מר לוויתן

פעמים רבות מוזיקאים זוכים שהקהילה תומכת בדרכם. במקרים אחרים אלו הם המוזיקאים שנותנים מעצמם לקהילה. כביש דו-סיטרי זה של אהבה בא פעמים רבות לידי ביטוי, עד כי נראה שזה הדבר הכי טיבעי בעולם. כשאנו מוחאים כף למוזיקאי פורץ גבולות בהופעה הרי זה אות תודה בשביל היצירתיות שהוא מוסיף לנו כקהל. כאשר המוזיקאי קד קידה זוהי הבעת תודה על האמון שהקהל נתן בו. הקהל אוהב להתעניין ולהרעיף אהבה אך לא תמיד הקהל זוכה לתמורה מהאמן, גם אם המוזיקה שלו לא רעה, הרי שיש אמנים שמעבר למוזיקה אוהבים לשים את עצמם במרכז ורואים בקהל סה"כ קבוצה שמשלמת להם כסף ולא יותר. דוגמא חיה לכך היא קית' ג'ארט.

מילותיו של ג'ארט לא מותירות מקום לספק: "אני לא דובר איטלקית, אז מישהו שיכול לדבר אנגלית יכול לומר לכל 'חורי התחת' עם המצלמות 'פאקינג' לכבות את המצלמות עכשיו ומיד." והוא מוסיף "לכם כקהל יש פריבילגיה לראות אותנו אבל לנו יש זכות להפסיק לנגן ולעזוב את העיר הארורה". ג'ארט הוא ללא ספק איש שמעריך את עצמו מאוד אבל התגובה שלו לא הולמת, למרות כשרונו, הוא לא עד כדי כך מוכשר. כנראה שבאיטליה אוהבים אותו, או שכמו שהוא אמר, הם לא מבינים אנגלית, אבל אין לי ספק שאילו היה אומר זאת בישראל או ברשות הפלסטינית הקהל היה מגיב אחרת לחלוטין.

דוגמא נגדית היא האמן אולי החשוב ביותר בג'אז של ימינו, וינטון מארסליס. הכתבה הבאה מהמגזין טיים שנכתבה ע"י אהרון נוויל מ"האחים נוויל" אומרת הכל. מארסליס הוא מוזיקאי שמרבה לתרום לקהילה. העבודה שלו כתגובה לסופה קאתרינה היא דוגמא לאמן שיש בו את הרצון לתרום לקהילה מיכולתו ולא לשים מחסום של יהירות בינו לבין האוכלוסייה כמו שג'ארט, שעם כל הכבוד לו יכול היה להתנהג בצורה יותר אנושית, נוהג לעשות. כולי תקווה שג'ארט לא יזדקק לסיוע של האוכלוסייה כי יכול להיות שביום הזה יפנו לו את הגב, במיוחד אם הוא כבר יהיה זקן ורחוק משיאו.

לפני כחודש חלו סיבוכים במצב בריאותו של לוציאנו פאבארוטי. הוא אושפז והיה נראה לפחות לפי הדיווחים כי סופו קרוב. דיווחים סותרים כרגיל במצבים שכאלו הגיעו מבית החולים ע"י בני המשפחה, עד שלבסוף מת פאברוטי היום. פאברוטי הגיע לגדולה בשל כשרונו, אבל מרגע שהגיע להכרה ידע להרחיב את מעגל המאזינים שלו באמצעות הן שיתוף פעולה עם אמנים מתחום הפופ, הן הקמת פרוייקטים ענקיים ומתוקשרים כגון פרוייקט הטנורים הצעירים, והן בשל דמותו והכאריזמה יוצאת הדופן שלו על הבמה. פאבארוטי נתן לאופרה במאה העשרים משמעות עדכנית כך שהאופרות בביצועיו פעמים רבות נחשבו לעדכניות. קולו בעל העוצמה זימר את האופרה לאוזניים רבות אולי מכל אחד אחר בהיסטוריה, הוא נכנס לספר השיאים של גינס עקב עופעות הענק החיות שלו לעיני מליוני צופים.

