אליס קולטריין הלכה לעולמה

אליס קולטריין, מי שהוכרה בעיקר כ"אשתו של" ג'ון קולטריין הלכה לעולמה. היתה לה השפעה עצומה על בעלה והיא חלק ממה שגרם לו לנסות אפיקים חדשים במוזיקה שלו. בתחילת שנות השישים ג'ון קולטריין כבר היה מוכר כאחד מהגדולים בתחום הג'אז, הוא היה ידוע באהבה שלו לכלי אותו כמעט ולא עזב, הסיפורים אודותיו כוללים סיפורים שכאשר הלהקה היתה יורדת מהבמה להפסקת מנוחה קולטריין לעיתים היה ממשיך לנגן במהלך ההפסקה וחוזר לבמה כשהוא ממשיך לנגן!

הנגן המשקיע והאנטנסיבי ביותר בעולם, שלא יכל להניח את הסקסופון לרגע, עבר שינוי מהותי, מהפיכה תפיסתית של ממש. לא עוד מאמץ של נגינה אנטנסיבית, אלא התחברות לצד הרוחני שלו לצד הצד הפיזי במהלך המוזיקה. מדובר במהלך רוחני שהדעות חלוקות לגבי עד כמה זה באמת ג'אז, אבל התוצאה בכל מקרה היא אחת, לאחר מותו, המוזיקה המאוחרת של ג'ון קולטריין והתפיסה שהציג בה היתה למאוד משפיעה על דורות חדשים של מוזיקאים. המוזיקה נקראה לעיתים "מוזיקה אנרגטית", אואנטגרד ועוד שלל סופרלטיבים.

לחובבי הג'אז האנטנסיבי היתה זו אכזבה מרה, אבל במבט לאחור כיום, ברור שיש חשיבות רבה לעבודה המאוחרת של קולטריין, גם אם חלקים נרחבים ממנה הם חוצניים לג'אז: המוזיקה הזו איננה בנויה על להקה עם סווינג אדוק ואינה ממש מאתגרת את המוביל כקומפוזיטור במובנים הקלאסיים של הג'אז, היא גם לא מתאפיינת באותה שאיפה של "הרחבת-בלוז", מאפיין שהיה הכרחי בג'אז במשך שנים ארוכות. מצד שני האלתור ממשיך להתקיים במובנים שונים חלקם מובנים שלא היו הכרחיים בג'אז לאורך השנים.

ייתכן וג'ון קולטריין התקרב בעצמו כבר לפני היכרותו עם אליס לרעיונות הללו, והיה זה רק מהלך שהתאפשר לו ללכת לכיוונו יותר ויותר מאחר והיה יותר חופשי להוביל את ההרכב שלו כרצונו בניגוד לשנות החמישים שהיה נאלץ לרכז את מרבית העבודה שלו כסיידמן. הוא הוציא את האלבום My Favorite Things עוד לפני ההיכרות עם אליס קולטריין, אלבום שאולי מרמז על משהו פנימי שאולי היה מושך אותו לברוח מהג'אז גם ללא אליס קולטריין בשלב כלשהו, ויתכן שהבחירה שלו באליס קולטריין היה בגלל שהיא ייצגה בנאמנות את הצד הרוחני ועסקה ברוחניות באופן תדיר כולל במוזיקה. כך או כך, אליס קולטריין הספיקה להיות מוזיקאית מובילה בתחום בפני עצמה גם לאחר מותו של ג'ון קולטריין.

הלך לעולמו מייקל ברקר

המקרה של מייקל ברקר, מאמני הג'אז המובילים בעולם, הוא טראגי. אין יותר טראגי ממוות של דעיכה, מוות שחווה אדם כאשר הוא מצוי בשיאו וצעיר יחסית והוא מתחיל לדעוך למול עיניו עצמו, להעלם ולימוג. וזה היה מותו של ברקר, מוות ארוך ומייסר. ואם חסרה תוספת לטראגיות, הרי שאילו היה נמצא תורם מתאים היה יכול ברקר להתאושש.

