בתחילת שנות השישים היה הרכב "ציפורי החצר" מההרכבים החשובים ביותר של סצנת האר.אנ.בי הבריטית. בתקופה שבה הרכבים צעירים התחברו לבלוז האמריקאי, "ציפורי החצר" היו שם דבר בכל מה שקשור ל הופעות החיות שלהם, וכבמה לגיטריסטים הוירטואוזים של התקופה. על כן אין זו יד המקרה שמהרכב זה יצאו שלושה מהגיטריסטים החשובים והמשפיעים ביותר של הרוק הבריטי: אריק קלפטון, ג'ף בק וג'ימי פייג'.
בתוך מספר שנים, יחולו בזירת הרוק הבריטי מספר שינויים שלא יפסחו על "ציפורי החצר". למשל, אם בשנת 1963 כשמגיע אמן הבלוז האמריקאי סוני בוי וויליאמסון לאירופה, הוא מתארח דווקא למופע שמוקלט לאלבום משותף עם "ציפורי החצר", עניין שיש בו יוקרה כמייצגי הבלוז הבריטי, הרי שהמעבר הזה של הרכבי בלוז-רוק מפוקוס בבלוז, לפוקוס ברוק הגיע וגם ציפורי החצר רצו לעשות את המעבר.
תפנית זאת כמעט לא הורגשה בציבור, אבל הורגשה על ידי הגיטריסט המוביל אריק קלפטון, שהיה הגיטריסט הראשי של ההרכב בשנים 1963-1965. קלפטון החליט לינטוש את ההרכב בסוף שנת 1965 לטובת בלוזברייקרס של ג'ון מאייאל, מהטעם של חוסר מספק בתוכן בלוז ב"ציפורי החצר". קלפטון חש שמנהיגי ההרכב מושכים לכיוונים שמתרחקים מהבלוז-רוק והעדיף לעבור להרכב של מאייאל.
במקומו של קלפטון הגיע ג'ף בק שהוביל את ההרכב לתקופת השיא שלו. בק גם הוא היה מושפע עמוקות מהבלוז האמריקאי, אך התאים לצליל היותר רוקנרולי שחיפשו בהרכב. בשנת 1966 הצטרף להרכב באסיסט בשם ג'ימי פייג'. פייג', שלימים נחשב לדמות אפילה בתדמיתו, אחד שעוסק במאגייה שחורה, המיר את הבאס בגיטרה, והפך להיות גיטרה שנייה מאחורי בק.
אלא שבאותו הזמן, "ציפורי החצר" הפכו להיות פחות ופחות רלוונטים. היתה זאת התקופה הכי קריטית בתולדות הרוק הבריטי, השנים 1966-69, כאשר ההרכבים החלו להשתחרר מהצליל של הבלוז-רוק וליצור את מה שיקרא לימים "רוק קלאסי". "ציפורי החצר" מעולם לא עשו באופן מלא את המעבר הזה. הם היו מכל הבחינות מובילים, אבל כל מה שקשור לתחכום, ליטוש, ויצירה של אלבום גדול, בזה הם לא הצליחו מספיק בשביל לפרוץ מעבר ולהגיע למה שהרכבים כקצפת, פליטווד מק, רולינג סטונס, ביטלס, ג'ימי הנדריקס, המי ועוד רבים אחרים עשו.
"ציפורי החצר" בשנת 1968 עמדו בפני עזיבתו של ג'ף בק והפכו להיות שוליים יחסית. חלק מהסיבה לכך נעוץ מכך שלמרות שטובי הגיטריסטים היו שם, היה חסר להרכב צליל מלוטש ומגובש, והסיבה להצלחתם היחסית הייתה יותר כישרון מאשר תכנון פרסום והפקה רציניים. בשעה שלביטלס היה צליל פופ/רוק מלוטש ולסטונס היה כבר צליל מלוטש של רוק קלאסי, נשמעו "ציפורי החצר" כהרכב מיושן יותר. אם מחלקים את הסצנה הבריטית להרכבים שעברו ל"רוק הקלאסי" כדוגמת "קצפת", "רולינג סטונס" וכאלו שנותרו "בלוז-רוק", כדוגמת "בלוזברייקרס" וההרכבים כאלו של סירייל דייויס ואלקסיס קורנר, ההבדל היה גם הבדל של גילאים, דור ישן יותר ודור חדש יותר.