האופרה זכתה לשנים טובות בשנות השישים עת רבים נכספו לצלילים הללו. פאברוטי שהתאים לתקופה כמו כפפה ליד ידע להביא את האופרה לבתים רבים, וסיום חייו לווה במעט מהדרמטיות שאיפיינה אותו, כאשר הדיווחים הסותרים מבית החולים בילבלו את התקשורת אך נתנו להבין כי הוא גוסס. מותו מסמל סיום פרק בתולדות האופרה של המאה העשרים, כאשר בשיאה היו מספר טנורי-על מוכשרים במיוחד שהתחרו ביניהם והישרו אחד על השני כגון המפורסמים יותר כפלסידו דומינגו וחוזה קרראס והיו כמובן טנורים נוספים פחות מוכרים מה שמסמל את האנרגיות החיוביות של הסצנה הזו.

הקישורים המועדפים שלי עודכנו נוסף אתר העונג שהוא כמעט אתר חדשות המוזיקה הרישמי של ישראל, לאחרונה מספר כתבות מהבלוג זכו להתפרסם (כלינק) בעונג והדבר גורם לי לקרוא אותו יותר ויותר ותוך כדי גם לראות שמדובר בבלוג שהוא כלי עבודה טוב מאוד לחובבי מוזיקה בישראל. למשל, מי שרוצה להתעדכן מה שקורה בעולם המוזיקה הישראלית יכול להכנס לשם בסוף שבוע ולראות דברים מעניינים. הבלוג שירד מהמועדפים הוא הבלוג של אדם מאחר והוא באנגלית כבר זמן מה רציתי להורידו מאחר ובראייה שלי אני מתמקד בכתיבה בעברית וחשוב לי בלוגים דומים.

אבל זה לא אומר שאני לא ממשיך להכנס לבלוג המצויין הזה של אדם, לחילופין אני אביא לכם ממנו קישורים לביקורות המצויינות של אדם אותן הוא נוהג לכתוב בקפידה כמעט מידי יום ביומו. בעתיד אני מתכנן בלוגים מועדפים בשפה האנגלית, כשזה יקרה הבלוג של אדם שהוא אחד הבלוגים המקצועיים ברשת (ולצערי הרב בשפה האנגלית ולא בעברית) סביר להניח יככב שם. התקווה שלי היא שאדם ומבקרים ברמה שלו יכתבו דווקא בעברית כי הביקורות הטובות בעברית הן המעטות, במיוחד במוזיקה המתקדמת והן הכי חשובות!

להמשיך לקרוא עודכנו הקישורים המועדפים שלי

מי שמחפש ביקורות אלטרנטיביות לאול מיוזיק שסובבות בעיקר סביב הרוק והפופ (עם נגיעות פה ושם לכיוונים אחרים) ובעיקר הבריטי מנקודת מבט של חובב הסגנונות הללו, האתר של אדריאן יכול להוות מענה. זה אמנם באנגלית אבל אתר מושקע וחלק מהרוויוס בהחלט שווים.

דבר שני מעניין מאז שחזרתי מהפסטיבל באילת, ושראיתי במרחבי האנטרנט וסיקרן אותי זה הכתבה תורת הקבוצות מהבוטיק של ליהיא העוסקת בביקורת על סרט דוקומנטרי אודות המטאל. הביקורת של ליהיא מעמיקה ויוצרת שאלות מעניינות הקשורות בקשר שבין קהל לסגנון מוזיקלי, ושאלת האסתטיקה של הסגנון, האם זה אותן פנטזיות של החובבים של הז'אנר, וכל העיסוק בשטן, או שמא התדמית הנילווית שמוצגת של המעריץ הממוצע "אתם לא מבינים אותנו ואנחנו מסתדרים טוב בלעדיכם", או אולי למה לא מאפיינים מוזיקליים כלשהם? קריאה מהנה.