מר לוויתן

ישנם הסוברים שגל הריאליטי של השנים האחרונותהוא משהו חדש. וכמו תמיד בכל מה שקשור לעידן הרייטינג והפוסט-מודרניזם, כל מה שנחשב חדש או חדשני, יש לו אסוציאציות בקרב צרכני הרייטינג של קידמה, תחכום, וסקסיות. אין ספק שתוכניות הריאליטי ולא רק בארץ, הן המאפיין מספר אחד של הדקאדנס המערבי של השנים האחרונות בכל מה שקשור למדיומים המציגים בידור. ובישראל המצב קשה מבשאר העולם, משום שבישראל מינון תוכניות הריאליטי בשעות הרלוונטיות הוא גדול משאר העולם, ולמעשה, אין תוכניות חלופיות בעברית ברמה מספקת בשביל לאפשר בחירה לצופה הרוצה בידור בעברית.

לשם ההשוואה, בכל מדינה אחרת ואפילו ארה"ב בירת הריאליטי, ישנן תוגניות חלופיות רבות, ולמעשה הריאליטי הוא בערך 25% מכלל הבידור בשעות השיא. תוכניות אירוח למעשה יותר נחשבות ובהן הרמה הרבה יותר גבוהה, בתדירות של פי שניים ויותר מתוכניות הריאליטי בשעות הרלוונטיות ולכן מאפשרות חלופה, מה שבישראל לא קיים בשפה העברית. הריאליטי נוח לביריוני הרייטינג עד מאוד, בשל היכולת שלהם לעשות בעצם כל מה שהם רוצים, כשהם מסתתרים תחת הטענה שלא מדובר בשחקנים מקצועיים אלא באנשים "אמיתיים". בפועל, תוכניות אלו מבויימות לכל עניין ודבר, גם אם המשתתפים אינם מקבלים הוראות מפורשות הרי שהם יודעים היטב מה מצופה מהם ולשם מה בחרו בהם. להמשיך לקרוא ריאליטי, פריק שואוז, וטעם רע

רק אתמול כתבתי על תרבות הרייטינג וכבר אני מרגיש שיש צורך לכתוב ביתר פירוט. אריאנה מלמד כותבת ב Y-NET את התובנות שלה, ומה שמעיק זה ששוב אנחנו נתקלים ברעיון שהרייטינג הוא שצריך לקבוע. דבר נוסף שמלמד ציינה, ופה מדובר בשגיאה מקפיצה שצריך לתקן, זה לגבי הוואודוויל שאני בהמשך אתייחס בפירוט למהותו, ועוד מספר שגיאות והנחות לא נכונות שמביאות אותה כמובן למסקנות לא נכונות. אני רק רוצה לציין דבר אחד שמתברר, וזה שאילו אריאנה מלמד היתה כותבת טור נטול שגיאות ואיכותי, אני מניח שהיו לה אפס תגובות.

 עצם זה שהיא כתבה טור עם מספר שגיאות היסטוריות מובהקות שעליהן ביססה ניתוח ומסקנות יסייע לה לקבל תגובות ורייטינג. זה סתם נקודה כייפית שרציתי לציין. אבל בעיקרון, אני חושב שרייטינג זה דבר שתלוי מאוד בפרנסים והקברניטים. רייטינג הוא דבר שקיים תמיד. ההיסטוריה מלאה בזרמים אמנותיים ותרבותיים שזכו לרייטינג גבוה, ולמרות זאת, היתה בהם איכות ומשמעות. למשל, הבארוק, הקלאסי והרומנטי, הג'אז של החצי הראשון של המאה העשרים, הם דוגמאות ממוזיקה. להמשיך לקרוא תרבות הרייטניג #2, תגובה לאריאנה מלמד

ב-YNET מתפרסמת כתבת מחאה נגד "תרבות הרייטינג" שבמקום שתופיע בכותרת של YNET, מתחבאת לה שם איפשהו בין תת הסעיפים של תרבות ובידור באתר שלהם. אחת הבעיות היא שכיום מחאה בישראל היא דבר שלא ממש מזיז לאף אחד. למעשה, מחאה נתפסת כמשהו של לוזרים בתפיסה העלובה של פרנסי וקובעי המדיניות בישראל. ברגע שממתגים משהו כמחאה, זה הופך להיות בסגנון הכלבים נובחים והשיירה עוברת, וזה די אופייני לדיקטטורת הרייטינג הישראלית, שהיא הגרועה מכל המדינות המערביות.

חלק מהיתרונות של תרבות הרייטינג, ובכלל, של כל תרבות שמבססת את עצמה ללא שום מדדי איכות, ובכלל, ללא שום מדד ארוך טווח, היא שככל שהתרבות שולטת יותר, ההשראה שלה על הציבור הופכת את הציבור נמוך יותר ויותר, ואז קל לה לתרבות הרייטינג להמשיך בשעיטה כלפי מטה כאשר ההמונים נוהים אחריה משום שמאפייני תרבות של עדר שמזהה את הנוסחא של ככל שיותר נמוך וגרוע כך יותר כדאי לצרוך, הוא שהעדר הזה שועט במלוא העוצמה למטה אחרי מנהיגי הרייטינג השורצים כבר בכל עמדות המפתח המשפיעות כמעט. להמשיך לקרוא תרבות הרייטינג