ההרכב של ג'ון מאייאל, הבלוזברייקרס כדוגמא, יכלו מבחינת פוטנציאל לעשות את המעבר אך ההעדפה שלהם היתה תמיד להשאר בתחום של הבלוז-רוק. "ציפורי החצר" לא ממש השתייכו לאחד מהצדדים, הם רצו להיות אבל לא היו מלוטשים, ועל רקע זה נוצרה מחלוקת מסויימת בין קית' רלף המנהיג של ההרכב לבין ג'ימי פייג', הגיטריסט המוביל. פייג' הסתכל וראה את המוזיקה שעשו הנדריקס, קלפטון, ג'ף בק, הסטונס וכדומה והוא רצה להכנס לתחום הזה. רלף רצה לנטוש את הרעיונות של הבלוז הפסיכדלי ששלטו בזירה.
הדבר הוריד את המוטיבציה של קית' רלף להמשיך, וההרכב עבר לידיו של ג'ימי פייג'. פייג' קיבץ את רוברט פלנט הזמר, ג'ון בונהאם המתופף, וג'ון פול ג'ונס הבאסיסט ופנה כנגד כל הסיכויים. אם "ציפורי החצר" היו בחצר האחורית של הרוקנרול הבריטי, ופייג' הגיע בדלת האחורית לעמדת הגיטריסט, הרי שפלנט בונהאם וג'ונס הגיעו בדלת האחורית של החצר האחורית. הם נכנסו הישר לסיבוב הופעות בסקנדינביה.
פייג' כמנהיג ההרכב קיבל על עצמו למלא התחייבות של סיבוב הופעות שתחילתו בסקנדינביה, התחייבות ש"ציפורי החצר" היו צריכים לממש, ושג'ימי פייג' ניצל בשביל לגבש את ההרכב החדש שלו. ספטמבר 1968, ציפורי החצר, סקנדינביה. זה די מוזר לדבר על הרכב "ציפורי החצר" כדבר הראשון שמאזכרים בהיסטורית ההרכב "לד זפלין", אבל היה זה במסע הזה לסקנדינביה, עדיין כ"ציפורי החצר", שהתגבש ההרכב "לד זפלין" באופן חי, הם יכלו לראשונה לבחון את הפוטנציאל שלהם כהרכב שלהם, מול קהל. החומר שלהם עדיין כלל דברים ישנים של "ציפורי החצר" כבסיס, לצד הדברים החדשים שלהם, שאמורים היו להיכנס לאלבום החדש שעתיד לבוא, אלבום שישנה את פניו של הרוק.
באותו הזמן עלו רעיונות של איחוד בין "ציפורי החצר" ללהקת ה"מי" במטרה לייצר סופרגרופ אך העניין לא יצא לפועל. באירוניה סביב הנסיון הכושל הזה נטען כי ההרכב החדש של פייג' ייפול כמו צפלין מעופרת, מה שהפך להיות השם של ההרכב החדש. מסקנדינביה המשיכו "ציפורי החצר החדשות" לבריטניה, ומשם עברו להמשך סבב ההופעות באמריקה, שם כבר נקראו "לד זפלין". בארבעת החודשים הללו על הציר המשולש סקנדינביה-בריטניה-אמריקה, התגבש ראשיתו של הרפרטואר המלוטש של לד זפלין, והחלו לקבל הכרה בקרב הקהלים מולם הופיעו.
[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=zDa1tVYdNLs[/youtube]
פייג' היה בעל ביטחון עצמי עצום ביכולת שלו ושל חבריו. הוא לא הקשיב למה שנאמר מסביבו, אלא למה שביצע ההרכב בפועל מול הקהל. הפידבקים, והמוזיקה, וכך במהלך המסע גיבשו "לד זפלין" את החומר לאלבום הראשון שלהם, שנקרא פשוט "לד זפלין", אלבום שלמרות שהוקלט בתוך 36 שעות אולפן, היה יותר מלוטש ממה שאי פעם עשו ציפורי החצר.
