הג'אז בראייה היסטורית

זוהי כתבה שנייה בסדרה של 3 כתבות אודות הג'אז. חשוב לזכור שמותו של זרם אמנותי מסויים נמדד לאורך זמן. כשאדם מת, יש הלוויה ובכל פרק זמן מסויים, מאזכרים אותו בטקס דתי או אפילו אישי. יש מאפיין של מחזוריות בכך שכל פרק זמן מסויים מאזכרים את המת, מחזוריות זו היא אחד הסממנים הבולטים גם באומנות, כאשר ישנה מחזוריות של התרפקות על העבר וכאשר יש תחושה שימי העבר היו ימים טובים שלא ישובו, אפשר כבר לחוש במותו של הסגנון המסויים. אלא שלא תמיד מדובר במוות, לעיתים מדובר בשינוי מסויים. כשאדם משתנה, הוא מאבד חלק מחבריו, ויוצר לעצמו חברים חדשים. כשסגנון אומנותי משתנה הוא מאבד מאוהדיו ויוצר לעצמו קהל חדש. הקהל הישן יתרפק על העבר תוך זמן לא רב. הקהל החדש יהנה. הבעייה העיקרית היא למצוא את ההבדל בין שינוי למוות, שהרי לא כל שינוי מהווה מוות. לשם כך צריך למצוא כלים אובייקטיביים, כלים כאלו שיתאימו לכל מצב נתון בניגוד לכלים שמישהו מפברק בשביל להתאים למצב שקיים בשטח. ראשית סקירה הסטורית של השתלשלות העניינים בג'אז. בכתבה הבאה בנושא יהיה סיכום של הסיבות והכלים למציאת זמני מותו של הג'אז.

התקופה הראשונה של הג'אז שכיום נהוג לכנות אותה תקופת הסווינג היתה למעשה בנויה משלוש תקופות עיקריות. השינוי הראשון בג'אז מאז תחילתו היה באמצע שנות העשרים כשלהקות ג'אז רציניות כמו הרד הוט פפרס של ג'לי רול מורטון, לואיס ארמסטרונג והחמישיות והשביעיות החמות, להקת הג'אז הקריאולית האורגינלית של קינג אוליבר ואחרות הגיעו מניו-אורלינס לשיקגו וסחפו את הזירה של שיקגו. הג'אז של ניו-אורלינס אמנם היה חם גם לפני כן, אבל רק כאשר ענקי ניו-אורלינס החלו לקבוע את הטון השינוי הורגש. היתה זו תקופת השיא של הסווינג כולו, תקופה שלאחר קריסת הוול-סטריט החלה לדעוך עכב חוסר משאבים של חברות התקליטים והאמנים הקשורים בתקופה להמשיך. בשנת 1934 חל השינוי באופן סופי, גיבורים חדשים הגיעו לערים המרכזיות והישנים נשכחו. דיוק אלינגטון וגלן מילר הציג את הזרם המרכזי של הג'אז החדש, זרמים נוספים הגיעו מצדם של אמנים כטומי דורסי ובני גודמן, אבל הגיבור של התקופה היה דווקא קאב קאלוואי שהציג את תחילת הזרם שלמעשה ייפרד בהמשך מהג'אז, הג'אמפ בלוז שיהפוך להיות מוזיקת הסול, הרוקנרול הפ'אנק והדיסקו, ומי שמספק את החלק היותר קשוח של הצד הזה של הג'אז, היה קאונט בייסי.

להמשיך לקרוא הג'אז בראייה היסטורית

חמישה חודשים לפסטיבל אילת

עוד חמישה חודשים לפסטיבל הג'אז באילת 2007, פסטיבל הג'אז הישראלי היחיד שנמצא על המפה. הפסטיבל שמצטיין בהבאת אמנים מהשורה הראשונה (בדר"כ פסטיבלים אחרים מביאים את האמנים הללו לאחר מכן אם יש באפשרותם), ייערך בסוף אוגוסט. בקישור הבא אפשר לראות שההכנות לפסטיבל בעיצומן. הפסטיבל בנוי על אנשים אמינים שנים הביאו את הג'אז לישראל בתקופות קשות כמו גם קלות. הפסטיבל צפוי השנה להיות טוב וחם במיוחד אחרי שבשנה שעברה המלחמה בצפון היתה בעיצומו של הפסטיבל, השנה אפשר לקוות לפסטיבל שיפצה על כך.

זה הולך להיות פסטיבל הרבה יותר טוב מהפסטיבלים שבמרכז משום שלאילת באופן מסורתי אמנים בכירים מבכרים להגיע לפסטיבל שבאילת וסיבתם עימם. אילת גם בנויה הרבה יותר טוב לפסטיבל, עיר קיט אמיתית. מה שנשאר זה לספור לאחור לקראת הרשימה ולקוות שהטובים ביותר יגיעו. בהצלחה לאילת.

