אחרי שלא ראיתי את המופע שלו מזה כשנה, הייתי סקרן לגבי המופע של דניאל זמיר. בחלק הראשון היו 3 קטעים (ואולי ארבעה) ולאחר מכן הצטרף יונתן רזאל על פסנתר ושירה למספר קטעים, כשניתאי הרשקוביץ הפסנתרן הקבוע של ההרכב של זמיר עבר לאורגן. ובסיום היו עוד קטע או שניים לאחר שירד רזאל מהבמה וחזר הרשקוביץ לפסנתר. זמיר מציג הרכב שונה לחלוטין מההרכבים שראיתי בעבר.
בנוסף הרכב האחים רמירז הוא הרכב מעניין גם הוא והסקרנות לראות אותם מרקידים משכה אותי.
ניתאי הרשקוביץ הוא פסנתרן ג'אז צעיר ומוכשר, בעל יכולות נגינה מגוונות. מבין שני הסולואים העיקריים שלו, שהיו בקטע השני והשלישי של החלק הראשון של המופע, זה של הקטע השני הרשים אותי מאוד, סולו מרתק ששווה בשבילו לבד לצאת מהבית, אך זה בפתיחת הקטע השלישי היה עם פחות מעוף לטעמי, אמנם תצוגה טכנית מרשימה כשלעצמה, אך פחות ג'אזי, וללא אלתורים רבים.
הרשקוביץ הוא פסנתרן שבשבילו כמו שאמרתי, שווה לצאת מהבית, אבל הבעייה בהרכב הרביעייה של זמיר, שהמתופף והבאסיסט לא מצליחים רוב הזמן לתת סווינג, והיו חסרי יציבות לאורך הערב. הבאסיסט, יונתן לוי, לא הצליח להרשים אותי כמישהו שיכול באמת לקדם את המוזיקה של זמיר. לוי הראה כי מגיע מעולם הפ'אנק והפיוז'ן, אך זמיר במופע שלו לא משלב פרשנויות שכאלו במוזיקה, או לפחות, לא עושה זאת טוב מספיק,ולכן לוי היה האיש הפחות אנטנסיבי על הבמה והסולו שהוא עשה לא הרשים במיוחד.
הקטע היחיד שבו הכול טוב היה הקטע השני, קטע מדהים שבו כל ההרכב עבד בצורה אדוקה, הקשיבו אחד לשני, הרשקוביץ הפסנתרן נתן סולו מרנין לב, וזמיר, כרגיל תענוג המוזיקאי הזה, הפליא כרגיל עם סולואים מדהימים, רמה מדהימה שמוכיחה שהוא רק ממשיך מתקדם ומשתפר כל הזמן, וגם, נראה כי זמיר שיפר גם את הקטעים הווקאליים שלו ממה שראיתי לפני שנה או שנתיים, הוא מצא דרכים משלו לאלתר בשירה, ולמצוא את הנוסחה הצלולה לקול שלו, הגדיל את המנעד שלו משמעותית, ובהחלט כייף לשמוע את הקול שלו.
ובקטע הזה גם הבאס והתוף היו מצויינים, לפרקים הם מצאו מקצבים חדשים עם זמיר (!), ששונים מכל המקצבים האחרים וקשורים למוזיקה יהודית, אולי בעצם הם מסתובבים סביב המקצבים האורגינלים של המוזיקה היהודית עוד לפני ההדרדרות שקרתה למוזיקה הזאת עם כליזמר בארצות מזרח אירופה, או ההשפעות המזרחיות על המוזיקה בספרד וארצות ערב, זה אמנם היה ממש למספר שניות והם לא ממש פיתחו את זה כבסיס ליותר מזה, אבל מה שהיה היה מענג. הביצועים של הרשקוביץ היו מצויינים גם בסולו וגם בקטע שבו ניגן עם כל ההרכב.
המתופף דניאל דור מתופף היטב, אבל חסר יציבות. בקטעים שהוא לקח יוזמה לפעמים זה היה נפלא, כמו בקטע השני, ולפעמים פשוט לא הבנתי, ואולי הבעייה בי, לא הבנתי למה זה מתיש אותי, ולמה הוא מנסה לעשות דברים שנראו לי פרשנות שלא תקדם את המוזיקה. במידה וההרכב של זמיר ימשיך לעשות קטעים כמו הקטע השני, זה יהיה מצויין, אבל שאר המופע לא נשמע כמו מוזיקה טובה שבתוכה מוזיקאים טובים (זמיר, הרשקוביץ), אלא מוזיקאים טובים בתוך מוזיקה לא יציבה באיכותה.
