הרכב סולבופ בנוי כמו כל הרכב של בופ על וירטואוזים, בכל עמדה, אבל אפשר לחלק את ההרכב לכמה בתי ספר בקלות. המתופף רודני הולמס אמנם מתאים לכל סגנון אלא שדי ברור שהסולואים שלו נוטים להארדבופ ולפ'אנק, רמת האנרגטיות שלו היא צעירה וחמה, הוא בהחלט "פ'אנקי", כלומר הוא מנגן לא רק מהראש אלא גם מהבטן, והוא משתלב בדברים יותר "פיוז'ניים" בקלות, הרי שהוא לא מובהק מהכיוון הזה, בטח שלא כמו ריצ'ארד בונה, באסיסט שגם הוא פ'אנקי אבל לא במובן ההארד-בופי אלא במובן הפיוז'ני.
במילים אחרות, הקו המקשר של החולייה הזאת היא הפ'אנקיות של המוזיקה, לעומת זאת דייב קיקוסקי מגיע עם הסול-ג'אז, לגבי הגיטריסט מיטש שטיין, קשה להבחין מה הכיוון שהוא מוסיף להרכב הוא היה לא דומיננטי וברוב הקטעים בקושי נשמע, אם כי הכיוון הפיוז'ני שלו בלט והוא נראה בין הפיוז'ן לבין הסול-ג'אז של קיקובסקי. הקטעים הפ'אנקים היו הטובים ביותר משום שבהם החום נשמר היטב, והקהל יכול היה להינות גם אם הסולואים של אוונס וברקר לא התבססו תמיד על חום נטו אלא לעיתים על דברים שקשורים בשילובים הרמוניים ודברים שכגון אלו.
אלא שבשביל להציג את מלוא מרכולתם נראה שזה תשלום הגון שלא פגע ממש בטיב ההופעה שהיתה טובה מאוד. קיטעי השירה גם הם היו נחמדים, אם כי לא כל כך ברורים בקונספט של המוזיקה של ברקר ואוונס, הייתי רוצה לחשוב על מופע שבנוי אחרת ולא כפסיפס, כקהל שיושב נוצרה לי התחושה שאני לא יודע לאן מובילים אותי, כלומר, כמו ארוחה שבה לא ברור מה מגישים ומתי, הקינוח עשוי להיות מוגש בהתחלה, והמנה העיקרית עשויה להיות מוגשת אחרי הקפה, הסדר והארגון של ההופעה לעיתים חשוב מאוד וזה בא לידי ביטוי היטב במופע של אתמול.
היה עליות ומורדות שגרמו למופע תחושה שההרכב פחות הדוק למרות שזה לא היה נכון, ההרכב היה הדוק ומלא אנטנסיביות, דוגמא מצויינת לחלקים רבים וגוונים רבים שיש להציע, לא פלא שהקהל נהנה מאוד, ולמעשה כאשר אוונס הפגין את הווירטואוזיות שלו זה נראה היה חלק מהמופע ולא כמו שפעמים רבות כאשר סולנים מפגינים וירטואוזיות זה נראה כאילו שהם עושים מופע עצמי. אוונס שמצוי בכושר שיא נראה טוב, הוא פעלתן, כל הזמן מוצא דרכים בסולואים שלו להישאר עדכני מבלי לאבד שמץ מהטכניקה שלו.
ברקר נטה הערב לכיוונים של טון, הוא הציג את הטון חצוצרה העשיר שלו, והאלתורים שלו היו מלאים הדר. הוא לא נכנס לסולואים מיותרים ולמעשה לא ניגן תווים מיותרים. החצוצרן הותיק הוא אשף בכל מה שקשור לשילובים וכמעט כל מי שנמצא לצידו נשמע רמה אחת יותר טוב כאשר ברקר על הבמה, יש לו נוכחות שמאצילה על האחרים.
כשיש מתופף כמו רודני הולמס קשה מאוד להמנע מלראות את התמיכה שהוא נותן לסולנים. אבל הייתי רוצה לראות אותו יותר דוחף, הצטיינות בסולואים ואנרגטיות הם תכונות חיוביות, הוא מעסיק ללא הרף ושולט ברזי הדינמיקה, ברמות שמתופפים אחרים יכולים רק לקוות להתקרב אליהם, אם ילטש את היכולת שלו "להדבק" לסולן ולדחוף ולסחוט ממנו עוד תפוקות נוספות עוד כמה אחוזים זה יכול להיות מעולה.
הרבה סולנים אמנם לא אוהבים שדוחפים אותם קדימה, אבל לעיתים זה יכול לעזור. צריך לדעת מתי להשתמש בזה ככל הנראה. ריצ'ארד בונה הוא באסיסט מהיר והעבודה שלו היא וירטואוזיות, הוא בין המובילים בתחום ללא ספק כיום בעולם, אפשר לומר שבוודאות הוא בעשירייה הראשונה של הבאסיסטים החשמלים בעולם ואפילו די וודאי שהוא בחמישייה הראשונה. לראות אותו בפעולה היה תענוג בפני עצמו.
השירה של ברקר ואוונס היה חלק מחוסר הסדר של המופע שדיברתי עליו בהתחלה. אמנם היה כייפיות מסויימת בכל הקטע הזה שהוא ראוי בפני עצמו, אבל חוסר הליטוש של הסדר והארגון במופע גרמו לזה להיראות לא בזמן הנכון. ישנם במופע של סולבופ קטעים יותר "כבדים" ויותר "קלים", וההרכב עצמו צריך למצוא דרך להציג זאת בלי שזה ייראה כעליות ומורדות. המופע המהנה מאוד כשלעצמו יכול היה להיות מושלם אם הסדר היה מושלם, לטעמי גם היה מגיע לשיאו בזמנים המתאימים אילו היה מסודר טוב יותר.
ציון: 4 כוכבים