קטגוריה: הופעות

עם פתיחת שנתה השנייה של אפטאון דאונטאון בגבעתיים אפשר כבר לראות שיש למסורת הזאת מקום: במופע האחרון של שנה שעברה היה האולם שבו יש מקום ל 180 מקומות ישיבה, שליש אחד מלא ושניים ריקים. במופע הפותח של העונה הזאת האולם כבר הכפיל עצמו, והיו בו שני שלישים מלאים ואחד ריק. בקצב הזה בשנה הבאה יהיה מלא, וכנראה שיש איזושהי תקופה שלוקח לציבור להתרגל. ואכן, הציבור מתחיל להתרגל לכך שיש לישראל היום שפע של אמנים שמקורם בישראל, שפועלים בתחום הג'אז, ושמגיעים לתוצאות טובות והופכים להיות בינלאומיים.

בפסטיבל הג'אז האחרון באילת, המופעים של הישראלים היו מלאים, 1000 איש לערך למופע קטן, כשהמופע של 60 שנות מדינה משך כמות גדולה יותר שצבאו על השטח הקטן שהוקצה, ויותר מ 1500 איש צבאו על המופע של אבישי כהן שהיה אחד המופעים הכי מלאים של הפסטיבל, כשהוא על תקן של מופע זר מבחינת תפוסה. הישראלים אם כן, מתחילים להבין שהג'אז הישראלי מצוי בתקופת שיא שלא היתה לו בכל זמניו, היו בישראל ג'אזיסטים טובים כבר בראשיתו, אבל היום יש שפע שלא נודע לפני כן, אמנים ישראלים שמשתלבים כמעט בכל הזירות בנות זמננו שיש לג'אז להציע: חופשי, בופי, מוזיקת עולם, פיוז'ן, אירופי, כל הדברים הללו ישנם ישראלים פעילים ומצליחים.  להמשיך לקרוא אפטאון דאונטאון 19 ספטמבר 2008 גלעד הקסלמן

הרכב הג'אז השבדי-ישראלי, הנקרא בשם שמגיע דווקא מהשפה הארמית, ומופיע במרכז על שם פליציה בלומנטל. הרכב גושפנקא הוא הרכב אירופאי צעיר ודינמי המבקש למצוא את מקומו המוזיקלי. ההרכב בבסיסו הוא דווקא הרכב הארד-בופ, וזה החיבור העיקרי שלו לג'אז, מאידך, חברי ההרכב מגיעים באופן נפרד גם מרקע של תיאוריה קלאסית. הצורה שבה מבקשים לחבר חברי ההרכב את שני הדברים קשורה מאוד גם ברצון נוסף שלהם, והוא לכתוב מוזיקה מקורית, שלהם, שתייצג את מהווייהם המוזיקליים הבסיסיים.

אירה מוגילבסקי, פסנתרנית, החלק הישראלי של ההרכב, היא מוזיקאית מוכשרת ובעלת רעיונות מקוריים על הפסנתר, לצד שליטה במתודות רבות המגיעות מהמוזיקה הקלאסית. הכניסה שלה לרוח היצירה היתה לכל אורך הערב באופן מלא. יש משהו בהדל שבין יצירה במובן האירופאי של מוזיקה קלאסית, לבין היצירה במובן האמריקאי של הג'אז. לעיתים נראה כי עיקר ההבדל הוא בין פרשנות לאלתור, ובין מעמד כותב היצירה בשני מרחבים התרבותיים הללו, אולם הרכבים כגושפנקא צריכים כתמיד להתגבר על מבוכה זו ודרך זה לגשר בתוך עצמם על הרצונות שלהם. להמשיך לקרוא מרכז פליציה בלומנטל, רביעיית גושפנקא, 17 ספטמבר 2008

הפעם הראשונה בפאב 'הרוזנת' והופתעתי לטובה מהסאונד של המקום. אל הבמה עלו מיטב הנגנים בסצנת הג'אז הישראלית, בשביל לתת גיבוי לזמר רביד כחלני. העניין הזה סיקרן אותי מלחתחילה, כלומר סיקרן אותי כבר על הנייר, עצם הרעיון כשלעצמו מעניין, ואולי אחד הדברים שאני מייחל שיקרה זמן רב הוא שסצנת הג'אז הישראלית תצליח להתחבר לווקליסטים מוכשרים שיוכלו להרים משהו מקורי ויצירתי שיוכל לחבר מוזיקה מקומית עם נגני ג'אז ולייצר סצנת ג'אז ישראלי ווקלי גדולה. היו בעבר נסיונות בתחום חלקם טובים, שלא זכו להמשכיות והשפעה מספקים על נוספים להצטרף ולייצר סצנה שכזאת, וכחלני יש לומר הוא זמר עם פוטנציאל עצום לספק את הסחורה הזאת.

