התקופה האקספרימנטלית של הסטונס היתה למרבה המזל קצרה. מה שהחל באלבום של 1972 Exile On Main Street המוצלח, נמשך באלבום של שנת 1973 Goats Head Soup שהיה אלבום טוב בכללו, והגיע לאלבום החלש של 1974, It's Only Rocknroll, הגיע לאיזון באלבום של 1976, Black and Blue, אלבום יציב ובעל אופי לראשונה מאז 1972. הסטונס הבינו שעליהם לחזור לכור מחצבתם, רחבת הריקודים והמוזיקה השחורה. התוצאה היתה אלבום שאין בו קטעים גרועים במיוחד, Cherry On Baby למשל הוא שיר רגאיי מעניין עם צליל שחור, Memory Motel היא בלדה שקטה כשג'אגר בניואנסים שלו החל לחזור לעצמו לאחר האלבום הקודם שהיא חלש יותר. Hot Stuff כמו גם Hand Of Faith שומרים על היציבות, מוזיקה טובה לשמיעה, לא משהו שגןרם למאזינים שיוצאים מגידרם אבל טוב, אבל שלושת השירים הטובים של האלבום היו האחרונים, Melody, בלוז מעניין בעיבוד מחודש, Fool to Cry, בלדה שקטה ששייכת לתחום הפופ האיכותי, וחתם את האלבום, Crazy Mama שהציג רוקנרול בקצב בינוני, כפי שהיו עושים הסטונס בימי הרוקנרול המחוספס שלהם.
הסיבה העיקרית לשינוי לטובה שחל בסטונס והחזרה המהירה לעצמם היא ככל הנראה התוספת של Ron Woods הגיטריסט, גיטריסט שהתאים לסטונס כמו כפפה ליד מהרגע הראשון, והרגעים הראשונים שלו היו באלבום הזה. הסטונס הופיעו לפתע מחדש, מוכנים לקראת אתגרים עתידיים. האלבום אולי לא היה האלבום הכי טוב שלהם אבל מוזיקה טובה ויציבה עם רגעים טובים במיוחד כמעט בכל שיר. זה לא מפתיע אם כן שהאלבום הבא, Some Girls, נוצר תחת השראה טובה. החומר שהסטונס עסקו בו היה לכאורה פחות מאתגר מימי השיא שלהם בשנות השישים ותחילת השבעים, אבל למעשה יהיה זה מטופש לזלזל באלבום הזה, Respectable למשל, הוא שיר שבו הסטונס הביאו את החיספוס הרוקנרולי לרמות חדשות, אחד השירים הטובים ביותר שלהם בתחום שלא נופל מדברים שעשו בשיאם. Miss You הוכיח את חזרתם בגדול של הסטונס אל רחבות הריקוים, מוזיקת ריקודים עדכנים וחדשנית עם הטעם המחוספס באופן חיובי שהסטונס כל כך התפרסמו בו. Beast of Burden השקט מזכיר את Fool to Cry מהאלבום הקודם ברמת הכתיבה, רק שהקצב שלו הרבה יותר חי. שאר השירים קצת פחות בלטו, אבל היו שירים ברמה נאותה שיחד התחברו לאלבום מוצלח במיוחד של הסטונס שהיה עליית מדרגה מאז האלבום הקודם שגם הוא היה טוב.