ברקר הספיק לפני מותו לחצות סגנונות ולהוכיח את חיוניותו בפלטפורמות מוזיקליות שונות ומגוונות. נגינה מהוקצעת שיכלה להשתלב כמעט בכל דבר מבלי לאבד מהיצירתיות. מותו של ברקר היה טראגי, הנחמה היחידה היא בכך שהוא הספיק לעשות הרבה למרות מחלתו, לא נשבר והוכיח גבורה עד לרגעיו האחרונים, זה לא מכבר הוא סיים עבודה על אלבום אחרון שמהווה את שירת הברבור שלו, אלבום שהופק כאשר ייתכן מאוד שברקר עצמו היה מודע לכך שזה הסוף.

מארטי ארליך בהופעה בת"א

אמן הג'אז האמריקני מארטי ארליך מופיע לראשונה בישראל. בתאריך 19 בינואר 2007, הוא יופיע במשכן לאומנויות הבמה בת"א. ארליך נולד ב-1955 וגדל בסיינט לואיס. בנערותו עסק במחאה חברתית מקומית, ולמרות היותו יהודי הוא התקבל כשווה בקרב קבוצה אפריקאית-אמריקאית חברתית של משוררים ופעילים, קבוצה שרצתה להעביר את המסרים החדשים שלה גם באמצעות פואמות ושירים.

במקביל הוא החל לנגן על כלי נגינה שונים, ולהחשף לג'אז בתהליך זה, כל זאת עוד לפני שפנה לרכוש השכלה מוזיקלית פורמלית בקונסרביון "ניו-אנגלנד" שבבוסטון בשנת 1973. בשנת 1979 הוא עבר לניו-יורק שם החל לבנות את עצמו כמוזיקאי בפני עצמו, כשבמוזיקה שלו יש השפעות מוזיקליות שונות ומגוונות המאוגדות תחת הכותרת של הג'אז.

המוזיקה שלו נקשרת לסגנונות ברוח הג'אז החופשי כמו גם למוזיקה מודרנית קלאסית, סגנונות בהם הוא הספיק לשתף פעולה עם המיטב לאורך השנים, ורכש מיומנויות מספקות לשלוט היטב בשורה של כלי נגינה, ובאספטים שונים של מוזיקת הג'אז.

למרות היותו של ארליך יהודי, כאמור לעיל, זהו ביקורו הראשון בישראל. אולי זכר לימי הפואמות בצעירותו המרדנית בסיינט לואיס, ארליך השתתף במופע בשנת 2002 שכותרתו היתה סיום הכיבוש הישראלי, כותרת פופולארית ולא מאוזנת בקרב חוגים חברתיים שונים באותה תקופה, ואשר הכנסותיו הוקדשו לארגוני שלום ישראלים ופלסטינים.

ארליך מגיע למופע כמו שאומרים בכדורגל על קבוצה "שעולה למגרש בהרכב החזק ביותר שלה", או במילים אחרות בהרכב שיכול למייטב את היכולות שלו כיוצר, מבצע, מארגן, מנהיג, ומולטי-אנסטרומנטליסט, הרכב הטריו הוא הרכב טוב מאוד למולטי-אנסטרומנטליסטים בשל הגמישות של נגינה בשלושה. בנוסף צפוי להצטרף למספר קטעים כאורח אמן הג'אז המקומי אלברט בגר הזוכה לאחרונה לשבחים רבים, זוהי הפתעה המוסיפה עניין רב שצפויה לקהל, כך מבטיחים המארגנים.

המופע הזה מומלץ מאוד עד חובה לכל מי שרוצה לשמוע מוזיקה מתקדמת בת ימינו, המבוצעת בידיים מנוסות ובטוחות של אמן ג'אז שהוא ותיק מצד אחד אך עדיין בשיא כוחו מצד שני.

