מר לוויתן

האתר allaboutjazz ערך ראיון מעניין במיוחד עם מקלפלין, מקלפלין שחזר משבעה חודשים של טיול בהודו נראה כעת מלא מרץ ורעיונות, לפחות לפי הראיון. הנתק של שבעת החודשים עשה לו טוב ככל הנראה, ומקלפלין שתמיד מחפש לעשות דברים חדשים מוכן כעת לסבב הופעות חדש + אלבומים חדשים. זוהי נקודת צומת מעניינת בקריירה העשירה של מקלפלין שיש בה משום בשורה אולי. הקריירה של מקלפלין תפסה תאוצה רבה ממש בתחילתה.

הוא הגיע מבסיס של ג'אז, רית'ם אנ בלוז, רוק כבד, פ'אנק אלו היו הדברים שעליהם גדל, ובתחילת דרכו כבר באלבום הראשון Extrapolation אלבום מצויין ומומלץ הוא הראה שילוב טוב של מגוון רעיונות חופשיים ורומנטיים בתוך אווירה טובה של פוסט-בופ עם נגיעות שונות ולא צפויות מהמוזיקה של תקופתו שהופכות את האלבום לטוב לשמיעה מתחילתו ועד סופו, והאלבום נשמע די עדכני גם כשמאזינים לו היום! למעשה ייתכן והפנייה לפיוז'ן די הגבילה חלק מהכיוונים שעליהם עבד בתחילה, מאחר והפיוז'ן דרש מהאמנים בסופו של דבר להתמרכז סביב מספר רעיונות מרכזיים שהיו משותפים להרכבים החשובים של התקופה.

להמשיך לקרוא ג'ון מקלפלין

Sister Rosetta Tharpe הקליטה לראשונה בשנת 1938. ההקלטות הראשונות כללו שילוב בין שירי בלוז עם השפעת הכנסייה. כידוע מאז קריסת הדאו-ג'ונס בשנת 1929, אמני הבלוז השורשי התכנסו לכנסיות שם הם ניגנו עבור האל. הסיבה היתה משום שכבר לא יכלו להתפרנס, אבל אהבתם למוזיקה נותרה והכנסייה היתה מקום טוב לעשות זאת. חלק מימי הבלוז העליזים של שנות העשרים נותרו עדיין, ורוזטה ת'ארפ היתה מוכנה לקראת האתגרים הללו בסבב ההקלטות הראשון שלה.

בשנת 1939 היא הופיעה ב Spirituals To Swing, אותו מופע שהוכן ע"י John Hammond Sr. ושמטרתו היתה לתת במה מחודשת למוזיקה החמה של שנות העשרים. משם דרכה היתה קצרה להרכב של Lucky Millinder שהיה פופולארי למדי בשנות הארבעים. היא הופיעה והקליטה עם ההרכב בתחילת שנות הארבעים וזכתה למעמד עצמאי תוך זמן קצר. מילינדר לא במקרה בחר בה, הוא היה באמת "בר-מזל" אבל לא רק, היתה לו אסטרטגייה משובחת לקחת כשרונות ולתת להם במה. מלבד האחות רוזטה אפשר להזכיר את החצוצרן Dizzy Gillespy שניגן איתו בשנת 1942 בלהיט "When The Lights Go On Again All Over The World" וכמובן את Wynonie Harris שהפך מייד לכוכב ולזמר הראשי של ההרכב מייד לאחר להיט היסטרי במיוחד בשנת 1945 "Who Threw The Whiskey in the Well".

להמשיך לקרוא Shout Sister Shout – רוזטה ת'ארפ

עם הגעת השנה לסיומה ותחילתה של השנה החדשה, יש את הצורך הזה לסכם את השנה שהיתה. בבלוג של שגיא נאור נעשתה העבודה הזאת, ובצורה מקיפה ומעניינת ביותר כשלעצמה. מאחר והבלוג שלי עוסק גם בדברים שלא ידועים בדר"כ לציבור הרחב, והמטרה שלי כאן היא למצוא איכויות ותובנות שלא נמצאות נניח, בעיתונים כמו מעריב או ידיעות אחרונות, או בערוצי הטלוויזיה הפופולאריים החלטתי להוסיף בצורה נפרדת למה שעשו אחרים אודות הג'אז והבלוז הישראלים. השנה הזאת היתה שנה פורייה ביותר בכמה וכמה תחומים ואני אישית נהניתי מאוד ממספר דברים מעניינים.

ראיתי השנה כמה וכמה הופעות של אמנים ישראלים שריתקו אותי. בראשם הייתי מציב את דניאל זמיר, שנתן 2 הופעות מרתקות שבהן הייתי, אחת במרתף בחיפה והשנייה בפסטיבל תל אביב. ההופעה במרתף היה בה משהו נסיוני-משהו, ונראה היה שהאמנים בוחנים את הקהל ותגובותיו לא פחות מהקהל, אולי בגלל האינטימיות שיש במרתף ואולי בגלל שהם עמדו לצאת לסבב מסויים. בהופעה הזאת נחשפתי לעומרי מור הפסנתרן ולגלעד אברו הבאסיסט ששניהם העניקו לקהל הנאה רבה, בייחוד מור שהוא גדל השנה מאחת התקוות הגדולות לאחד הפסנתרנים היותר מעניינים שהיו בג'אז הישראלי ובעיני הוא תגלית השנה בג'אז הישראלי.