הקטע הראשון של ההרכב הזכיר מאוד את סצנת הסקא הג'מאייקנית של שנות החמישים, אותה סצנה שחיפשה את הקול המקורי והיצירתי שלה דרך מוזיקת ריתם אנ בלוז אמריקאית. תוך מספר שנים, החל להתפתח סגנון הדאב, שהוא אחד היסודות הגדולים ביותר של ההיפ הופ ומבחינה היסטורית די ברור שההיפ הופ לא היה מה שהוא ללא הדאב, ועם עלייתו של בוב מארלי, זמר וירטואוז שידע לחבר את המקומיות הג'מאייקנית אל האר.אנ.בי ולייצר מוזיקה עצומה וחדשנית מתוך כך. ההרכב של כחלני נראה היה בקטע הראשון כאמור, באנלוגיה שלנו בשלב של הסקא, לפני בוב מארלי ולפני הדאב, ובי זה נטע תקווה עצומה שאולי זה יקרה להרכב הזה והם יממשו משהו בדומה לג'מאייקנים. להמשיך לקרוא הרוזנת, רביד כחלני, 8 ספטמבר 2008

המופע הזה לא היה זה שמיועד להתרשם טכנית מאוון פרקר עצמו. השימוש שלו בסקסופון טנור לצד סקסופון טנור טנור נוסף אחד לפחות, סקסופון בס נוסף, וסופרנו סקסופון (או קלרינט) הציב אותו במקום שבו הוא ככל הנראה פחות רצה למצוא את הביטוי הטכני. ומצד שני, מבחינה קבוצתית, הקבוצה של הנגנים שעלתה לנגן בלבונטין הגיעה במטרה פשוטה וברורה לנגן ג'אז פסקולי סרטים. במקרה הזה זה היה כמו פסיפס מאולתר, אוסף של קטעים שכל אחד מהם היה יכול להקבע באותו רגע.

בניגוד למופע ג'אז פסקולי סרטים מסודר כאנסמבל, היה המופע אתמול מעין תוהו ובוהו שלם, כך שהמבחן היחיד היה האם התוהו ובוהו הזה מצליח לייצר איזשהו פסקול. למרבה המזל, זה יצא טוב, בעיקר היה זה נגן הסופרנו סקסופון שניגן מדוייק ברגיסטרים הגבוהים ובכך משף את האחרים להשלים את החוסר כאשר שאר הנגנים התמקדו ברגיסטרים האחרים באופן טיבעי ואלמלא היה להם נקודת השוואה לא היו מנסים להגיע לשם ככל הנראה והיתה סכנה שינגנו למטה למטה. להמשיך לקרוא לבונטין 7, אוון פרקר, 6 ספטמבר 2008

האיש הזה הוא הדבר שציפיתי לו, מהגדולים של הבלוז של שיקגו, הוא הכיר ועבד עם כל מי שאפשר להעלות על הדעת, האיש הזה הקליט לראשונה לפני 56 שנים, הוא מגיח מתקופה אחרת, שבה הבלוז של שיקגו היה מוזיקה חדשנית ומתפתחת, הוא מגיע בדיוק משם, דור שלם לפני שנערי הפרחים של שנות השישים והשבעים חגגו עם הרוק המתחדש של החיפושיות והסטונס, ג'וני וינטר והאחים אולמן, בוב דילן וג'ניס ג'ופלין, הנדריקס והדלתות, ואפילו מספר שנים לפני שנערי הרוקנרול האמריקאי, הגיחו בהשפעת הבלוז, אלביס, קרל פרקינס, באדי הולי ועוד שורה ארוכה.

קוטון מגיע מהקטע הטהור של הבלוז של שיקגו, שהיה בסוף שנות הארבעים ותחילת החמישים הזרם המייצג של אנשי הדרום שעלו צפונה לאחר מלחמת העולם, בעיקר לערים התעשייתיות כמו שיקגו, והביא לשם את החום הדרומי מהמיסיסיפי. בשביל מי שמאזין למוזיקה הזאת במשך שנים, מבלי לחוש אותה באופן חי, אלא רק על גבי תקליטורים, היה הערב אתמול בלתי נשכח. להמשיך לקרוא זאפה תל אביב, ג'יימס קוטון, 4 לספטמבר 2008