גיא חג'ג' כותב בווי-נט על אלבום המחווה לג'וני מיטשל.
המשכיות של סגנון מוזיקלי
אחת הסיבות להמשך קיומה של מוזיקת הקאונטרי הוא הרציפות. אמנים ידעו תמיד לחלוק כבוד לקודמיהם. בקליפ הבא מארח Johnny Cash את Louis Armstrong לביצוע הוקרה לשיר Blues Yodel No 9 שהוקלט בשנת 1930 ע"י ה"אבא" של מוזיקת הקאונטרי, Jimmie Rodgers. לביצוע של קאש וארמסטרונג אין משמעות מוזיקלית מאחר והוא בוצע לצרכי הוקרה לרודג'רס. העניין הוא שלואיס ארמסטרונג ליווה את רודג'רס בהקלטה המקורית בשנת 1930, וג'וני קאש רצה "לשחזר" את זה עם ארמסטרונג. ארמסטרונג מספר קצת על ההקלטה ועל רודג'רס.
מוזיקת קאונטרי
מוזיקת קאונטרי, אתר מעניין. מוזיקת הקאונטרי ממשיכה להתקיים בצורה משמעותית גם במאה העשרים ואחת ולא בעוצמה פחותה מאשר במאה העשרים. למעט מוזיקת רוק ומוזיקת סול, קשה להצביע על סגנונות מהמאה העשרים שממשיכים להתקיים תחת פופולאריות שכזו. את הראפ וההיפ-הופ עדיין מוקדם לצרף לרשימה, סגנונות שסה"כ קיימים כסגנונות פופולאריים כעשרים וחמש עד שלושים שנים בלבד עדיין צריך להמתין לפני שמודדים אותם.
שנה לבלוג
הבלוג נפתח באופן מעשי בראשון ליולי 2006. הפוסט הראשון על רוג'ר ווטרס בהופעתו בישראל היה יום למחרת. הפוסט המסכם הזה מביא לסך של 165 פוסטים שלהם התפרסמו 81 תגובות. מספר המבקרים היומי (מבקרים שונים) הממוצע הוא בסביבות 250, בשבוע הממוצע עומד על 1150 בערך, ובחודש יש 2800 מבקרים שונים פחות או יותר. אין לי נתונים מעבר לכך עכב שהסטטיסטיקה החלה להספר רק בדצמבר 2006 וכל המידע נמחק ואותחל לפני חודשיים. המבקרים מגיעים בעיקר מארה"ב וישראל אך גם די במפתיע ממדינות רבות אחרות.
הרעיון של הבלוג כפי שראיתי אותו בתחילה היה לכתוב פוסטים קצרים בנושאי מוזיקה מהמאה העשרים שמטרתם ליצור בקורא מוטיבציה לקרוא קישורים שאליהם הפניתי. הרעיון היה לכתוב פוסטים קצרים עם תמונה אולי ולקשר את הקורא אל מה שראיתי כתוכן האמיתי, אתרים אחרים, כמו בפוסט הזה כדוגמא על האתר של הג'אז המנומס. הדבר בלט אפילו יותר כאשר גם כשכבר עשיתי כתבה גדולה בהיקפה, כמו הראיון עם רועי גיארי, התעקשתי לעבוד קשה על לכתוב אותו לעורכי האתר שיפרסמו באתר ובבלוג רק העברתי קישור לראיון. סוג אחר של פוסטים היה אנקדוטות קצרות כמו בדוגמא הזאת, פוסט על לואיס ארמסטרונג והיהודים, התפיסה היתה שצריך תמונה קטנה להמחיש, ולכתוב עוד כמה מילים ואז לסיים באנקדוטה קצרה או בקישור למקום אחר.
מבקרי הג'אז (חלק שלישי)
התפיסה הכי מופנמת ודומיננטית בניתוח הג'אז מאז תחילתו ועד היום היא התפיסה האנתרופולוגית. תפיסה זו קיימת במידה זו או אחרת בכל בית-ספר תפיסתי של הג'אז, בין אם מסורתי, מודרני או פוסט מודרני, בין אם במנתחי מאפיינים מוזיקליים, ובין אם מדובר שמנתחים-פוליטיים של המוזיקה. הסיבה לכך היא שהמוזיקה האירופאית הקלאסית היתה קיימת ברקע והשפיעה על הג'אז החל מתחילת ימיו. מלחינים קלאסים כמו סטראווינסקי כבר בראשית הימים שהג'אז קיבל הכרה, או מלחינים קלאסים-פופולארים כמו גרשווין כמותם, מנהלי להקות צעידה בסגנון צבאי כמו פול וויטמן, כל הללו כבר בימי ראשית הג'אז החלו להיות מושפעים והתייחסו אליו רבות בעבודתם. הבעייה העקרית שלהם היתה בחוסר הבנתם את הג'אז, מסיבה שהם היו חושבים במונחים של מוזיקה רומנטית, מוזיקה שמחפשת את קיצור הדרך מבלי לעבוד קשה, ע"י התמקדות בטון בדר"כ מתוק והעדפה פסולה של אקורדים מוגמרים במקום אלתור מלודי במספר כלים שמתחבר להרמוניה מאולתרת דינמית ופורצת גבולות מוזיקליים.
ההישג הראשון של התפיסה האנתרופולוגית היתה שהם הגדירו את הג'אז לראשונה. ההגדרה של הקונטרפונטליות מבוססת הבלוז כסולם שהוא לא מז'ורי ולא מינורי היתה הגדרה קולעת מבחינת הדרך שבה הם תפסו את הג'אז, אבל ייתכן שאם היתה קצת סבלנות והיו מאפשרים לאנשי הג'אז ללכת באופן יותר טבעי וללא התערבות חיצונית ייתכן שהללו היו מספקים תאוריות חדשות עדיפות על התאוריות הקונטרפונטליות, אם כי אין ספק שתיאוריות אלו אינן פסולות, פשוט ייתכן שפוספס פה סיכוי טוב להבנה מוזיקלית רבה יותר ולצבירת ידע חדש לגבי מוזיקה ודרכים להסתכל עליה. ההתייחסות הזו לג'אז כקונטרפונטליות מבוססת-בלוז היתה הרת-אסון מבחינות מסויימות, משום שבג'אז היו רעיונות רבים שהתפיסה הזאת לא יכלה להציג במלואם. אבל הצגת התפיסה הזאת וקבלתה בקרב חוגים של מוזיקה קלאסית חיברה את המוזיקה הקלאסית לג'אז. ומכאן הגיעה התפיסה האנתרופולוגית, על מגוון הכיוונים שהיא הובילה אליהם.