מר לוויתן

מוזיקת האינדי היא הבסיס לאחת משלושת הסצנות שמעניינות אותי בישראל. בעוד סצנת הפולק ותיקה, וסצנת הג'אז מתחדשת, סצנת האינדי היא סצנה צעירה של השנים האחרונות, ופסטיבל האינדינגב שהוא המאפיין הכי יפה שלה, התקיים לראשונה בדיוק לפני שנה, וזו לו הפעם השנייה בלבד. אמני האינדי השונים נעים לכיוון המיינסטרים, ומעוניינים להגיע אליו, אבל אינם מעוניינים להתפשר על הזהות המוזיקלית שלהם. במילים אחרות, אמנים אלו אינם מעוניינים להתמסחר במובן הפשוט של מסחור לשם מסחור, ובשנים עברו אמנים מסוג זה נאלצו להשאר עם חלומות בלבד, או להצטרף למסחרי, ואילו כיום עם סצנת האינדי הם יכולים לשכון למרגלות המוזיקה הפופולרית בישראל, מבלי לותר על עצמם.

דבר זה כחלק מתהליך אינדי כלל עולמי ששוכן במקביל לחופש המידע ולתפיסות המודרניות של ימינו, מקבל ביטוי ב-variety, כלומר מגוון רחב של דברים שמוצגים בעולם האינדי, בניגוד לעולם הפופ ששואף להתכנס לאותה נוסחא קצרת טווח שיכולה להביא לפופולריות. האינדי מסייע לעיצוב של סצנת הפופ כל אימת שמצליחים אמנים שגדלים בו מצליחים להכנס למעגל הפופולרי, כלומר, וזאת ההגדרה בעצם לכל עניין האינדי, אמנים שרוצים להציג ולהתפתח בתחום שלהם ולא בתחום שמוכתב להם שמצליחים להגיע לקהלים גדולים. זה יוצר את היחסים של אהבה-שנאה בין האינדי לבין הפופולרי. לא כל מה שפופולרי מנוע מלהיות אינדי, והשאלה העיקרית שנשאלת היא רמת המוכנות של אמן "למכור נשמתו" לתעשייה. להמשיך לקרוא אינדינגב 2008

פוסט מעניין יצא בקסטה לפני קצת יותר משבוע. שורה של אנשי אקדמיה באים וטוענים מספר טענות, לטעמי מופרכות לחלוטין, שעיקרן טענה כי "זכויות יוצרים" גורמות לפגיעה ביצירתיות. לטעמי, אין קשר בין "זכויות יוצרים" לבין פגיעה ביצירתיות. יצירתיות נוצרת אם יש מוטיבציה והשראה טובה. המוטיבציה יכולה להיות על ידי הענקת תגמול כלשהו למי שיצירתי, או על ידי אי ענישה של מי שיצירתי. "זכויות יוצרים" בתחומים מסויימים עשויים לפגוע ביצירתיות או לסייע לה, וצריך לבדוק טוב טוב במה מדובר בכל מקרה ומקרה לגופו. השראה טובה זה סיפור אחר לגמרי, ראשיתו בטעם טוב.

אז במה מדובר בעצם? הרעיון של פטנטים למשל, בא בשביל למסד את חופש המידע ולא בשביל למנוע אותו. ללא פטנטים, עשויים אנשים שיש בידיהם פריצת דרך, להסתיר אותה. למעשה, חברת קוקה קולה נהגה להסתיר את הידע שלה ביצירת המוצר שלה משום שלא האמינו, ודי בצדק בשיטת הפטנטים. בעצם זה שיש פטנטים וזכויות, מי שיש ברשותו פריצת דרך יכול להפיץ אותה לידיעתם של אחרים כאשר תיאורטית השיטה אמורה להגן עליו ולתת לו מוטיבציה כן לפרסם את ממצאיו. להמשיך לקרוא זכויות יוצרים? מוזיקה!