לגבי יונתן רזאל, הוא לא פתוח לג'אז. מהפיכת הג'אז הזאת לא הגיעה מספיק לעולם היהודי. באקדמיות שבהן מלמדים מוזיקה יהודית מלמדים את הגרסה הישנה של הכלייזמר, לפני העדכונים החדשים שציינתי, וכך, ממשיכים לגדול דורות של מוזיקאים שמתעלמים מדברים אלו, ועקב כך שהכליזמר מוגדר להיות המוזיקה היהודית הגבוהה, המוזיקאים שנגנים מוזיקה יהודית לא מקבלים הכשרה מספיק טובה. זמיר מגיע לכיוון הזה מעולם הג'אז, ועל כן המוזיקה שלו היא בעלת חיוניות כה גבוהה, משום שהוא משלב את ההשפעות שלו ומכניס אותן כרוח חיה לתוך העולם של המוזיקה היהודית.
ורזאל ששקוע בתוך המוזיקה הזאת שעדיין לא נפתחה מספיק לג'אז, יכול לשיר ולנגן היטב בתוך העולם של הכליזמר המיושן, אבל חסר את כל העניין של הג'אז כתוספת, הוא פחות משדר את הרצון הזה שיש בזמיר לתור את עולם המוזיקה, אצל רזאל יש יותר רצון לנגן ולעשות דברים בתחום שהוא מכיר מאשר רצון לתור ולחפש. אם זמיר הוא התקווה שאיכויות העבר של המוזיקה היהודית ישוחזרו לפני שנשחתה בארצות אירופה, אסיה, וארצות ערב, רזאל נשמע כתוצר של האקדמיה למוזיקה יהודית של ימינו.
לאחר מכן עברתי למופע של האחים רמירז, המסתובב סביב הגיטריסט עוזי פיינרמן. פיינרמן בעל השפעות הבלוזיות במוזיקה שלו, הוא מוזיקאי מעניין השיר לה-לה, לה-לה, לה-לה היה מאוד יפה, אך נראה כי ההרכב הולך פחות לכיוון של מוזיקה לריקודים, ורוצה אולי שיותר ישירו איתו, לפחות כך מסתמן בהשוואה בין החומר שהם ביצעו שהוא החומר הישן שלהם (האלבום מלפני 5 חודשים), כשמשווים זאת לקטע החדש שלהם.
אחת הסיבות לכך היא שבלי באס קשה מאוד לייצר מוזיקה לריקודים במיוחד בימינו. ולמרות עבודה של המתופף איתן אפרת עם גיבוי של פיינרמן עצמו בגיטרה, הרי שזה לא תחליף לבאס פ'אנקי שובר עצמות, שיכול להקפיץ מועדון לריקודים. אז הגרוב במוזיקה של האחים ראמירז קיים אבל לא חוצה את הגבול לזה שמוביל לריקודים סוערים, מסתפק בזה שגורם לקהל להתנועע בכייף, ולרקוד קלות, ועם התוספת של השירה, והביצועים הבלוזים של פיינרמן, להנות מאלמנטים של רוק שיש במוזיקה מגובים בספי ציזלינג החצוצרן שמנגן היטב למוזיקה הזאת.
לסיכום הערב, היה ערב מהנה של מוזיקה טובה.
ציונים:
דניאל זמיר: 8/10
האחים רמירז: 7/10
[הערה: מערכת הציונים שלי עודכנה למערכת חדשה. עם ציונים מ1-10 במטרה להגדיל את הקשיחות של הציונים נוסף בעצם הציון 10 (במערכת הקודמת בעצם היו 9 דרגות מ1 עד חמש כוכבים כולל חצאי כוכבים, במערכת החדשה בעצם הועתק 5 כוכבים במערכת הישנה יכול להיות 9/10 או 10/10 במערכת החדשה, 4 וחצי כוכבים בישנה זה 8/10 בחדשה, 4 כוכבים בישנה 7/10 בחדשה וכן הלאה, זהו עידון מאוד קטן של הדירוג הישן.]