חוזרת או חודרת סצנת האינדי?

כתבתה של נויה כוכבי אודות מוזיקת אינדי בעכבר העיר, גרמה לי לבדוק את פונקציית העתק-הדבק במחשב מספר פעמים. זה די מסובך להסתכל על מה שכתוב, ולחשוב שההבדל בין המילה "חוזרת" למילה "חודרת" מסתכם בסך הכל באות אחת ויחידה, שאחרי בדיקת העתק-הדבק פשוטה מתבררת מהותה. למזלי הרב, ואולי בזכות עירנותי, הצלחתי למצוא את עצמי במשך הזמן מתבונן במבט מאוד ייחודי על סצנת האינדי בישראל. זו סצנה שלא היה לי בה אינטרס כלשהו מעולם, אבל מאוד אהבתי לראות אותה בגלל דבר אחד, וזה אהבה למוזיקה.

אני לא מדבר על האהבה שלי למוזיקה מאחר והיא שולית, אלא האהבה למוזיקה של האנשים שעשו את ה"אינדי". לא רק המוזיקאים, אלא אותם אנשים שבאו לראות אותם. זהו הדבר הפשוט והאנושי, אהבה. יצירה אנושית בתפיסה שלי צריכה לבוא מאהבה, ואז היא בהשראה הטובה ביותר. וה"אינדי" בישראל זה המקרה הראשון מזה שנים בישראל שמוזיקה נעשית באהבה מהסוג הזה, עם כל הטעויות שנעשות באהבה, השטויות, הרומנטיזציה, מאבקי הכוחות, ושאר ההבלים שאמורים לקרות כשמדובר באהבה.

בימים שהייתי נער בתיכון, סביבות גיל 16, עוד לפני שהיה לי אפילו רישיון נהיגה, הייתי עובד כסבל של להקת חתונות. זה לא היה בדיוק להקה, וזה לא היה רק חתונות למעשה, זה היה עסק של שני שותפים, אחד קלידן, השני איש שידע לנהל והיו לו קשרים, וביחד היה להם עסק כזה. בתאוריה היתה להם בנוסף להקה שלמה עם כלי נגינה ורשימה ארוכה של זמרים, אבל זה היה רק באירועים מיוחדים. בדרך כלל, הייתי מתלווה לקלידן בנסיעות לכל מיני מלונות ושם הייתי פורק את הציוד, מרכיב אותו, עושה בדיקה, ככה חוסך לקלידן ולזמרים והזמרות להתעסק עם זה.

בתום כל מופע הייתי מקפל את הציוד והיינו נוסעים למלון הבא. במהלך העבודה הזאת, נתקלתי בזמרים וזמרות רבים. במיוחד אהבתי זמרת אחת, שהיה לה נוכחות בימתית מעל ומעבר לכולם, וקול יפה, וזמר שהגיע מתחום המזרחית אבל שר כל דבר שנידרש היטב, והיה לו את אחד הקולות הצלולים ביותר שאי פעם שמעתי. רוב המוזיקה היתה שירי ארץ ישראל, הדברים הכי סטיריאוטיפיקלים שאפשר לדמיין.

ובכל זאת, למרות שהמוזיקה היתה צפויה, לא היה ערב שלא נהניתי, והסיבה לכך היתה האהבה של האנשים למוזיקה. זה לא דבר שיכול להיות שקיים בקרב מי שנמצא במיינסטרים בישראל, אלו אני לא מאמין שהם אוהבים מוזיקה אפילו 10% מהאהבה למוזיקה של אותם מוזיקאי חתונות. במוזיקאי מיינסטרים אין את הצורך ליצור בשביל לקבל פידבק חיובי, זה כבר הכל כסף, ציניות.

באותה התקופה נחשפתי למוזיקה מזרחית, בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים היתה תקופה כזאת עד שהשתחררתי מצה"ל שהייתי הולך למועדוני ריקודים עם מוזיקה מזרחית. שם, שוב ראיתי אותו דבר, אותה אהבה למוזיקה,אותה עשייה בשמחה, אנשים קשיי יום ברובם, אמנם בעלי סמלי סטטוס מנקרי עיניים לעיתים, הכרח להוכחת מוניטין בקהילה שלהם, אבל בסופו של דבר, אנשים שאוהבים מוזיקה בכל ליבם ורוצים לעסוק בה מתוך אהבה זו, ולא מאבדים אותה.

כשראיתי את הדברים הללו, ידעתי שביום מן הימים המוזיקה המזרחית תהיה מיינסטרים, היא לא צריכה להתאים את עצמה למיינסטרים אלא ביום מין הימים המיינסטרים יתאים עצמו אליה. כי שם המוזיקה בוצעה באופן שונה, טהור, למוזיקאים היה חשוב להיות טובים, והם ידעו מה הם צריכים לעשות בשביל להיות טובים בתחום.

