זוהי כתבה שנייה בסדרה של 3 כתבות אודות הג'אז. חשוב לזכור שמותו של זרם אמנותי מסויים נמדד לאורך זמן. כשאדם מת, יש הלוויה ובכל פרק זמן מסויים, מאזכרים אותו בטקס דתי או אפילו אישי. יש מאפיין של מחזוריות בכך שכל פרק זמן מסויים מאזכרים את המת, מחזוריות זו היא אחד הסממנים הבולטים גם באומנות, כאשר ישנה מחזוריות של התרפקות על העבר וכאשר יש תחושה שימי העבר היו ימים טובים שלא ישובו, אפשר כבר לחוש במותו של הסגנון המסויים. אלא שלא תמיד מדובר במוות, לעיתים מדובר בשינוי מסויים. כשאדם משתנה, הוא מאבד חלק מחבריו, ויוצר לעצמו חברים חדשים. כשסגנון אומנותי משתנה הוא מאבד מאוהדיו ויוצר לעצמו קהל חדש. הקהל הישן יתרפק על העבר תוך זמן לא רב. הקהל החדש יהנה. הבעייה העיקרית היא למצוא את ההבדל בין שינוי למוות, שהרי לא כל שינוי מהווה מוות. לשם כך צריך למצוא כלים אובייקטיביים, כלים כאלו שיתאימו לכל מצב נתון בניגוד לכלים שמישהו מפברק בשביל להתאים למצב שקיים בשטח. ראשית סקירה הסטורית של השתלשלות העניינים בג'אז. בכתבה הבאה בנושא יהיה סיכום של הסיבות והכלים למציאת זמני מותו של הג'אז.
התקופה הראשונה של הג'אז שכיום נהוג לכנות אותה תקופת הסווינג היתה למעשה בנויה משלוש תקופות עיקריות. השינוי הראשון בג'אז מאז תחילתו היה באמצע שנות העשרים כשלהקות ג'אז רציניות כמו הרד הוט פפרס של ג'לי רול מורטון, לואיס ארמסטרונג והחמישיות והשביעיות החמות, להקת הג'אז הקריאולית האורגינלית של קינג אוליבר ואחרות הגיעו מניו-אורלינס לשיקגו וסחפו את הזירה של שיקגו. הג'אז של ניו-אורלינס אמנם היה חם גם לפני כן, אבל רק כאשר ענקי ניו-אורלינס החלו לקבוע את הטון השינוי הורגש. היתה זו תקופת השיא של הסווינג כולו, תקופה שלאחר קריסת הוול-סטריט החלה לדעוך עכב חוסר משאבים של חברות התקליטים והאמנים הקשורים בתקופה להמשיך. בשנת 1934 חל השינוי באופן סופי, גיבורים חדשים הגיעו לערים המרכזיות והישנים נשכחו. דיוק אלינגטון וגלן מילר הציג את הזרם המרכזי של הג'אז החדש, זרמים נוספים הגיעו מצדם של אמנים כטומי דורסי ובני גודמן, אבל הגיבור של התקופה היה דווקא קאב קאלוואי שהציג את תחילת הזרם שלמעשה ייפרד בהמשך מהג'אז, הג'אמפ בלוז שיהפוך להיות מוזיקת הסול, הרוקנרול הפ'אנק והדיסקו, ומי שמספק את החלק היותר קשוח של הצד הזה של הג'אז, היה קאונט בייסי.