ראיון עם מידד זכריה

נושא המוזיקה המתקדמת ריתק אותי לאחרונה. מוזיקה קלאסית הייתה חלק מפס-הקול של הילדות שלי, וסבתא שלי עליה השלום נהגה לשיר לי שירי ערש בגרמנית מידי פעם, עד לאחרונה לא חזרתי וחשבתי על זה עד כדי כך שכשאני עושה זאת ברגעים אלו, אני מצוי בדעה, שכל הנראה אני אוחז בתפיסות נאיביות לגבי הנושא גם אם חלקים רבים ברשימת ההאזנה היומית הטיפוסית שלי כוללים דברים שמתקשרים תחת הכותרת הרחבה של המוזיקה המתקדמת.

לא שזו משימה קשה במיוחד עבורי להאזין ליחידות מוזיקליות מסויימות המשתייכות לנושא, אך עיקר ההתעניינות שלי לאורך השנים היא דווקא במוזיקה שחורה, ובעיקר במוזיקה שנגזרת מבלוז, שחלק כגון חלקים רבים בסגנון הג'אז תואמים לקונספט, אך אין זה הכרח עבורי, ישנם חלקים רבים שלאו דווקא מתאפיינים כמוזיקה מתקדמת.

את מידד פגשתי וירטואלית בפורום הג'אז של נענע, ומזה כשנה או אולי שנתיים ששמתי לב שהוא נוהג תמיד לאזכר דברים נדירים. אט, אט התברר לי שיש כאן משהו שראוי לשים לב אליו. כמעט בכל פעם שמועלה נושא מוזיקלי, למידד יש איזשהו אלבום שהוא מאזכר שמשיק לסגנון ולצליל המדובר, ומספר פעמים כשבדקתי אותו ראיתי שהוא קלע לא רע למטרה. התחושה שלי היא שמידד הוא גורו ואולי מספר אחד בארץ בנושא המוזיקה המתקדמת, ולו בשל העובדה שהידע שלו רחב ולא פופוליסטי, מה שמעניק לו בסיס רחב.

כחובב מוזיקה חשוב היה לי ללמוד מהתובנות שלו אליהן הגיע. קראתי ראיון שלו באינטרנט שבוצע ע"י אורי בריטמן, וקראתי את ההודעות שלו בפורומים אבל זה לא מספיק, ומפה הגיע הרעיון של הראיון שלשמחתי מידד הסכים לו.

להמשיך לקרוא ראיון עם מידד זכריה

מקור השם ג'אז (Jazz)

המילה ג'אז החלה להתפרסם כמילת מפתח עוד ב-1917. בשטח התרוצצו להקות ה-Jazz ולהקות ה-Jass הראשונות, זו היתה מעין buzzword , מילה שעושה רעש ומייצרת מונח. כמובן שהמילה התקשרה מיידית עם סגנון המוזיקה שהלהקות הללו של הג'אז הפיצו, אבל מקור המילה לא היה ברור. ב-1919 היו כבר כאלו שחקרו את שורשי המילה ואחת התאוריות שהתפתחו וקיבלו תאוצה מאז ועד היום היא אודות מתופף בלוז אלמוני בשם Charles Washington שחי במיסיסיפי.

לפי התאוריה או אולי האגדה , וושיגטון היה כה מוכשר, המציא סוגים שונים של סינקופות מורכבות, ששימשו אותו לנגן ראגטיים ובלוז, עד שכולם עקבו בהשתאות אחריו וניסו לחקות אותו. הוא היה כה פורץ דרך עד מוזיקאים שרצו לנגן בסגנון נהגו לומר Let's Chas כאשר Chas היה שם הכינוי שלו, במקום Charles. מאוחר יותר על פי התאוריה ההגייה של צ'אז השתבשה ונוצר הג'אס והג'אז. לא ברור עד כמה התאוריה הזו נכונה, ייתכן שצ'אס אכן היה מתופף בלוז יוצא דופן שפרץ דרך או אולי שיפר את המקצבים של נגני ניו-אורלינס, מה שבטוח התאוריה מעניינת כשלעצמה.