ישנה בעייתיות בהבנת אמנות נאיבית. התייחסתי במעורפל לנושא של הקושי של הבנת מוזיקה נאיבית. מבקר הג'אז החשוב רוג'ר פריור דודג' היה בין הראשונים וככל הנראה הראשון שלא ראה בשיטת הסימון של המוזיקה הקלאסית ככזאת שמספיק טובה בהכרח עבור ג'אז. מאוחר יותר, הוא עצמו השתמש בשיטה זו לניתוח עבודתו של באבר מיילי בשנות השיא שלו אצל דיוק אלינגטון, ובמשך השנים יש באמת הבנה ששיטת הסימון המערבית הישנה לא בהכרח מספיק טובה לרעיונות מוזיקליים מסויימים, אלא שכמובן ישנה את ההשחתה הטבעית מתוך הנוחות שבסימון התווים הקלאסי.
למרות זאת בסגנונות כמו היפ-הופ אפילו בימינו רבים מהמוזיקאים שעסוקים בסגנונות אלו, ובכך הם אינם שונים למשל מחלק ניכר מאמני הבלוז והג'אז של שנות העשרים, או מאמנים שעסקו בפ'אנק של שנות השבעים או בגוספל או סול וחלק מהג'אז כולל הביבופ, אמנים שלמדו את התאוריה המוזיקלית שלהם מפה לאוזן, מדור לדור, מהשפעה והאזנה ולאו דווקא מלמידה פורמלית נטו של תאוריה קלאסית. להמשיך לקרוא מבקרי הג'אז #9