Good Times Bad Times, Babe I'm Gonna Leave You,ו Communication Breakdown היו הקטעים החשובים ביותר באלבום. בקטעים אלו, הציגו לד זפלין כתיבה איכותית ואלו מטובי הקטעים שלהם ושל הרוק הקלאסי בכלל, היו ו מימדים חדשים במוזיקת הרוק, הדגש על ליטוש וגימור של כל תו ותו, אמנם עדיין זה לא היה במאה אחוזים, אבל זה היה הרבה יותר ממה שעשו הרכבים אחרים. בעוד מרבית ההרכבים השתמשו במפיקים שעיצבו ועיבדו את הצליל הכללי, פייג' הגיע מנקודת מבט של מוזיקאי, וזה לא היה הצליל הכללי שבו התמקד, אלא הליטוש הפרטני שאותו רצה לחבר לצליל כללי.
לצד שני הקטעים ההם היו שני קטעי בלוז, You Shook Me ו I Cant Quit You Babe , אלו קטעים שדומים מאוד לדברים שנעשו ב"ציפורי החצר", אלא שהפעם פייג' וחבריו עשו זאת בצורה שונה לחלוטין, הם ידעו לבודד את המוזיקה לחלקים ובכל זאת שזה ישאר שלם, מה שלא היה קיים כמעט בהרכבים אחרים. לד זפלין איפשרו להאזין לכל תו ותו, לבודד את הרגעים הטובים שלהם עבור המאזין, להאכיל אותו בכפית, ומצד שני, המנעות ממינימליזם, תחכום וליטוש ברמה גבוהה כבר באלבומם הראשון.
קיטעי הבלוז הללו גרמו לביקורת עצומה על לד זפלין. מדובר בשירים שנכתבו על ידי אנשי בלוז כווילי דיקסון, לד זפלין השתמשו הן במילים והן ברעיונות מעולם הבלוז, ולא תמיד היה אכפת להם לתת קרדיט ולשלם תמלוגים המגיעים ליוצר המקורי.
Dazed and Confused היה מהרפרטואר של "ציפורי החצר", שיר ש"ציפורי החצר" עיבדו מחדש עוד לפני לד זפלין, וג'ימי פייג' שהעיבוד היה בעיקר שלו המשיך את השיר לתוך לד זפלין. Your Time Is Gonna Come, קטע מלוטש כמעט לכל אורכו וכאן דווקא אובד חלק מהמימד הפראי יותר של לד זפלין. עדות לכך שבעת האלבום הזה, עדיין לא הגיעו לנוסחה המנצחת של ליטוש גם בקטעים יותר פראיים.
How Many More Times היה שיר בלוז-פסיכדלי סגנון הנדריקסי, Black Mountain Side, אקזוטי מאוד ביחס לשאר האלבום, נשמע שיש צורך באומץ או אי אכפתיות בשביל לשים קטע כזה, ובכל זאת זה נשמע כל כך שייך לאלבום. בקטעים אלו ניתן ללמוד על היכולות השונות של האמנים, ויכולתם כצוות, והעיבודים והרעיונות המוזיקליים השונים, שבאלבומים הבאים יובאו לרמת ליטוש שתציב סטנדרטים חדשים בעולם המוזיקה.
האלבום היה טוב מסכום השירים שלו, עדות לכך שעניין האלבום וחשיבותו הופנמו, אך עדיין ההרכב היה חצי "ציפורי החצר" חצי "לד זפלין" בתפיסה שלו, זה עדיין לא רמת הגימור והליטוש העתידים לבוא, כבר אפשר להבחין במרחב שמתאפשר לכל מוזיקאי, בשונה ממה שהיה ב"ציפורי החצר", אך זה עדיין זקוק לליטוש וגימור נוספים, בסטנדרטים של ג'ימי פייג', כפי שנראה באלבומים הבאים.