אחד להיות אקספירימנטלי, ועם נגיעות חופשיות ומצד שני לשמר את הנשמה, לבצע קטעים שורשיים ודתיים ולתת להם חיים חדשים, והדברים הללו עובדים אך דווקא כאשר ההרכב ניגן עם שני נשפנים הזרימה של המוזיקה היתה טובה יותר. ההרכב בנוי מנגנים עם יכולות ורצונות שונים: אור ברקת הבאסיסט הוא סווינגר ויש לו סולואים טובים. הוא לא מתאים לג'אז חופשי באותה המידה שהוא מתאים להארד בופ. דוארי לעומתו מצליח לנוע בציר ובתווך שבין האתנו לג'אז החופשי. הוא לא ממש אתנו ולא ממש חופשי אבל יש בו מזה ומזה ובעיקר הרבה נשמה ושמחה.
בר-נס הוא מתופף ששיאו בקטעים אנטנסיביים והוא מתקשה יותר להשאר ברקע, בכל קטע זה או שהוא מאוד אנטנסיבי ודומיננטי, או שהוא די נעלם. ובכל זאת קיטעי השיא היו הקטעים שבהם בר-נס ודוארי שיתפו פעולה ובנו את הקטע מתחילתו. בחלק מהקטעים הללו, שכמו שאמרתי הם על הציר של החופשי, לא ממש חופשי, פעמים רבות למשל הם השתמשו במקצבים שמשיקים לשילוב של סמבה ומקצבים ים תיכוניים, וזה היה מופלא! זה היה חופשי מהבחינה שהיה לזה את התכונות של הסמבה, שהם מקצבים שכל הזמן מתפתחים ולא חוזרים על עצמם מעגלית, אלא שהבעייה היתה שדוארי ובר-נס לא הצליחו להדביק את שאר חברי ההרכב בכיוון שלהם.
מאחר וחברי ההרכב הם שונים על הבסיס המצויין שבר-נס ודוארי יצרו הם היו זקוקים ששאר חברי ההרכב יפתחו את זה הלאה, אבל חברי ההרכב האחרים בנו דברים משלהם, טובים כשלעצמם, אלא שנראה היה ברוב חלקי הערב שכהרכב ההרכב לא ממצה עצמו. ההרכב כולו צריך יותר לעבוד על הבנייה של הבסיס שבר-נס ודוארי יצרו. בר-נס צריך כמתופף לוודא שיש דינמיקה טובה, ולדחוף את הסולנים, כמנהיג ההרכב הוא צריך לנווט את הסולנים ואת שאר החברים שינגנו את החומר שהוא רוצה. האווירה של החופשיות צריכה להיות באלתור ולא בחומר עצמו, את החומר עצמו צריך להעביר בצורה הדוקה שתיתן לו לעבור לקהל בצורה חזקה ומותירת רושם.
הסולנים יוריה ובורוכוב לא קיבלו מספיק הזדמנויות להפגין את כישוריהם. בורוכוב שהוא חצוצרן עם טון משובח, נוטה לעיתים לנגן בדציבלים גבוהים מידי או שמא ההגברה אצלו היתה חזקה מידי. ליוריה אין טון יפה ומהודר כמו של בורוכוב, אבל יש לו יכולות טכניות משובחות על הסקסופון. השניים יחד היו טובים מאוד בקטע שבו ניגנו יחד. לכל אחד מהם היתה הזדמנות לסולו והם שניהם בחרו באסטרטגיה דומה של תחילה נגינה מלודית ולאחר מכן מעבר להשתפרקות יותר "בופית". בורוכוב הפגין סמכותיות רבה יותר ונשמע יותר מחובר להרכב, יוריה היה פחות אגרסיבי ובערב כזה עם בר-נס ובורוכוב שמגיעים לדציבלים גבוהים ולהתפרקות הוא לפרקים נראה חלש יחסית.
לסיכום ההופעה, היתה לי תחושה שאני נמצא בתוך משהו שמתגבש עדיין, משהו שנע בין הג'אם סשון לבין המופע המסודר, לפרקים זה נראה היה כיוון טוב אבל נראה היה שיש להרכב הזה עבודה רבה לפניו עדיין לפני שיגיע למימוש של הפוטנציאל שבהחלט קיים בו. הקטע של המקורות בהחלט מוצלח והבסיס של בר-נס את דוארי הוא התחלה של משהו ייחודי ומעניין.
ציון: 4 כוכבים