להמשיך לקרוא סיכום השנה במוזיקה הישראלית

זאווינול שהלך לעולמו היום, הוא דוגמא מצויינת למוזיקאי שהבין שיש צורך בהשראה טובה בשביל יצירה טובה. למרות שהגיע מהשראה של מוזיקה צוננת, הוא חיפש ולעולם לא איבד את חיבתו לחום שיכול לצאת ממוזיקה. זה לא מפתיע שפעל עם דינה וושינגטון וקנונבול אדרלי, עבורו כתב את הקטע Mercy, Mercy, Mercy. היה זה שיא הקריירה של זאווינול, סוף שנות השישים ותחילת השבעים. אדרלי שהחל בשנות השישים לחפש את החום במוזיקה חיפש בדיוק מישהו כמו זאווינול שיש בו רצון לעשות מוזיקה חדשנית וחמה. זאווינול לא הסתפק בכך אלא אף פעל עם מיילס דייויס לפני שהקים את ווידר ריפורט.

היה זה אחד משיאי סגנון הפיוז'ן. רבים תמיד מכתירים את מיילס דייויס לבדו כאבא של הפיוז'ן, אבל הפיוז'ן לא היה קם לתחייה בצורה שבה הוא קם אלמלא היו אמנים כמו זאווינול והרכבים כמו ווידר ריפורט. זאווינול הספיק להקליד בחייו כמה מקטעי הפיוז'ן הטובים ביותר, והמשיך לחקור את הסגנון, עד ליום מותו. הממצאים שהגיע אליהם מחקירתו בשנים המאוחרות יותר היו פחות משפיעים מעבודתו בשנות השבעים, אך בכל אופן הוא נותר דמות ייחודית ביותר, ומותו באוסטריה ממנה הגיח ובה סיים חייו הוא סיום מעגל של האיש הזה ופועלו.

לפני מספר חודשים במהלך שיחה על מוזיקה מצאתי את עצמי בשיחה מרתקת על מוזיקה. אם הג'אז מת, אמר מישהו, הרי מה מצב הבלוז? האם גם הבלוז מת? זו היתה שאלה מצחיקה משום שברור שהיא נשאלה בגלל שכבר הסברתי שהג'אז מת לפני כן. וברור גם שאני כחובב בין השאר של בלוז, היתה זו שאלה שמופנית כלפי. זה כל כך מצחיק שזה פשוט, ברור הרי שהבלוז מת למדי. כמובן, שמותו של הג'אז הוא חלק מזה. בראשיתו של הג'אז הוא היה קשור מאוד לבלוז. חלק מתהליך הגסיסה הארוך של הג'אז, עד שהונח על משכבו בשלום, היה כרוך בהפרדות האיטית שלו מהבלוז. הג'אז לאו דווקא מת בגלל ההיפרדות שלו מהבלוז, אלא שההפרדות הזאת די במקרה היתה ברומטר שבאמצעותו קל למדוד את מידת חיוניות הג'אז בשלבים שונים בהיסטוריה. וזה גם השפיע על הבלוז. המקומות שאליהם הבלוז יכל להגיע הצטמצמו עם מותו של הג'אז. בשנת 1980 הבלוז למעשה החל בגסיסה שבה מידי פעם נראה היה שהוא מחייה את עצמו מחדש אבל היו אלו ניסיונות החייאה זמניים והבלוז נאסף אל אבותיו.

ההבדלים בין מצבו הקליני של הבלוז לזה של הג'אז הוא בכמה מאפיינים. דבר ראשון, הג'אז היה נוח יותר להתמרכז מתחילתו. בשנות העשרים היו סצנות רבות שהולידו הרבה דברים. בשנות השלושים היה כבר זרם מרכזי אחד בולט, הסווינג, שלמעשה עד סביבות 1952 שלט בג'אז. באותו הזמן הגיע ההארד-בופ שהחליף את הסווינג כזרם המרכזי והוא חי עד סוף שנות השישים. בשנת 1969 הגיע הפיוז'ן והחליף את ההארד-בופ. בשנות התשעים הגיע הג'אז החופשי המודרני שהחליף את הפיוז'ן. העניין הוא שהג'אז כבר היה מת. העקרון הוא שבכל שלב החל משנות השלושים היה זרם אחד מרכזי ששלט ושאר הזרמים היו או זרמים היסטוריים, או זרמים שוליים שנשכחו תוך זמן קצר. ובכל מקרה לא היו אלו זרמים שלהם קהל מחוייב לזרם. ככל שהזמן חולף חובבי הג'אז בעצם פחות אכפת להם מהזרם המוזיקלי והם מתמסרים להפיכת הג'אז יותר ויותר לתעתיק של מוזיקה קלאסית-רומנטית ולהפרדות של הג'אז מהמרכיבים החדשניים שלו שהפכו אותו לכה חיוני בשנותיו הראשונות.

להמשיך לקרוא החיים שאחרי המוות בסגנונות מוזיקליים