בשביל להבין את הג'אז של ימינו אחת מנקודות הפתיחה היא הג'אז מסנג'רז של ארט בלייקי בשתחילת שנות השמונים. בלייקי, שהיה החל משנות החמישים מפורצי הדרך של ההארד-בופ, ובעל אחד ההרכבים הכי מבוקשים בסגנון, מארח בהרכבו צעיר בשם וינטון מרסליס, שבתוך עשור יהפך להיות אמן ג'אז משפיע ביותר על עיצובה של זירת הג'אז העולמית, ומבחינה היסטורית, המוביל של הגישה החדשה של הג'אז המסורתי.

בלייקי באותו זמן בן 63 שנים, פי 3 מוינטון מארסליס בן ה-21. ברנפורד מארסליס בן 22 ושאר הנגנים, צ'ארלס פמבר וובילי פירס בני 32,מחצית גילו של בלייקי,  ואילו דונלד בראון בן 28. השאלה שנשאלת היא מה לאיש ג'אז ותיק כבלייקי ולצעירים הללו? ברור שבלייקי מגיע מרקע שונה לגמרי. בלייקי גדל על ג'אז כברירת מחדל, הוא לא למד אותו בקולג'. לעומת זאת הנגנים הצעירים הגיעו ממנטליות אחרת, הם גדלו על רקע של סול ורוק, והפנייה של ג'אז עבור כל אחד ואחד מהם היה עניין של בחירה, והתעקשות על הבחירה הזאת, לעיתים בניגוד לזרם החברתי שהקיף אותם. להמשיך לקרוא ארט בלייקי הופעה חיה ממועדון הווילאג' ואנגארד 1982 + ג'וני גריפין

פיצ'ר חדש בבלוג שאני מתכנן להעלות אותו הוא ביקורות די וי די מוזיקה. הביקורות יכללו מגוון רחב של סגנונות כמו רוק, ג'אז, בלוז, מוזיקה ישראלית ואולי דברים נוספים. בכל פעם אסקור די וי די אחד כזה, אכתוב על ההתרשמות שלי ובנוסף תהיה מערכת ציונים בסקאלה מ-1 ועד 10 כאשר הסקאלה הזאת שונה ממערכת הציונים שלי למופעים (שהיא מכוכב אחד ועד חמישה כוכבים).

הסיבה לשינוי הוא שבניגוד למופע חי, מופע על די וי די הוא מדיום שונה, האמן שמנגן נדרש כאן מעבר למופע עצמו לדעת עוד מספר דברים הקשורים באיך המוזיקה שלו תהיה על הדי וי די מאחר ודי וי די זה דבר שאפשר להאזין לו מספר פעמים רב לעומת הופעה שהיא קולטת את הרגע. מסיבה זאת הסקלה תיכלול גם התיחסות לנושא הזה. להמשיך לקרוא ביקורות די וי די

ירידה לצורך עליה הוכיחה את עצמה בהיסטורית המוזיקה פעמים רבות. המוזיקה הרומנטית היא דוגמא טובה. במאה ה-19 שלט הזרם הרומנטי במוזיקה העולמית המתקדמת. המלחינים הרומנטים הגיעו לפסגת המוזיקה מבחינת הלחנה, הם שמו בראש את המלחין והוירטואוז. התפיסה הבלתי רישמית אמנם אבל שהיתה תוצאה של המוזיקה הרומנטית, היא שאם המלחין טוב ואם הוירטואוז טוב, ואם כלי הנגינה טוב, אז המוזיקה מגיעה לשיאים. תפיסה זאת היה בה בעייתיות מבחינת יצירתיות.

מרבית היצירות הגדולות מתחילות מפולקלור ורק אז עולים הוירטואוזים, שהם הטכנאים הגדולים של סגנון מוזיקלי שלוקחים את הטכניקה לשלבים הבאים שלה, ולאחר מכן המלחינים, הללו שמסוגלים לפשט את המוזיקה ולמשוך אותה לשיאים חדשים. אולם בשלב מסויים הקצנה שכזאת מונעת את הקשר אל הפולקלור וכתוצאה מכך המוזיקה מגיע למיצוי ויש צורך ברעיונות חדשים. אקזוטיקה ודברים שכאלו הם רק תבלינים ולא תמיד הם מצליחים לסייע לפיתוח של רעיונות חדשים. להמשיך לקרוא ירידה לצורך עליה