רק אתמול כתבתי על תרבות הרייטינג וכבר אני מרגיש שיש צורך לכתוב ביתר פירוט. אריאנה מלמד כותבת ב Y-NET את התובנות שלה, ומה שמעיק זה ששוב אנחנו נתקלים ברעיון שהרייטינג הוא שצריך לקבוע. דבר נוסף שמלמד ציינה, ופה מדובר בשגיאה מקפיצה שצריך לתקן, זה לגבי הוואודוויל שאני בהמשך אתייחס בפירוט למהותו, ועוד מספר שגיאות והנחות לא נכונות שמביאות אותה כמובן למסקנות לא נכונות. אני רק רוצה לציין דבר אחד שמתברר, וזה שאילו אריאנה מלמד היתה כותבת טור נטול שגיאות ואיכותי, אני מניח שהיו לה אפס תגובות.
עצם זה שהיא כתבה טור עם מספר שגיאות היסטוריות מובהקות שעליהן ביססה ניתוח ומסקנות יסייע לה לקבל תגובות ורייטינג. זה סתם נקודה כייפית שרציתי לציין. אבל בעיקרון, אני חושב שרייטינג זה דבר שתלוי מאוד בפרנסים והקברניטים. רייטינג הוא דבר שקיים תמיד. ההיסטוריה מלאה בזרמים אמנותיים ותרבותיים שזכו לרייטינג גבוה, ולמרות זאת, היתה בהם איכות ומשמעות. למשל, הבארוק, הקלאסי והרומנטי, הג'אז של החצי הראשון של המאה העשרים, הם דוגמאות ממוזיקה.
מצד שני ישנם גם דברים שזכו לרייטינג פחות טוב, היו אוואנגרדים, ובכל זאת היו איכותיים. מוצארט והיידן הבדילו לחלוטין בין העשייה האיכותית שלהם לבין דברים שמתאימים לקהל רחב. כיום בארה"ב יש תוכניות איכותיות לצד תוכניות נחותיות בטלוויזיה, בדיוק כמו שמר מוצארט ומר היידן היו עושים, יש להם מבחר, ההבדל מישראל שבישראל אין מבחר בכלל, כל התוכניות בשפה העברית עם יוצאים מן הכלל מעטים מאוד בעשר או 15 שנים האחרונות שהם מעל הבינוניות, כל השאר מתכנס לתת-תרבות ולתת-רמה ואני ויתרתי על טלוויזיה כבר מזמן.
הנקודה היא שלומר שיש נוסחה שאומרת שרייטינג צריך להיות תת-תרבות היא שגויה. הטיעון גם שהתוכניות תת-רמה משקפות את הציבור הן שיקריות. מי שעושה את התוכניות הללו זה לא הציבור הרחב, הציבור הרחב לא משתתף בתכנונן ואפילו לא מצביע בעד קיומן. הציבור מקבל את התוכניות הללו לצפייה, זה הכל לאחר שהן מוגמרות. אם רייטינג זה סוג של הצבעה, הרי זו הצבעה לאחר מעשה. זה כמו שבמקום בחירות יהיו קבוצה של אנשים שיחליטו מיהם 120 חברי הכנסת, ולכל אחד מהם יתאפשר לנאום, ויבדקו מה הרייטינג של כל אחד בסקרים.
זה לא ממש לבחור. בחירות הם דבר שמתבצע לפני מעשה, לפני ההתחלה. רייטינג זה דבר שמתבצע לאחר מכן. אני די בטוח שהציבור הרחב לא היה הוגה את התוכניות הללו, ואני מציע כאתגר למלמד להציע בטור הבא שלה, שיוקם אתר אינטרנט עם פורום שבו הציבור הרחב יוכל להציע תוכניות, ואלו שדעתם תתקבלנה יזכו להפיק את התוכניות בעצמם מול מיטב השחקנים כבחירתם כאשר המארגנים הנוכחיים ישלחו לצורך הנסיון הביתה. ונראה אם ישמר אותו התוכן.
זה יהיה בדיקה אמיתית! רייטינג הוא נכון רק כשהוא לא מסתיר שקר גדול. לסדאם חוסיין היה רייטינג של 99 אחוז. גם לסטאלין. אנשים נכנסו לקלפי והצביעו עבורם. אז מה. אני הצבעתי פעם עובר ועד עובדים מסויים. כשהגעתי מאחורי הפרגוד היה שם רק פתק אחד של מועמד אחד. אין הבדל בין הפתק האחד הזה, לבין העובדה שקברניטי תת-תרבות הרייטינג הם קבוצה קבועה של אנשים שתמיד לפי הטעם שלהם קובעים מה יהיה. זהו פתק אחד. אדרבא גברת מלמד, בואי נעמיד דבריך למבחן אמיתי, למבחן בחירות שיש בו השראה טובה יותר מהמודל הסטלינסטי של הטלוויזיה הישראלית!
לגבי האח הגדול, מעולם לא צפיתי בתוכנית הזאת, אין לי בכלל טלוויזיה, אבל שמעתי על זה רבות. בקיצור, מה שבטוח שזה לא שונה מדברים אחרים שאותם קברניטי טלוויזיה עשו בעבר. אני לא צריך לצפות בזה בשביל לדעת שהביצה היא אותה ביצה. ובכל זאת, אני חושב שקורה כאן משהו נורא הרבה יותר, עצם זה שאותם קברניטי-תת-תרבות הם קובעי התכנים מזה שנים ארוכות, כבר גרם נזק ושטף מוחם של רבים בציבור, בעיקר הללו שאין ביכולתם למצוא משהו אלטרנטיבי.
