היום הראשון של הפסטיבל היה אמור להיות לפי שזירת הומפעים, היום הכי "בופי" של הפסטיבל. כהכנה ל"ריפים" הג'אזים, היה בבוקר "ריפ" הדולפינים מעין הכנה, הדולפינים כמו ג'אז יכולים לצאת לסולואים, או בקבוצה ואפשר תמיד להסב הנאה מלהביט ביצור אינטיליגנטי ומתורבת זה. John Fedchock הוא מוביל הרכב באמצעות טרומבון, ובכלל, רבים ממובילי ההרכבים שהגיעו לפסטיבל אינם שייכים לאגף ה"סולנים" בהרכבים השונים, וכאשר הם כן מובילים אז עם כלי כמו טרומבון שמטיבו משמש בדרך כלל כינור שני או שלישי בג'אז, ולעיתים רחוקות משמש ככלי הסולו הראשי.
מהצד השני, בימינו להינות מהאזנה לכלי מסויים מבצע סולו במובן החוויתי צריך לשים לב לכל הכלים, כי לא אחדולא שניים הם המקרים בימינו שהסולו היפהפה מגיע ממקומות בלתי צפויים. מי שמחפש בפסטיבל למצוא את הסולו המופלא, עקבתי אחרי הסולואים במטרה אולי להכתיר את "הסולו של הפסטיבל". והמבנה של המופע של פדשוק היה פעמים רבות אוסף של סולואים רבים שחלקם בהחלט יכול היה להתחרות. וולט וויסקופף הסקסופוניסט מגיע מהעולם הזה. קשה להחמיץ את ההשפעה שיש על הסגנון שלו מעבודותיהם של צ'ארלי פרקר וכמובן ג'ון קולטריין.
כאשר ההרכב מבקש לייצר סווינג הדוק עבור הסולנים, וכאשר הפסנתרן אלן פרנהאם הוא כחיית טרף על הקלידים, ראשו קדימה וגופו מקומר מוכן להסתער על הקלידים, ההרכב השתמש בבלוז כהזדמנות לשילובים, כהרכב מיקצועי של נגנים מהוקצעים ומשוייפים, ההרכב שולט בתיאוריות רבות ומיישם אותן, אבל כרגיל במעמדים שכאלו דווקא כאשר מנגנים משהו טיפה יותר "חם" אפשר לראות שההרכב מנצל הזדמנויות להציג פאן יותר נסתר שלו.
למרות שמדובר בחברה ש"באו לעבוד", רציניים, אדוקים, משתפי פעולה בכל שלב, עדיין אפשר היה לחוש בחופשיות של השישייה הזאת לא פחות מכל הרכב "חופשי", מלבד הבנות הרמוניות מתקדמות בסולואים ובנגינה משותפת היו גם רגעים רבים שבהם כל אחד יכול היה לתת צבע משלו בסולו, רגעים של שילובים מושלמים לא פחות מהלבוש ההדור והמכובד, וההרכב המאורגן היטב יכול היה לצאת למלודיות מתפתחות לצד שילובים מבוססי טון וצבע. הדחיפה שנתן המתופף דייב ראטשק לסולנים היתה טובה מאוד, אבל היה זה הבאסיסט דייויד פינק שהגלישות שלו והטכניקה שלו והידע שלו נתנו למאזין להעריך שהוא מוכן ויכול להוביל הרכב משלו בסבירות לא מעטה לפחות מבחינת החלק של המוזיקה נטו.
פדשוק וההרכב שלו הגיעו לשיא בקטע האחרון שהוא קטע הנושא של האלבום החדש שלו, כך לפחות אני חושב ששמעתי מהצגת הקטע. הרעיון של הקטע היה מבוסס על משהו שנשמע כמו עיבוד ג'אזי ל"מעוף הדבורה", טכנית, הקטע הבסיסי התפתח על ידי ההרכב והסולו המרכזי של פדשוק הוא הסולו היפה ביותר של היום לטעמי. בקטע הזה נראה היה שפדשוק מגיע למקומות שחברי ההרכב שלו לא יכולים, לא לסולו שלו, שבהחלט מועמד להיות הסולו של הפסטיבל. פדשוק נכנס מאוחר יחסית לעניינים, ובחלקים רבים התמקד בהלחנה וארגון, אבל ברגע שהגיע תורו לתת את הסולו שלו, זה קרה.
ציון: 4.5 כוכבים