מלחמת התרבות בג'אז

זוהי כתבה ראשונה אודות הג'אז בסדרה של 3. מאז ימיו הראשונים של הג'אז, ניטשה מלחמה תרבותית קשה בין תומכי הג'אז האמיתי, קרי הללו שראו בג'אז ובמאפייניו הבסיסיים בסיס קבוע והכרחי עליו יש לשמור, ושכל שינוי בג'אז אל לא לגעת בחלק ההכרחי,שמא תבוא השחתה ודאית של כאלו שאינם מבינים, לבין הללו ששאפו בשם כביכול "קידמה" שלא היתה אלא חזרה אחורה, לשנות את הג'אז כאילו היה מוזיקה פופולרית נטולת סטנדרטים. המאבק ניטש בעיקר בין לבנים ללבנים, למרות שהראשונים גוננו על השחורים ואילו האחרונים שאפו בראייתם החלשה להפוך את הג'אז יותר ויותר למוזיקה שבה ללבנים יש יכולת ביטוי שוות ערך לשחורים. האמת היתה הפוכה, היו אלו השחורים שנאבקו בשביל שישמעו אותם למרות שמרבית פורצי הדרך קמו מבין שורותיהם. מאבק זה של לבנים נגד לבנים הגיע לקיצו בשנות השמונים כאשר החלו גם שחורים לבטא את עמדותיהם האמיתיות, דבר שחששו לעשות אותו במשך שנים לפני כן, וכשזה קרה, הקבוצה השנייה החלה לחשוף את פרצופה הגזעני לעיני כל.

כבר בשנת 1926 כתב Roger Pryor Dodge, במכתב הגנה על הג'אז מפני המשחיתים קונן "נאמר שאין דבר כזה שנקרא ג'אז ושהכוונה בדבר שמכוון כג'אז הוא סוג של נגינת מוזיקה". דודג' שהיה שייך לקבוצה הראשונה טען בלהט כי האמנים שעושים את הג'אז האמיתי הם הללו השחורים יחד עם קבוצה קטנה של לבנים שלא נטשו את הבסיס מעולם. דודג' צפה את הנולד בעיקר כשכיוון אל הפופוליזם של מה שהוא כינה "הבית ספר הרומנטי" והישווה זאת לרומנטיות של המוזיקה הקלאסית, לעומת האיכות המוזיקלית של באך. באך כמו גם הג'אז האמיתי, טען דודג', ניגנו מוזיקה ללא שימוש בהפסקה לצורך יצירת תחושה רומנטית מזוייפת. במילים אחרות, דודג' צפה את ההדרדרות של הג'אז כבר אז במה שכינה "סינקופציה של המוזיקה הקלאסית" וראה ברומטיזציה הזו משהו שאינו קשור לג'אז.

להמשיך לקרוא מלחמת התרבות בג'אז

פופ אנטיליגנטי

אחד הדברים המעניינים בהם נתקלתי לאחרונה: פופ אנטיליגנטי, אתר השואף בעצם להביא איזשהו מדד איכותי למוזיקה נגישה, ע"י יצירת מדד לכימות איכותי של המוזיקה. כידוע מוזיקת פופ היא מוזיקה שנמדדת אך ורק ע"י המדד של מספר עותקים שנמכרו, מדד שאינו בהכרח מצביע על איכות. והרי כאן בעצם נדרש גם הדיון של מהי איכות וכיצד לכמת אותה, הרי מה שאחד יאמר שהוא איכותי, יבואו מייד אחרים ויוכלו לומר שאינו איכותי והויכוח לא מגיע לשום מקום. ובכל זאת יש צורך באומנות לכמת איכות בלי קשר לכמות המכירות, ולו בשל שפעמים רבות במבחן הזמן דברים שמוכרים מאוד עשויים להפוך ללא רלוונטיים, כך שלאחר נניח 10 שנים המכירות שלהם יתכנסו לאפס, לעומת דברים שהמכירות שלהם נמוכות עשויים לגדול במשך הזמן ולהגיע אף למימדים גדולים. על כן, גם אילו המכירות הן המדד היחיד, הרי שיש לבחון מדד זה לאורך הזמן ולא רק נקודתית, וייתכן שאם יבדקו עוד אלף שנים, ימצאו שאמן שבכלל לא מכר אפילו עותק אחד בימיו, בסיכום הכללי מכר הרבה יותר מאמני הפופ שבימיו מכרו מליונים אבל אחרי זמן מה לא נמצא שום עניין בעבודתם.

דוגמא אפשר למצוא למשל בנגן הבלוז Robert Johnson, שבימיו כמות המכירות שלו היתה נמוכה, השיר הכי מצליח שלו מכר אלפים ספורים, וסך כל המכירות שלו היה קטן מאוד. ובשנת 1961 כשיצא האלבום "King Of The Country Blues Singers" על טהרת שיריו הוא הפך להצלחה מסחררת. ובשנת 1990 יצא אלבום נוסף משיריו, "Complete Robert Johnson" שגם הוא היה לרב מכר, אמנים שבתקופתו מכרו הרבה יותר לא מצליחים למשוך את העניין שיש סביב ג'ונסון. שלא לדבר על ההשפעה שלו על אחרים – דבר המוכיח מדד איכות נוסף שאפשר לדבר עליו. וזה באמת מדד נוסף, אם חושבים על אמני פופ, כמה מהם משפיעים על הבאים אחריהם, וכמה מהם הם אנשים של שיר אחד, או של רעיון אחד שמעבר לביצוע חד פעמי טוב שלהם הם לא הצליחו ליצר שום השפעה על עולם המוזיקה? זהו גם מדד משום שהשפעה היא אנלוגיה לצאצאים, מי שמשפיע אז ממשיכיו הם כמו הצאצאים המוזיקליים שלו.

