לד זפלין #2 1969

אם האלבום הראשון היה מפוזר במידת מה, ואף זכה לביקורות על אופן ההפקה וההכנה שלו, הרי שהאלבום השני היה כמו לבלוב של פרח באביב. לד זפלין לא נזקקו להקשיב לביקורות עליהם, כי הם עדיין לא מיצו אפילו חלק מהפוטנציאל שלהם. האלבום השני הוא אחד מהאלבומים המרתקים בתולדות הרוק, אלבום ייחודי שבו לד זפלין הוכיחו כי הם מנגנים את המוזיקה המובילה של התקופה. האלבום השני של לד זפלין ראוי באופן נפרד להתייחסות ולכן אני אעסוק בעיקר בו כדבר העיקרי של שנת 1969, יותר מההופעות ושאר הדברים.

באלבום הראשון הקפידו בעיקר על התחלת הקטעים, שהקטעים ישבו טוב לפחות ברגעים של ההתחלה, ככה שכל מי ששם לו את התקליט להאזנה מהנהן עם הראש בפתיחת השירים, ופחות הקפידו על מבניות. השיר הראשון באלבום השני, Whole Lotta Love, התחיל בכך שעשה אפילו יותר מזה, לא רק הראש, אלא גם הבטן, וכמובן המבנה. הריפ הפותח והמלווה לאורך השיר עשה את האפקט, כאשר הדינמיקה של השיר, השירה, והמבנה של הקטע הציגו עולם חדש ברוקנרול.

זו הפעם הראשונה שהרכב רוק הצליח להשתמש באופן מושכל בעיבוד להרכב במבנה בלוז פסיכדלי בדומה לדברים שעשה הנדריקס, ולמעשה זהו אחד הקטעים הטובים ביותר בתולדות הרוק. הנדריקס החל לעסוק במבניות במספר קטעים, אבל תמיד זה נותר תלוי בו, המבנים שלו תמיד היו מבוססים על כך שהוא וירטואוז. לד זפלין הציגו משהו חדש, הקטע בפירוש לא מבוסס על וירטואוזיות של אף אחד מהנגנים, אלא על העבודה המבריקה שלהם ביחד. חידוש זה עמד באופן מנוגד לחלוטין לרוק הבריטי, שהיה מבוסס תמיד על חלק מוביל בהרכבים לצד חלק שהוא מלווה, והנה אצל לד זפלין באלבום השני, העניין הזה משתנה, כל אחד מהרביעייה אם יוחלף, זה לא יהיה לד זפלין כמו שאנחנו מכירים.

הקטע מציג משחק על מעברים מבלוז לבלוז פסיכדלי אמנם, אבל התיפוף של ג'ון בונהאם לא מגיע מרוק ולא מבלוז, מדובר בג'אז! למעשה, בונהאם הוא שחקן מפתח חשוב מאוד, בידיו, הופך התוף של עולם הרוק לא לכלי ליווי אלא לכלי שטוב לכל דבר ושימוש, הקריאה-מענה בין בונהאם לגיטרה של פייג', כולה שייכת לעולם הג'אז, מעברים בין נשפנים למתופפים.

רוברט פלנט הביא את השירה בבלוז פסיכדלי דרגה או שניים קדימה,  למעשה, זה אלבום הבלוז הפסיכדלי הראשון שבו לשירה יש תפקיד חשוב ומהותי לא פחות מכל כלי נגינה אחר. אם נניח אצל הנדריקס לצורך ההשוואה, רובו ככולו של התוכן מגיע מביצועי הגיטרה, וכל שאר הדברים, גולל השירה, הם בסך הכול מסגרת  לתוכן הגיטרה, הרי שכאן פלנט יצר לקסיקון חדש, באופן בסיסי השירה שלו מושפעת מבלוז ישן, אך הוא ידע להתאים סגנון מקורי שיצר שירה שמתאימה מאוד לבלוז פסיכדלי.

הקטע השני, What Is and What Should Never Be, נפתח בקטע ג'אזי למדי של פול ג'ונס הבאסיסט, סווינג, מלווה בתיפוף שגם הוא מתאים למבנה הזה, בשביל להסוות את השפעת הג'אז הזאת השתמשו זפלין במבנה בלדת רוק שהיה מקובל בבלדות כגון אלו של רולינג סטונס, 1:46 מהפתיחה יוצא אחד הסולואים לגיטרה הכי חדשניים שהיו אי פעם בעולם הרוק. לא סתם כסאח, מדוייק, חד. פייג', הוא אלוף גיטרה.

