ההתחלה נשמעה מבטיחה, בן-שלמה מדבר על סאן רא ומייד עובר לג'אז פסקולי סרטים כאשר הוא אוחז בחליל ויוצא לדרך שנראתה קסומה. מי היה מאמין שבפסטיבל שבו לא צפוי שום ג'אז פסקולי סרטים, יהיה זה הרכב ישראלי שיעשה זאת? אלא שמהר מאוד נגמר הקטע, שהיה גולת הכותרת הראשונה של הערב, בן שלמה הסב עצו לסקסופון יחד עםן סקסופוניסט נוסף השניים החלו באופן שיטתי לבצע את מה שבעצם אנחנו רואים פעמים רבות שקורה להרכבים מבוססי בופ שרוצים קצת ללכת למחוזות נוספים: צרחות.
הצרחות יכולות ללכת טוב כשהן משתלבות עם ג'אז פסקולי הסרטים, אבל במקרה של הערב היה נראה שזה לא הולך לשום מקום. בן שלמה הביא רעיון מסויים שהוא והסקסופון השני, חזרו עליו כמוטיב קבוע במהלך ההופעה. מהעבר השני הציגו שני הפסקובים את הסגנון שלהם שהיה שונה מהשילוב של הצרחות החופשיות והמוטיבים של בן שלמה וקרצמר שאיתו, הם הגיעו מהכיוון של הסול-ג'אז/הארד בופ.
כתוצאה מכך המופע נע מצליל לצליל, מכיוון לכיוון, מרעיון לרעיון. קטע שהחל כג'אז חופשי היה יכול להתפתח עד לכדי בלדה מתקתקה! וקטע שהחל כגרוב קיצבי יכול היה להפוך לקטע מומחז ומולחן של שני סקסופונים שמנגנים הרמוניות. אבל מצד שני היה מובהק חוסר הארגון והסדר וחוסר המטרה. גם פה כמו אצל לייבוביץ' היה לפתע ניצוצות של צבע מזרח-תיכוני במוזיקה, והסווינג שמתפתח לבלדה ומשם לצרחות היה נשמע כמשהו מיקרי שקורה ולא כמשהו שיודעים מה יכול לצאת ממנו ומה הפוטנציאל שלו.
ההרכב סיים את המופע בסול-ג'אז חזק. כידוע סול ג'אז זה מה שקורה כאשר הרכב הארד-בופ מנגן בלוז. באופן מסורתי זה מוגדר ככה. וההרכב הזה הביא סול-ג'אז טוב מאוד, מה שנתן תחושה שההרכב הזה עם יעבוד ביותר רצינות וינסה לנגן כיחידה אחת ולא כשני זוגות, יש לו פוטנציאל גדול מאוד להגיע למחוזות שעדיין לא הגיעו אליהם בג'אז הישראלי. עד אז אנחנו מסתפקים בתקוות וציפיות לעתיד טוב יותר.
ציון: 3.5 כוכבים