הצלילים הראשונים של הרכב הביג-בנד של לייבוביץ' הראו את שני האגפים המשתתפים: מצד אחד אגף שנוטה לג'אז-רוק, פיוז'ן, באס, אפקטים סינתיסייזר, גיטרה חשמלית. מצד שני אגף שנוטה לביבופיות, סולואיסטים, סלוצקי טרומבוניסט, תואר חצוצרן, ואלון פרבר, סקסופוניסט. על שני הרצונות הללו ביקש לייבוביץ' לפקח ולאגד בביגבנד, ובעוד זה נראה היה כמשהו שעובד, הרי שלפרקים נתגלו בעיות לא פשוטות.
סולואים מלודיים לצד ביבופיים ומעט צרחות, פיוז'ן, רוק, מזרח תיכוני, ביג בנד, פ'אנקיות. כשחבורת הטרומבונים/חצוצרות החליפו ביטויים מוזיקליים עם חבורת הסקסופונים זה היה ביג בנד. אבל כאשר הסולואים הגיעו מהאגף הפיוז'ני ולאחר מכן הביג בנד היה צריך להכנס בסווינג חזק, פתאום ראו שיש בעייה של דינמיקה, לא אלו נשמעים טוב ולא אלו! ייתכן שזה עניין של סאונד או התרגשות, כמו שאמר לייבוביץ' אבל למאזין היתה זו אכזבה לראות שההרכב הביג בנד הזה נופל על דברים כל כך בסיסיים.
חסרון נוסף מלבד התפר שבין השילוב של הסקשון הפיוז'ני לזה הביבופי היה בנסיונות ליצור אלמנטים מתפתחים. אמנם, יצירות מתפתחות הם דבר שמאוד מתאים לביגבנד ובהחלט אתגר, אבל נראה היה שבמקרה הזה היו פחות מידי הפתעות, פחות מידי רגעים שבהם המאזין נשאר נדהם בקטע זמן ספציפי, ויותר התפתלויות. בקטע זה למרות בעיית הדינמיקה שציינתי קודם, בפעם השנייה כן השתלבו החלקים חלק, אבל זה רק מוכיח שמשהו בדינמיקה לפעמים עובד ולפעמים לא.
נראה כי לייבוביץ רצה הכל: הוא לא מוותר על המודרניות, פיוז'ן, מידי פעם צבע קצת שונה כמו מוזיקה מזרח-תיכונית, באס בסגנון רוק , גיטרת פיוז'ן, נותנים למאזין תחושה של ג'אז ורוק ביחד, של משהו חדש שמתאים לימיו גם במובן הרחב שמעבר לפסטיבל ג'אז. לייבוביץ' אבל לא רצה לוותר על צליל הג'אז המסורתי ככל הנראה ובכך ראינו שיש גם מזה.
לייבוביץ לא רצה להכנס לשבלוניות של אף אחד מהסגנונות והביג בנד שלו בסופו של דבר נראה כתחילתו של אוסף רעיונות שיהיה צריך להתגבש למשהו יותר ודאי. ההרכב לא הצליח לייצר צליל משלו ולא הצליח לבנות לעצמו מוטיבים מרכזיים חוזרים או הפתעות שיצליחו לגרום לקהל הנאה מעבר למקצב פ'אנקי/רוקי או מעבר לאיזשהו סולו או צליל שנותן צבע יותר ישראלי. היה יכול להיות טוב אילו היה מגבש זאת טוב יותר.
ציון: 3 כוכבים