מחבר: Mr. Whale

ב-Y-NET יש כתבה מצוינת של גיא חג'ג' על דעיכת ההיפ-הופ. וזה הזמן אולי לסקירה של ההיפ-הופ ונסיבות דעיכתו. להיפ הופ היו שנות איכות לפני הדעיכה. ראשית ההיפ-הופ שורשיה ברעיונות הג'מאייקניים של הסקרצ'ינג שהביאו לעיצוב מוזיקה חדשה בצמוד לאופנת ריקודים חדשה. אופנת ריקודים זו הגיעה לשיאה במהלך זה מקצבי הברייקדנס היו מהמעניינים ביותר מהמקצבים לריקוד של המאה.

חופש האלתור של הרקדן בברייקדנס אמנם פעמים רבות גרם לאמנות להבלע בצל הצורך באקרובטיקה ואתלטיות, אבל מימד חשוב של יצירתיות היה קיים בסגנונות הברייקדנס גם כשהיה דומה יותר לאקרובטיקה מאשר ריקוד. עם הזמן, השילוב של הברייקדנס, הן כריקוד והן כמקצבים, לצד זמרי הראפ, סגנון שירה ייחודי שדרש מיומנויות רבות מהאמן, דינמיקה, קצב, אלתור, הפך לשילוב מלא מבחינה אמנותית. שילוב של סגנון שירה ייחודי, מוזיקה ייחודית, וריקוד ייחודי יחד מיצרים מבנה אמנותי מושלם שעונה על צרכי האדם. וההפיכה למוזיקה מתקדמת באמצעות רעיונות ההיפ-הופ לייצור מוזיקה הן אלקטרונית, חשמלית ואפילו אקוסטית עם כל המאפיינים של ניתוח מוזיקלי חדשני, הפכה את ההיפ-הופ למוצר אמנותי שיכול לצאת מהרחוב ולהגיע למקומות.

להמשיך לקרוא דעיכת ההיפ הופ

מוזיקת הג'אז באופן די מפתיע שינתה את האסתטיקה שלה מספר פעמים. הדבר אינו תואם ציפיות של סגנונות אומנותיים שונים פעמים רבות, אך קרה גם למוזיקה האירופאית. ההבדל בין ג'אז לבין מוזיקה אירופאית הוא שעכב טרמינולוגיית ה"חופש", להקות ג'אז מרשות לעצמן להתנסות בדברים שהדורות האחרונים של המוזיקה האירופאית קרי המוזיקה הרומנטית, לא הרשו לעצמם להתנסות בהם. בין האיסורים שחלו על המוזיקה הרומנטית היה איסור עיסוק במקצבים ובאלתורי מלודיות. האיסור הזה נבע מתופעת האלילות, חס וחלילה שמישהו לא יעז לנסות להתעסק עם חומרים שעשויים לפתח מוזיקה מחוץ למסגרת של צרחת-הכינורות. על כן די ברור שהג'אז "שיחרר" את המוזיקה הקלאסית.

לא פחות משהג'אז היה חופשי מטיבו, היו אלו הקלאסיקנים הרומנטיים שהיו אצורים עד כדי ניוון תרבותי, הג'אז החזיר להם את הצבע לפנים, נתן להם מפלט, ואין תימה על כך שמרבית הרומנטיקנים שבמשך שנים התנגדו למה שהם כינו "שמרנות" בכל הגישה למלודיה ולמקצב, הם הללו שבדורנו הראשונים לרצות לראות את הג'אז פונה לכל מיני דברים אקספירימנטליים. כי פה העניין, מה שעשוי "להשחית" את המוזיקה הרומנטית לה הם סוגדים, מהג'אז פחות אכפת להם מהסיבה שמדובר במוזיקה שמאפייניה פורצי הדרך לא פותחו בידי אירופאים, ולכן לא יכול להשפיע על המוזיקה הקלאסית ולכן לא יכניס למוזיקה הקלאסית רוח רעננה שזה הדבר שמפחיד אותם יותר מכל, ואם הג'אז משחית את עצמו זה לא ממש כואב להם כמו הכאב הנורא לגבי וגנר ובטהובן אותו הם חשים כל אימת שמישהו מנסה קצת לצאת מהמסגרות המרובעות וחסרות ההשראה הללו, כי הרומנטיקנים הם חובבי אלילים של ממש, אכפת להם יותר מהדמות של המלחין הגדול מאשר מהמוזיקה עצמה!