הרס זה הוא בהחלט אחת הסיבות למה שאנחנו רואים כיום, אותה התמוטטות מערכות כוללת המתבטאת בתת-תרבות בכל מערכת בישראל, הפוליטיקה, המשפט, המשטרה, החינוך, התרבות, כולם נכשלים. המצב הזה אינו אבוד משום שכאשר יש כשל קולוסאלי שכזה, בכל אחת מהמערכות הללו צומחים גם כשרונות ואנשים עם ערכים עם קיצוניות לצד השני של האיכות. אנחנו רואים את זה בג'אז הישראלי למשל, שיש בימינו ג'אז ישראלי טוב שמשחזר מימי השיא של הג'אז הישראלי בשנות השישים והשבעים, ואף עולה על ימים אלו בחלק מההישגים של היום.
החברה הללו בג'אז הם רחוקים מהמיינסטרים, פועלים כאוואנגרד בתוך מדינה המדגישה את מאפייני הדקאדנס בכל הזדמנות, ומייצאים ג'אז לעולם ומשתתפים בסצנת הג'ז העולמית. אנחנו רואים שבכל המערכות ישנם קולות הקוראים לשינוי, אך כוחם כיום קטן, ובכל זאת ייתכן ויבוא היום שבו ידם תהיה על העליונה. קולות אלו שנשמעו מאמ"י וממקומות אחרים אינם קולות שיש לבטלם, בטח שלא בטיעונים שביריוני התת-תרבות מצליחים להעביר לכל מדיום עיתונאי ולשטוף מוחם של עיתונאים הרוצים להתחכך בנוצצות המזוייפת של הרייטינג שלהם.
קולות אמ"י הם הקולות שמעידים על כך שלא הכל אבוד, ושאולי יבוא יום בהיר באחד מן הימים. תרבות הקולוסיאום הרומאית היתה אכן בדיוק כמו התת-תרבות בישראל, סוג של דקאדנס שמטרתו להשתיל טמטום במוחות ההמונים מה שאיפשר לשלוט בהם ביתר קלות אך לא לאורך זמן, בשלב מסויים ההמונים הללו הבינו את המודל והפכו את המשטר הרומאי באמצעות הנצרות. בימינו אנחנו כבר רואים התחזקות עצומה של כוחות דתים, חזרה בתשובה, והתרחקות של רבים מתוך הקולוסיאומים של בריוני התת-תרבות.
נשאר לי חוב קטן לגבי הוואודוויל. הנה הציטוט של מלמד:
עוד קצת קדימה, כי הרי העולם המערבי התעדן נורא ונהיה תרבותי ביותר. בסוף המאה ה-19 אפשר היה לבחור בין ערב בתיאטרון מכובד ומהוגן לבין ערב וודביל, בו הולעטו הצופים במונולוג שייקספירי אחד, אמן חיקוי תרנגולי-הודו, אמן בדיחות גזעניות, רב אמן של נפיחות, אשה עם זקן, שני אקרובטים ולקינוח – רקדנית אקזוטית מספרד. למי היה יותר רייטינג?
יש כאן מספר טעויות. ראשית, הוואודוויל לא היה תשובה לתיאטראות "מכובדים ומהוגנים". הוואודוויל היה תשובה למופעים וקרקסים מסוג אחר. למעשה לפני הוואודוויל היתה תת-תרבות שהיתה מושפעת מאוד מהעבדות, היו אלו המינסטרל שמטרתם היתה בעצם גזענות לשמה נגד שחורים במסגרת של הומור. בנוסף היו מופעים מסוג פריק שואוז, מופעים שבהם צחקו על מוזרויות של אנשים, הביאו אנשים שמנים מאוד ורזים מאוד למשל, (לורל והארדי שהגיע מאוחר ביותר בקולנוע היה עידון של העניין הזה ואני תיכף מסביר מה זה עידון), אנשים עם 6 אצבעות, גמדים, ענקים, אנשים עם מוזרויות, שהיו מציגים את עצמם באופן מביך על הבמה. היו עוד שורה ארוכה של מופעי תת-תרבות אבל העיקרון מובן.
הוואודוויל הגיע מהכייוון ההפוך, במטרה לעדן, וזהו עידון, לעדן את המופעים הקיצונים הללו ולאפשר לאנשים לצפות במשהו ביניים שמכיל קצת מהמאפיינים ההם אך בטעם טוב יותר, בשילוב עם מופעי תרבות רבים שכללו מוזיקאים שניגנו ברצינות, אקרובטים, ועוד, שלא נדרשו לעשות הכל בהומור של לצחוק על עצמם או על מישהו אחר אלא ברצינות בהתאם לאמנות שלהם. הוואודוויל היה בעצם המאפיין הראשון בהיסטוריה האמריקאית של "פוליטיקלי קורקט", היה עידון של מופעים תת-תרבותיים והיה בו הרבה תרבות.
מהוואודוויל צמחו הרבה מזמרות הג'אז, ראייה לכך שהיה בו איכות. בסי סמית', מא רייני, וכמעט כל זמרות הג'אז הראשונות הגיעו מהוואודוויל. הוואודוויל היה דוגמא טובה להתרוממות ולנצחון התרבות על תת-תרבות, עם עליית הוואודוויל ומופעים אחרים שכללו ורייטי, כלומר מגוון של מופעים תחת קורת גג אחת שהיו מעודנים יותר, נטש הציבור את המינסטרל והפריק שואוז והללו נעלמו כמעט לחלוטין. הוואודוויל הוא אכן דוגמא ראויה, אבל לא למה שמלמד מבקשת להציג אלא להיפך הגמור!