השילוב והתיאום בין חברי ההרכב המשלימים זה את זה הוא אולי הטוב ביותר שהיה אי פעם ברוק. בטרנדאראונד למשל, הבאס של פול ג'ונס מקבל עיבוי מהגיטרה של פייג'. אלו דברים שלא היו קיימים כמעט ברוק  ברמת תחכום וביצוע הללו. בשביל לעקוב אחרי זה באופן מדויק כדאי להתחיל להקשיב לכך בקטע 3:26-3:29 מתחילת השיר. זהו טורנאראונד קצר שמתחיל בבאס ומושלם בשילוב עם גיטרה. מייד לאחר השילוב הזה נמשך השילוב הזה בין הבאס לגיטרה, כדאי להקשיב להמשך הקטע  מכאן ועד הסוף. ההשפעה של הנדריקס ניכרת בקטע הזה.

הקטע The Lemon Song, מבוסס על הביצוע בלוז-פסיכדלי של הנדריקס לשיר Killing Floor, במקור של האולין וולף. וולף היה אחד ההשפעות שלד זפלין עצמם ציינו כמרכזיות, אבל לד זפלין כאן גם הושפעו מהגרסה שג'ימי עשה. שוב זפלין הוכיחו שהם עושים את המעברים מסגנון בלוז ישן לבלוז פסיכדלי בצורה חלקה. זפלין השתמשו ביתרון שהם קבוצה מגובשת של מוזיקאים שכולם תורמים תוכן ולא מעטפת, בשביל לשדרג את המעברים והריפים ולייצר דברים מקוריים לחלוטין על הקטע הזה.

כדוגמא למבנה,  1:20 הראשונות, הקטע מתפתח כבלוז איטי, פרשנות להאולין וולף עם הרבה דיסטורשן, ואז נכנס הקטע בהשראה של הנדריקס, וכאן בעצם מגיע היתרון שדיברתי עליו, שהם רביעייה המשתפת פעולה, ולא וירטואוז יחיד. 2:30 מהפתיחה הקטע חוזר בעצם לקצב האיטי יותר, וחוזר חלילה. המבנה הזה של מעבר מבלוז איטי לפסיכדלי בעצם נעלם, כי גם בקטעים האיטיים יותר זה אותו סגנון בלוז פסיכדלי, מה שמשתנה זה הפרשנות, והקצב.

הקטע הזה הוא דוגמא נוספת ליכולות של הרביעייה הזאת, כשבכל רגע כולם מנגנים ויוצרים ביחד, הן לאלתר והן לצאת לפרשנויות שונות, והקטע המפחיד בכל העניין, זה שהם נשמעים כאילו הכל מדוייק, כאילו יש הפקה הדוקה מסביבם. ההסבר לכך יכול להיות אחד, ג'ימי פייג' הוא לא רק גיטריסט מבריק, אלא מפיק גאוני. אין הסבר או אח ורע לכך, גם לד זפלין עצמם לא הצליחו לשחזר את הקסם הזה, וההתפתחות העתידית שלהם הייתה לכיוונים אחרים.

המבנה של בלוז איטי שהופך לקצב מהיר ופסיכדליה, הועתק גם לבלדות. Thank You, הוא דוגמא, לד זפלין למדו לשלוט על הקצב של המוזיקה, ולהשתמש בו לתועלתם. הקטע שמושפע מאוד מהמבנים של הביטלס, כולל השירה ההרמונית, הוא לטעמי חלש באופן יחסי באלבום הזה, אפשר לומר מיותר למדי, למרות שאפשר לציין את פול ג'ונס, שמכניס לקטע חיוניות, בנגיעות באס מבריקות על קטע שהוא מבחינה מוזיקלית לא מתאים ללד זפלין, ולא ממצה את יכולותיהם.

ללד זפלין אין מישהו כמו בראיין ג'ונס מהסטונס שיכול לנגן היטב על שלל כלים, כשנוספים כלים אצל לד זפלין זה נשמע פחות מאתגר, למרות זאת, אני מניח שלחובבי צלילים בארוקים-משהו, שזה נשמע להם אקזוטי/מגניב כנסייתי יכול להיות שלקהל הזה לד זפלין פנו, עדיין, אני מצר על קיום הקטע הזה באלבום.