להמשיך לקרוא שינוי האסתטיקה בג'אז

במשך השנים היו חלוקות הדעות לגבי היסטוריית הג'אז. היו זרמים רבים, "בתי-ספר" שונים שכל אחד מהם ניסה לייצג תפיסות שונות לגבי השאלה כיצד להתבונן במבט מרוחק על הג'אז ההיסטורי. נקודות מבט אלו החלו עוד מימי ראשיתו של הג'אז והסוגיות השונות שהועלו לאורך השנים אך לא יוצגו מעולם כפרספקטיבה אחידה. לחילופין, הכותבים השונים לאורך השנים, גם כשמדובר בענקי המבקרים והחוקרים, אותם ראשונים שהיו חלק מהסצנות השונות וגם הביאו את נקודות המבט והניתוח שלהם, חלקם כמוזיקאים ואחרים מאחורי הקלעים, וגם כאשר מדובר בגדולי המבקרים מהדור שני, הללו שהתבססו במידה רבה על הרעיונות שהראשונים הביאו, אך כתיבתם היתה בתקופה מאוחרת לתקופות הנידונות, כל הללו התבססו בדר"כ על דעות של מספר מוגבל של בתי ספר.

גם בימינו, הדור השלישי של המבקרים, אלו שלמעשה חוקרים סגנון אמנות שהוא מת למדי מבחינת יכולת לחדש, אפילו הכותבים הללו אינם מנסים להביא משנה סדורה שיכולה לכלול את הדעות השונות, אלא מנסים להמשיך ולפתח נקודות מבט קיימות בודדות ולקחת אותן הלאה, תוך התעלמות מנקודות מבט שלא מסתדרות עם הטעם האישי שלהם, מתוך מחשבה מוטעית למדי שעצם ההמשכיות של הכתיבה מבשרת המשכיות של הג'אז ומעניקה לו חיוניות.

להמשיך לקרוא PBS- סרטו הדוקיומנטרי של קן ברנס

ממש כעת אני קורא ספר מרתק של היוצר והמבקר סטנלי קראוץ', "Considering Genius". איש מדהים ביותר הראוי להערכה רבה על השגיו. במהלך הקריירה המרשימה שלו קראוץ' עבר מספר שינויים שאני אסקור בקצרה, שינויים אלו הם מה שמרכיב יחד את אישיותו הלא קלה לעיתים שאף גררה אותו למספר קטטות, ואולי היה לכך אפילו חלק מסויים בפיטורין שלו ממגזין ג'אז טיימס גם בשל התדמית שנוצרה לו. להלן גם דף המוקדש לקישורים לקראוץ' ועבודתו.

ראשית, בשנות השישים, שנים של מבוכה בקרב הקהילה השחורה בארה"ב, מבוכה של זהות. ריבוי של אירועים מאוד קריטיים כמו הרצחם של מלקולם איקס, מרתין לותר קינג, התפרעויות, פעילות הקו קלוקס קלאן במדי שוטרים במדינת מיסיסיפי שנחשפה, עליית האומה השחורה והגאווה השחורה ועוד כל הללו ליוו אותו כצעיר ובסופו של דבר הפכו אותו למה שרוב הצעירים האפריקאים-אמריקאים של התקופה הפכו, לנושאי צלב של גאווה שחורה וגזענות ונקמה נגד לבנים בפרט מה שקרוי "pay back", לכאורה משהו תגובתי אבל בפועל כפי שמשתקף מדבריו של קראוץ' אני מסיק כי מדובר בשמירה על דומיננטיות פיזית ברחוב מול הלבנים.

