הסולן הכי דומיננטי של הפסטיבל עשוי להיות קורט אלינג. הווקאליז, סגנון שלא כל כך מוכר הוא חלק בלתי נפרד ממנו. בעוד ההרכב של אלינג הוא בבסיסו הרכב פוסט-בופי, אלינג עצמו הוא אמן כזה שיכול לתת להופעה את הצבע והאווירה שהוא רוצה בזמן שהוא רוצה. מזג האוויר באילת היה מצויין, לא חם מידי, הרבה פחות חם משנה שעברה למשל, ואולי זה מרמז על שנת גשמים מבורכת שקרבה לנו בשנה הבאה.
אבל עד לגשם הראשון, היה זה אלינג שירה ג'אז עם הרכב להפליא. לא משנה כמה וירטואוזים הם חברי ההרכב שלו וכמה הסולואים שלהם מעניינים בפני עצמם, ברגע שאלינג פותח את הפה, הכאריזמה שלו, הסמכותיות שלו, והידע שלו מעבירים את המושכות לידיו. בסיס הסגנון של אלינג הוא מה שנקרא Crooner, משהו שהוא מעין הסבה של טנור אופרה לעולם הג'אז. אלא שאלינג לא מסתפק בכך. הוא מושפע מפרנק סינטרה, שגם הוא הושפע מהקרונינג, סינטרה היה מהראשונים שלא שקעו לתוך הסגנון הקרוני לחלוטין אלא סינטרה חיפש לצאת משם.
שקיעה שכזו היא אמנם מתוקה אבל שקיעה ככל שקיעה למחוזות שבהם ההשראה נמוכה. סינטרה הפך לזמר גדול, שיש הטוענים שאינו זמר ג'אז אך טועים, משום שידע להחלץ מהמקומות הללו ולעשות דברים אחרים לחלוטין ולהדבק להשפעות מסגנונות כמו הג'אמפ-בלוז ולשלב אותם עם הקרונינג. הפסנתרן הובגוד הפגין כבר בהתחלה מיכולותיו הרבות, הוא ניגן בלוז חם לצד מפגני טכניקה, וכשההרכב ניגן ביחד זה נשמע היטב, סימן להרכבים הדוקים בניגוד להרכבים רופפים שבהם הסולו מאפיל אל העבודה ביחד, הרכבים הדוקים בא לידי ביטוי גם עבודת צוות ואינם מוגבלים לכמות המשקל שאדם אחד יכול לשאת על כתפיו.
אכן ההרכב נשמע טוב בלי כל אחד מאנשיו, כולל בלי השירה של אלינג. אלינג העניק שיעור חינם לבאים אודות סגנון הווקאליז ושיעור בהיסטוריה קטן, אבל זה לא מנע ממנו להפגין יכולות סקאט מדהימות למדי שלא קשורות למה שהוא עושה בתחום הווקאליזם, שהוא תחום שמאפשר לזמרים לייצר לעצמם הלחנות וארגונים שמתאימים לזמרים ושמאפשרים להם חופש אילתור. הביצועי סקאט הללו הם פשוט יכולת טכנית, שלא קשורה ליכולת הלחנה או ארגון.
מרבית הקטעים היו קצרים ולעניין. עם פסנתרן כמו הובגוד, ותופף כמו אוונס שהכניסו תוכן רב משלהם, ועם גיבוי לא רע של הבאסיסט אמסטר, אלינג הציג מופע יוצא מן הכלל, שעיקר הבעייה היתה שהקהל לא תמיד הבין את הסגנון, הקהל הישראלי בנוי לשני סוגי ג'אז, אחד שהוא התפעלות מוירטואוזיות, בעיקר בופים למיניהם (ולעיתים צרחות של ג'אז חופשי מודרני או ג'אז פסקולי סרטים אבל זה סיפור לפעם אחרת), והסוג השני שהוא ריקוד פיוז'ני. סוגים אחרים כמו דיקסי או "קול" הם כבר לא רלוונטיים, לפחות לא בפסטיבל של אילת.
אלינג הוא אמן שהקהל במופע שלו לא אמור באופן מלא לנטות לאחד מן הכיוונים הללו, ולכן המופע שלו לעיתים היה נראה שהקהל שהריע לא ממש היה שותף למה שאמור היה להיות על הבמה. אבל קשה להצביע על מישהו שלא התרשם מהיכולות יוצאות הדופן של אלינג והנגנים שלו, הובגוד הפנטסטי, אוונס האנרגטי, והגיבוי של אמסטר.
ציון: 4.5 כוכבים