לא יכלה להיות התאוששות טובה יותר לאלבום מהקטע Heartbreaker! אחרי הקטע הקודם החלש, פתאום חוזרים לעצמם לד זפלין. כמיטב מסורת הרוקנרול, ריפ עוצמתי, אפקט הריפ המוביל ברוקנרול הוא הרי מדליק, יש האומרים שצ'אק ברי כשניגן ג'וני בי גוד שינה עם הריפ את כל התפיסה, ולאחר מכן רבים ברוק יצרו ריפים כאלו, וגם ההרכבים הבריטים חשקו בכאלו, לסטונס היו כמה, סטיספקשיון, למשל, הנדריקס היה מלך הריפים של שנות השישים.

מרבית הריפים הללו היו קיימים להם אנאלוגיות בעולם הבלוז שקדם לרוקנרול, אבל בבלוז זה לא היה הריפ שהופך לסימן היכר של מוזיקאי, ברוק’נרול זה כן הפך, וזפלין היו זקוקים גם הם לכמה כאלו. אז כאן יש לג'ימי פייג' אחד נוסף לתיק העבודות שלו כסימן היכר.

פול ג'ונס ובונהאם ראויים כרגיל לשבחים, הקטע הזה הוא קטע פחות אינטנסיבי מהקטעים של תחילת האלבום, אבל המבניות שלו מעניינת, ההתפתחות שלו מעניינת, ובהחלט די מהר הוא משכיח את הקטע שקדם לו. 2:50 מהפתיחה זפלין גם עושים את אותו שינוי פרשנות שציינתי קודם, מה שמוסיף לקטע עוד עניין, וסולו מהנה של פייג' שהיה צריך לעשות עוד סולואים כאלו.

אם מדברים על ריפים, Living Loving Maid , הקטע הבא, מציג ריפ אפילו מדליק יותר. אמנם הריפ עצמו לא משמש כחלק מעצב של המבניות שדיברתי עליו בקטע הקודם, אבל יש בו את אותו קסם ישיר של ריפים פשוטים וגסים של רוקנרול. השירה של פלנט מרתקת, הוא מכין את השטח בשירה מלאת נשמה ודו שיח עם הגיטרה, לאחר מכן הבאס. התיפוף, השירה של פלנט, הסולו של פייג' כולם מרתקים. פייג' כל הזמן משנה את מה שהוא עושה.

פלנט הוא הבלוזיסט המסורתי העיקרי בחבורה. בשירה שלו הוא עושה מה שהוא רוצה, בלי חשבון, אם פול ג'ונס ובונהאם יש בהם נשמה ג'אזית נסתרת, ואם פייג' הוא פסיכדלי, אפשר לומר שפלנט בשירה שלו מכוון לבלוז ישן מאוד, טומי ג'ונסון, האולין וולף, הוא רוצה להיות שם, יש לו ניואנסים כאלו, אמנם הפרשנות מבחינת מקצב שונה, אבל כל השאר מכוון לשם.

הקטע Ramble On הוא דוגמא ליכולות של זפלין לנגן אינטנסיבית גם על מקצב איטי, ולהיות אקזוטיים במידת מה בלי שזה יהרוס אותם. היצירתיות שלהם והכיף הפשוט במוזיקה שלהם בא לידי ביטוי בקטע. הקטע יחסית פחות טוב מהקטעים המובילים של האלבום, אבל קטע טוב בכל אופן.

הקטע הבא Moby Dick שוב מראה את המעברים של ההרכב מרעיון לאחר. בונהאם מביא את הראש הג'אזי שלו, למעשה הדקה הראשונה של הקטע היא שילוב של שלושה באס-תוף גיטרה, שבעצם זה הכי סתמי שיש מבחינה מבנית. ואז בונהאם יוצא לסולו. השליטה של לד זפלין על מבנים, על קצב, ויכולת הסולואים הארוכים של כל אחד מחברי ההרכב היא ייחודית מאוד, אפשר לומר שהשינוי הזה לא התבצע ברוק באופן ממשי, כלומר, אולי בגלל מיילס דייויס מוזיקאים שרצו לעשות דברים כאלו עברו לפיוז'ן באותה התקופה, לד זפלין נותרו ברוק, אבל התפיסה שלהם שילבה לא פחות ג'אז מרבים מהרכבי הפיוז'ן.

הקטע Bring It On Home שוב חוזר לתבנית של משהו שיש בו סנטימנט של בלוז ישן מאוד, שהופך פתאום למשהו הנדריקסי. ללד זפלין היה יכולת שיתוף עיוור בין חברי ההרכב, ככה שכל דבר שהם עשו בתקופה הזאת יצא מלוטש ומבריק. פייג' ידע להפיק את המוזיקה כך שהקולות של כלי הנגינה יעברו ממקום למקום בדומה לדברים שהנדריקס עשה.