סצנת האינדי הזכירה לי בדיוק את אותו הדבר, לפני כשלוש שנים, האזנתי לכל מיני מוזיקאים באינדי, הם היו משהו אחר, מאוד מחוברים לאנטרנט, אפשר לשמוע את המוזיקה שלהם באיזשהו מקום באינטרנט, ולהתקל בהם משתתפים בדיונים וכותבים בעצמם, עוסקים בהגדרת הנראטיב של עצמם. היה בזה משהו מאוד בסיסי, אהבה למוזיקה כמו מוזיקאים שאינם במיינסטרים, ומצד שני הם עשו רושם שהם רוצים להשתפר כל הזמן ושהם יודעים מה הם צריכים לעשות בשביל זה.

אהבה היא הכרחית אבל לא מספיקה. מלבד אהבה, היתה לצידם טכנולוגית האנטרנט, כמו שהמצאת הרובה, הפכה מדינות לחזקות מאחרות ומכאן בעלות השפעה (קרי מיינסטרים), כך גם האנטרנט, טכנולוגיה חדשה כמו נשק חדש, בעוד המיינסטרים הישן בתהליך קריסה בעיקר מחוסר היכולת להשתמש בטכנולוגיות החדשות, וחוסר יכולת ורצון לקבל את החידושים של הדור החדש כאתגר, החלה לקום לה מעין אליטה חדשה שיחסיה עם המיינסטרים מהסוג של "לא יכול איתה ולא יכול בלעדיה". האליטה הזאת לא ממש השתלטה על המיינסטרים, אבל המיינסטרים מתחיל לקבל את מה שהמציאות מכתיבה לו.

אין הבדל בין מוזיקאי אינדי לבין כל מוזיקאי השואף להגיע למיינסטרים, בטח שלא מבחינה מוזיקלית. האינדי, הוא הלך רוח חברתי מסוים שבא לידי ביטוי גם במוזיקה, ואם לוקחים זאת כהנחה בסיסית, הרי שהקשר בין ההרכבים האלטרנטיביים של שנות התשעים, לבין סצנת האינדי אם קיים, אז בסופו של דבר האינדי אמור להגיע לרוויה, לכמות מסויימת של אמנים ש"בפנים", שמשתלבים למיינסטרים, ולאחרים החל משלב זה יהיה קשה להכנס, יזדקקו לקשרים וכדומה. כך זה היה בשנות התשעים, היה מספר מסויים של הרכבים שנכנסו, ואז כל הסצנה ההיא התפוגגה.

זה בדיוק המצב שיביא קץ למה שמכונה "סצנת האינדי", מצב שבו האינדי יתחבר למיינסטרים, ירחיב מעט את התפיסות השמרניות אולי, במקרה הטוב, יוסיף דור חדש של אמנים למיינסטרים, אך יסיים את תפקידו בפני עצמו. במצב כזה רוב הסיכוי גם שלא יהיה תוספת משמעותית, כמה אמנים שיצליחו לעשות קפיצת דרגה כלשהי באמצעות המיינסטרים. אם המיינסטרים יבין את הטכנולוגיות החדשות, לא יהיה להם צורך באינדי יותר, הם ידעו לפרסם בפייסבוק וטוויטר ולחבר בין השיווק המודרני באינטרנט לבין השיווק הישן, יקדמו את האמנים הנכונים, בדרך כלל זה לא קשור לאמנים איכותיים אלא כרגיל בישראל, מי שמצליח להפנט יותר קהל.

וכאן אני חוזר להלך הרוח של האינדי שלגביו הייתי רוצה להרחיב. הלך רוח זה אוחז בתפיסות של קיפוח על ידי המיינסטרים, וברגע שאמן נכנס למיינסטרים הוא די צריך לוותר על העניין הזה, לשנות את התפיסה והראש, וזה איזשהו דבר שלכאורה מוציא אותו מהלך הרוח של האינדי. צריך לזכור שגם ב"אינדי" לצד כאלו נאיבים שאוהבים את המוזיקה אותה אהבה מלאת טעויות שהזכרתי בהתחלה, יש לצידם הרבה כאלו שרוצים לרכב על האחרים ולדחוק אחרים במטרה לקדם את הפנטזיות והאנטרסים של עצמם בכל מחיר.

