הרכב "מרבין", הלא הם הגיטריסט דני רבין, והסקסופוניסט דני מרקוביץ, צמד מוזיקאי ג'אז ישראלים. בשנת 2008, וזאת לאחר תקופה של הופעות בארץ, הם העתיקו את פעילותם לשיקגו. כעת הצמד מוציא אלבום חדש שגם הוא מרבין, והאלבום ריתק אותי בזמן האחרון. עושר הצלילים במוזיקה של מרבין בולט. חלק מהקסם שלהם, ששני אנשים מייצרים מגוון צליל רחב ובו בזמן הגיוני מאוד, למרות שהם רק שניים, מי שיאזין יבין!
המוזיקה שלהם מנוגנת מצעות טכניקה שקרויה "prepared guitar", טכניקה שבה הגיטרה משופצרת באופן כזה שאופי הצלילים שהיא מפיקה משתנה ומתרחב, וכנ"ל לגבי טכניקות מקבילות לסקסופון שגם בהם משתמש הצמד. המוזיקה עצמה מוגדרת על ידי הצמד כ "Ambient Jazz", הגדרה שמאוד מתאימה למוזיקה שלהם. מוזיקה אמביינטית היא מוזיקה שבה אופי הצלילים והמרחב הם שני האלמנטים החשובים ביותר בדרך כלל. באופן עקרוני, הייתי רוצה לפרוס ולהשוות בין מספר סגנונות מוזיקליים: הראשון "מוזיקת עולם", אך לא במובן שהיום משתמשים בו, אלא במובן המקורי והאמיתי של המונח, שימוש בצלילי טבע כפי שעשו פול ווינטר ואורגון מאז שנות השישים.
הסגנון השני הוא מוזיקה פסיכדלית, או רוק פסיכדלי, סגנון שעוצב לראשונה בידי הרכבים כמו החיפושיות וג'ימי הנדריקס, והפך להיות זרם בתוך עולם הרוק מאוחר יותר. הסגנון השלישי הוא "מוזיקת עידן חדש", סגנון ששואף ליצור מוזיקה שכוללת את היקום כולו, ואכן יש בזה משום המיסטיקה. הסגנון האחרון, ג'אז חופשי מודרני (מי שיקרא בבלוג שלי אני מכנה זאת "ג'אז פסקולי סרטים"), יש בו משהו מהמשותף לאחרים אך מסיבות של תפיסה שונה לחלוטין אני מעדיף להשמיט אותו מההשוואה, אך זהו סגנון אמביינטי כמו השלושה האחרים.
כקבוצה של סגנונות מוזיקליים שהם אמביינטיים במידה זאת או אחרת, בכל הסגנונות הללו מתייחסים לצליל, למרחב, וללא נודע כאלמנטים עיקריים שבהם המוזיקאים מתמקדים כמקורות השראה ליצירתם, כאשר ההבדלים בין זרמים אלו או המרחב שהם פורשים הוא רחב מאוד, ובכל הסגנונות הללו המוזיקאים שואפים לפרוץ למרחבים שונים מהסטנדרטי. השוני הבולט של ג'אז חופשי מודרני הוא ברצון ליצור הגדרות מחודשות למאפיינים המסורתיים שבהם בוחנים אנשים מוזיקה, או להגדיר מחדש את ההרמוניה, הקצב, הדינמיקה והמלודיה, ולכן אני מוציא אותו כעת מהמשוואה.
את מרבין אפשר למקם איפשהו במרחב הנפרש על ידי סגנונות אלו, ראשית, מרבין עוסקים באופן מובהק בהלחנה, למשל, הקטע הראשון, Abadaba , הוא קטע מתפתח המתחיל במינימליזם שאט אט מתרחב, הנגנים מייצרים אשליה כאילו משתתפים כלים רבים, אורגן, באס, תופים, למרות שיש בידיהם אך ורק סקסופון אחד וגיטרה אחת! בסולו התוגה של הסקסופון זה נשמע כמו תופים המלווים. לאחר הסקסופון מגיע סולו הגיטרה, הקצב של המוזיקה מתגבר בהמשך. הקטע השני, Yodo, קטע קצר מאוד בן כדקה אחת, נשמע שונה לחלוטין מהראשון. צריך להאזין זמן מה למוזיקה של מרבין בשביל להיכנס לעניינים, הצמד מבין הרבה מוזיקה, הקטע הזה שובר בעצם את מה שיש בקטע הראשון, בעוד הקטע השלישי Mei דומה באופיו לקטע הראשון.
גם פה ישנו ריף חוזר מוביל, ותפיסה מרחבית, בקטע הזה יש שימוש בווקאליז של הזמרת מאט דייוידסון. הקטע הרביעי גם הוא כמו הקטע השני קצר יותר. גם פה המבנה של הריף המוביל, או המלודיה שחוזרת על עצמה. הקטע הזה פחות אטמוספרי. בקטע החמישי ישנה מלודיה המלווה את כל הקטע, באופן שונה מהקטעים הקודמים. ההערכה שלי היא שעיקר הפוטנציאל של מרבין הוא כמו בקטעים הקודמים בקטע השישי. הריף העיקרי שלהם שחוזר גם פה, לוקח את הקטע הזה למחוזות חדשים, אפשר לומר, שהקטעים הקצרים הללו הם חלק ממה שעושים את האלבום ליפה, קטע כזה בן דקה אינו עומד בפני עצמו, אך כאשר הוא משולב בתוך האלבום ההיגיון שבשמיעתו כסדרו ברור למאזין.
למרבין יש אלמנטים שחוזרים מידי פעם במקומות שונים ויוצרים הרגשה מאוד מעניינת, אלו הם כעין ריגושים קטנים שחוזרים. מה שאהבתי באלבום בעיקר הוא העניין הזה. כאשר למשל מאזינים לקטע השביעי, המאזין סבור שהוא כבר שמע אותו באלבום הזה. אבל אם יחפש, לא ימצא את הקטע, הוא יגלה שהקטעים הקודמים שונים. ישנם אלמנטים קטנים שחוזרים, וקשה להתעלם מכך שנוצר אפקט מעניין כשזה קורה. בכל האזנה האלבום נשמע יותר הגיוני. למרות שהאלבום עושה רושם שהוא מאוד מסודר מבחינות רבות, האזנה מעמיקה מגלה רבדים נוספים, שבהם הדברים שונים ומשתנים.
הקטע השמיני, שוב בעניין של קטעים זוגיים קצרים יותר, קטע מעבר נוסף שעושה אפקט דומה לקודמיו. בקטע התשיעי יש שימוש שוב באלמנטים פסיכדליים שלעיתים נשמעים במוזיקה של מרבין. אולי כדאי להרחיב כי כבר הזכרתי את העניין של "האלמנטים" החוזרים מספר פעמים. במוזיקה של מרבין יש מודולאריות רבה, כלומר, ישנן יחידות מוזיקליות, או ביטויים מוזיקליים שחוזרים להם במהלך האלבום. הקטע התשיעי הוא המועדף עלי, האלתור בו בדגש רב יותר, הקטע מסעיר, יש אותו שילוב אלמנטים, אך יש בקטע פראות שמשכה אותי להאזין לו מספר פעמים, והוא מגיע בשלהי האלבום לשיאו של האלבום. הקטע החותם הוא קטע קצר במסורת של הקטעים הזוגיים, וסוגר אלבום מאוד מרענן ומסקרן של הצמד מרבין.