ואם השפעה היא מדד, שהרי היא משפיעה על עתיד המוזיקה גם מבחינת מכירות, הרי שיש אמנים שבכלל לא הקליטו אבל שההשפעה שלהם על העתיד גדולה מאוד. Buddy Bolden היה הג'אזיסט הראשון, פורץ הדרך הראשון, ובכל זאת לא הקליט מעולם, למרות השפעה עמוקה על איך שהמוזיקה תשמע אחריו. למרבה האירוניה הוא אושפז בשנת 1907 לאחר שאיבד את שפיותו, 10 שנים לפני שהג'אז הפך להיות מוזיקה פורצת דרך ומשתתפת פעילה בעיצוב מוזיקת המאה העשרים. ובזה לא תם הסיפור, ישנם אמנים שלא זכו להכרה ע"י לייבלים גדולים מספיק או בכלל, וייתכן שהמוזיקה היתה נשמעת אחרת אם כן. העולם אם כן נוטה לבזבז כשרונות ומי שרוצה לנסות להציל ככל האפשר, עשוי למצוא במדיה החדשנית של האנטרנט, המילה האחרונה בתקשורת האנושית עד כה, את המזור לבעייה כיצד להקטין את בזבוז הכשרונות האנושי המאיים להחריב את הציביליזציה האנושית בכל דור ודור.

להמשיך לקרוא פופ אנטיליגנטי

אלברט קולינס

הגיטרה החשמלית בבלוז כבר היתה פופולרית ביותר לקראת סוף שנות החמישים. B.B. King, T-Bone Walker, Lowell Fulson, שהיו המובילים של הקו הטקסני של גיטרת הבלוז החשמלי, Muddy Waters,Robert Nighthawk, Elmore James,Willie Johnson שהובילו את הקו השיקגואי שלה, כבר הגיעו למחוזות חדשים וחדשניים. דור חדש של גיטריסטים בראשות אמנים כגון Guitar Slim ו Pat Hare כבר הוביל את הקו המחבר בין שני הגיטרות, הצליל המחוספס והשרירי של שיקגו יחד עם הצליל המדוייק והמורכב של טקסס. אבל החיבור לא הושלם עד שהחלו לקום הגיטריסטים הצעירים יותר של התקופה: Buddy Guy, Freddie King, Earl Hooker,Magic Sam וייצרו צליל חדש משני בתי הספר של שיקגו וטקסס. אחד מהצעירים הללו, Albert Collins, היה בעל צליל ייחודי במיוחד.

קולינס החל דרכו דווקא במועדונים בטקסס, עד שהקליט בלייבל הטקסני Hall-Way כמה קטעים, שניים ב 1958 ושניים נוספים ב 1961 שלא הפכו למוכרים במיוחד אבל הכניסו אותו לתמונה. בשנת 1962 הוא הקליט שורה של קטעים שהביאו להכרה שנדרשה לו, Frosty, Thaw-Out, Hot N Cold ואחרים הראו אותו כאחד החדשנים ואולי המחדש הגדול ביותר של תחילת שנות השישים בגיטרה החשמלית, מצד שני מייד לאחר הקלטות אלו הוא נטש את המדיה המוקלטת ועבר להתמקד בהופעות. קולינס בעל הצליל הפסיכדלי והחדשני עשוי היה להשכח אלמלא התעניינות חוזרת בו, כאשר בשנת 1965 יצא אלבום ראשון שלו The Cool Sound Of Albert Collins שהיה בנוי מההקלטות שלו משנת 1962 שכבר יצאו על תקליטונים.

יחד עם ההתעניינות בבלוז-רוק של אמצע שנות השישים, ובייחוד הפופולריות של ג'ימי הנדריקס והפסיכדליה מושפעי קולינס, קולינס נדרש ע"י חברת Imperial. באותה תקופה קולינס חרש את הצליל החדש של ה-Fאנק, אותו סגנון שג'יימס בראון הוביל יחד עם אמנים כגון סליי-סטון וג'ורג' קלינטון. קולינס הקליט בסוף שנות השישים 3 אלבומי בלוז-Fאנק עבור אימפריאל ובמקביל, אולי כגעגועים למה שעשה בתחילת שנות השישים, יצא האלבום Trucking With Albert Collins שהיה בעצם אותו חומר ממוחזר מהאלבום של 1965. קולינס ששוב לא התאקלם כאמן מקליט חזר למצולות ההופעות, במקומות בהם המוזיקה שלו היתה נדרשת יותר מה שאנשי המדיה המוקלטת לא צרכו, הם רצו את קולינס הישן, פורץ הדרך, זה שהצליל שלו יכל לפתוח אפילו את הראשים האטומים ביותר.

להמשיך לקרוא אלברט קולינס