ההרכב של בן ריילי הציג אולי את האתגר המסקרן של הפסטיבל, לפחות על הנייר, ת'לוניוס מונק, אחד הפסנתרנים הגדולים והחשובים ביותר של הג'אז, איש שופע רעיונות ויצירה, ואביהם של זרמים ורעיונות רבים, כיצד ניתן להציג את מישנתו על הבמה, מבלי שיש פסנתר בהרכב? בן ריילי שהכיר את מונק עצמו וניגן בהרכב שלו תקופה מסויימת, לקח על עצמו אתגר שכזה. 3 סקסופונים, חצוצרה, באס, גיטרה, תופים, ובעצם יש משהו מאוד גדול בנסיון הזה של ריילי.
ג'אז הוא מוזיקה ששוברת קבעונות. אם קונצ'רטו לפסנתר במוזיקה קלאסית בדרך כלל יבצעו באמצעות פסנתר, משום שנכתב עבורו, הרי שבג'אז יש הרבה מקום לאלתור וללימוד טכני שעובר מכלי לכלי. ולמעשה עצם הצלחה של הצגה של מישנה של פסנתרן באמצעות כלים אחרים, מוכיחה את הגדולה של החומר שנכתב בלי תלות בשום כלי נגינה!
וחברי ההרכב בהחלט הפנימו מהרעיונות של מונק! פרדי בריאנט הגיטריסט שמגיע בסגנון שמשלב רעיונות מהג'אז וההיסטוריה שלו פר-כלי, קרי, מבחינת גיטרה הוא בהחלט עבר את המסלול של דג'אנגו ריינהארדט וווס מונטגומרי כמו גם כמובן ג'ו פאס, אבל הוא בהחלט מצליח להבין את השפה ה"מונק-ת" של הג'אז ולהשתלב. דון סיקלר החצוצרן בהחלט מתאים והפנים מרעיונות ה call&response שמונק פיתח אותם בדרכו המיוחדת שלו.
הדבר השפיע גם על רעיונות C&R של הסולנים כולם. ההרכב נראה מאוד מאוד מאוכזב מהכמות המעוטה של הקהל שנותר למופע המאוחר הזה, ודי אפשר להבין זאת, אבל מרבית הקהל שישב שם נהנה בכל זאת, היה זה מופע משובח שהסולו של ריילי עצמו הוא בהחלט מתחרה על הסולו של הפסטיבל, (בסוף הפסטיבל נכתיר את הסולואים המובילים!). ריילי הוא בית ספר לאיך מתופף צריך לדחוף קדימה את הסולנים, ההרכב שולט ברזי השאלת הביטויים ממקומות אחרים והפנמתם למקומות שמתאימים למה שהם רוצים לייצג.
ריילי שאחז בכפפות שחורות עשה רושם שאינו בקו הבריאות המלא, אבל הנגינה שלו היתה מופלאה ביותר ולא ניכר בה שמץ מכך. הבלדות של ההרכב היו לא פחותות מכל דבר אחר, וההרכב שולט בכל מיני דברים של הג'אז ומה שהוא מציע, ההרכב יכול לעשות סול-ג'אז או צרחות או כל דבר שיידרש!
ציון: 4.5 כוכבים