קראוץ' באותה תקופה של אמצע שנות השישים ועד אמצע שנות השבעים החל להחשף לג'אז, והשילוב ביחד של ג'אז מרפסות ע"י אמנים צעירים שראו עצמם כמחוייבים לביטוי של שחורים וייבוא של זהות אפריקנים ע"פ דפוסים שהוגדרו ע"י ראשי ומשפיעי הקהילה, בראשם המשורר לירוי ג'ונס ששינה את שמו מאוחר יותר לאמירי ברקה, אמנים אלו האמינו שהם חלק מתופעה פורצת גבולות של מוזיקה שמייצגת את האוטנטיות שלהם כאדם שחור אפריקאי ולעיתים קרובות גם מוסלמי, ובעצם כל מה שמקשר ביניהם לבין השכן הלבן נפסל. ברקה עצמו אף התגרש מאשתו הלבנה כחלק מהרזומה של מה שהוא הוביל.

להמשיך לקרוא סטנלי קראוץ'

נושא אורך השיר ומבנה האלבום הוא נושא שמעט המתנתי איתו להיות בטוח שהם לא יגידו שמיהרתי לפני שהם הספיקו, שהם בדיוק עמדו לעשות וכולי וכולי… אני מדבר קודם כל על המדייה ששימשה בית למוזיקה המוקלטת המסחרית, תחילה היו אלו תקליטוני 78" שהיו צו השעה של תחילת ימי ההקלטות המסחריות. תקליטונים אלו היו בפורמט של שני צדדים X שתיים וחצי דקות עד שלוש וחצי דקות בדר"כ. לעיתים היו כמובן פחות או יותר מכך. היתה זו מגבלה טכנולוגית, תקליטונים אלו לא יכלו להכיל יותר מאשר קצת יותר משלוש וחצי דקות לכל צד, והלייבלים כמו גם האמנים התייחסו ל שלוש וחצי דקות כמקסימום של שיר פחות או יותר, ולשתיים וחצי דקות כמינימום של שיר אם כי היו חריגות לכאן ולכאן, כמו למשל תקליטונים שהיו בנויים מחלק ראשון ושני של אותו השיר, אך רוב מכריע היה בטווח הזה. זוהי דוגמא להשפעת טכנולוגיה על מוצרי תרבות.

אין הגיון ממשי אחר להגביל שירים לתחום שכזה, אם כי זהו תחום סביר לשיר בודד. לראייה כשהגיעו "אריכי הנגן" שהכילו מקסימום של 25 עד 30 דקות לכל צד, השירים אמנם התארכו,אבל הקונספט החדש לא היה של שירים באורך מלא של 25-30 דקות אלא אלבום של שירים קצרים יותר, אוסף של שירים שבדר"כ נעו בין 3 דקות ל 7 דקות, ברוב מכריע של המקרים אם כי כמובן שהיו חריגים. לנושא הצדדים של האלבום היתה משמעות דומה לזו של צד A וצד B של תקליטוני 78", אם כי לא זהה ופחותה בחשיבותה,בתקליטוני 78" צד A היה בדר"כ זוכה לנתח הפרסום הגדול יותר והיה כותרת התקליטון, באלבומים הכותרת של האלבום היתה לעיתים זהה לאחד השירים באלבום אם כי פעמים רבות זה לא היה כך. לסיכום, אמנם היו מקרים של שירים שחצו צדדים של אלבום, ואפילו שירים שחצו גודל של אריך נגן ונפרסו על כמה אריכי נגן, אבל זה היה מיעוט שבמיעוט.

להמשיך לקרוא אורך השיר ומבנה האלבום על גבי מדיית האינטרנט