אני חוזר לכותרת, "חוזרת", משמע משהו שדומה ל"אלטרנטיב" של שנות התשעים, במידה וזה יקרה זה מצער במובן מסויים, שבישראל עדיין יש את עניין השמרנות והאליטה שמחליפה אליטה קודמת בעצם מצטרפת אליה לסיבוב סיאוב חדש, כמה הרכבים נכנסים פנימה ואז הדלת נסגרת. מעין ארגון מחדש של אותה השיטה, שגורמת למוזיקה בישראל להיות הרחק מאחור ביחס לעולם. האפשרות של "חודרת" יותר קוסמת לי, מצב שבו האינדי חודר למיינסטרים, משכתב אותו מחדש והופך אותו למשהו פלורליסטי, אנשי האינדי שמגיעים מלמטה גורמים לסצנה של המיינסטרים להיות שונה ופתוחה יותר, שונה מהקיר שהם נתקלו בו כאשר הם החלו את דרכם.

אני לא יודע מה מדברים אלו יקרה, ימים יגידו. אחד הדברים המדהימים קרו בישראל בהייטק, ישראל, מדינה שמרנית מסואבת ועייפה מלאה בפנקסים אדומים וויטמין פי, אך פתאום עת הגיע ההייטק, ישראלים גילו רמת יצירתיות מדהימה. וזה משהו שתמיד היה בעם היהודי, כבר במעמד הר סיני היו חילוקי דעות וקיצוניות לצד השני, בדמות עגל זהב. זה הפלורליזם שיש בעם היהודי, לעיתים מבוטא בקיצוניות, כמו במקרה עגל הזהב, אך פלפולי הגמרא והמחלוקות בין חכמים בתרבות היהודית הם דבר מאוד ייחודי שמוכיח את הפלורליזם הטבוע בתרבות היהודית, שבאה לידי ביטוי בימינו באופן מצער תוצאה של ממסד ששואף להיות אירופה של ימי הביניים.

ההייטק והאנטרנט מאופיים בראשית דרכם איפשרו את הפלורליזם הזה, אנחנו רואים שכיום, אחרי שלמדו קצת על האנטרנט שוב פעם הקלגסים בממסד הישראלי המסואב והמושחת מגיעים עם רעיונות כמו מאגר ביומטרי ודומיהם, במטרה לבלום את היצירתיות והפלורליזם. כאשר הציבור מקבל חופש ביטוי, כמו בהייטק, יש פריחה, ובמוזיקה זה עדיין לא קורה מספיק, לפחות לא בזרם המרכזי.

בשנים האחרונות גילו במיינסטרים שהצעירים לא קונים מוזיקה מספיק, ולכן נאלצו להרחיב את המעגל באמצעות מוזיקה מזרחית ומוזיקה יהודית שהם מאפשרים להם להגיע למיינסטרים מתוך מצוקה כלכלית, וכך זה מסייע להגדלת הפלורליזם. אך עדיין מדובר באותה השיטה ותחת מצוקה, אנשי תעשיית המוזיקה בישראל, שאנשי תעשיית המוזיקה באמריקה נראים לידם כמו ילדים קטנים מבחינת הסיאוב שיש במערכות בישראל, הישראלים שמים אותם בכיס הקטן מבחינות אלו וחבל שלא מבחינות איכות, אז בגלל שאין מספיק קונים לפופ ישראלי הגדילו עם עוד כמה דברים, כמו הרוק היהודי והמזרחית.

האינדי מסקרן את המיינסטרים בגלל אופיו והנגישות שלו לטכנולוגיות שיווקיות חדשות, ולכן הרכבים שמצליחים באינדי יכולים באמת בקלות רבה היום להתקדם. אבל עדיין, יש את הסכנה שישתמשו בהם, ילמדו אותם, ויזרקו אותם לזבל. ישראל היא מדינה שבה כל ממסד הוא מסואב ומושחת, כל מערכת היא מעין שבט קטן של בעלי אנטרסים ומקורבים, והאינדי בקלות יכול להיות טרף קל עבור הממסד.

במיינסטרים/ממסד אין שום התקדמות, שקיעה לקיים ולמוכר וחוסר רצון לייצר משהו חדש, חוסר רצון לבטא את הלכי הרוח השונים בציבור הישראלי, ישראל זה המדינה היחידה בעולם שבה המוזיקה אינה משמשת לייצג הלכי רוח נרחבים בציבור אלא לייצג שופר של הממסד. כמובן שהמצוקה הכלכלית של הלייבלים איפשרה למוזיקה יהודית, מזרחית, ואינדי לקבל מעט יותר תוקף, ואלו הלכי רוח בציבור שהיו צריכים לקבל תוקף כבר לפני שנים, ומידי פעם מעלים ומורידים אותם במיינסטרים בהתאם לצרכים כלכליים.