קודם כל חוב מאתמול לגבי ממלו גיטנופולוס. אתמול צפיתי רק בקטע קצר מידי והרגשתי כבר אז שאני עשוי לא לעשות צדק וציינתי שאבוא לצפות בעוד דקות. ואכן חוסר צדק, ההרכב שבנה עצמו על סווינג ראוי ל 4 כוכבים. למרות שהחומר עצמו לכאורה מבסיס מיושן, הרי שיש מידה רבה של חדשנות שמצאתי בה חן רב. ראשית, הסטנדרטים הנבחרים זה לא סטנדרטים לעוסים, שכבר אין מה להעצים אותם אחרי שטחנו אותם אלא קטעים פחות ידועים, שההרכב מבצע בעיבודים עם חדשנות בתפקיד של הסולנים שמעניק חיות מחודשת למוזיקה ומבט ראוי אל העבר מנקודת מבט חדשנית. ההופעה הזו מצטרפת לסדרה של הופעות ברמה גבוהה מאוד שהיו ביום השלישי של הפסטיבל שמתברר שהוא היום הטוב ביותר שלו הן בתחום הישראלים והן ההרכבים הזרים לטעמי.
הערב נפתח בקול תרועה עם כריס פוטר וההרכב שלו. פוטר לא השתמש בשירותיו של באסיסט, והתוצאה טובה להפליא. ראשית, החוסר בבאסיסט לא פטר את הלהקה מלעשות את התפקיד אלא להיפך, בעוד ישנם הרכבי ג'אז, וראינו כאלו גם בפסטיבל, שבהם יש ריחוק מסויים, "דיסטאנס", בין אמן אחד לשני. הדיסטאנס הזה הוא ברמות שונות, אבל קיים, ולעיתים נוצר מצב שכאשר אמן מבצע סולו מסויים, הוא אחראי לטוב ולרע. אם הוא טוב אז הוא עשה את שלו. אם הוא רע לא יגבו אותו. כמובן שמרבית הסולנים הם טובים, אפילו מאוד, אבל מה שמפוספס זה ההזדמנויות להניף את המוזיקה למעלה. למשל, אם אחד הנגנים נכנס לסולו וחברו רואה הזדמנות לבצע העצמת-ג'אז באמצעות אלתור משולב, פעמים רבות הוא יוותר מאותה סיבה. זה אסור. הקטע הזה מגביל את מרבית ההרכבים הטכניים, וככל שהם נהיים בימינו יותר טכניים כך המגבלה בדר"כ בולטת יותר.