פסטיבל הג‘אז אילת 2008 27 באוגוסט, קרלה בליי

אילו הייתי צריך לנחש מה סיפור חייה של קרלה בליי הייתי עשוי לחשוב על משהו כזה: "הייתי עקרת בית ואז לא הצלחתי לתלות כביסה עם האטבים, יצאתי מהבית והתחלתי לנגן ג'אז". כמובן שהסיבה לכך היא שבמשך המופע כולו אטבי הכביסה לא הצליחו להתמודד עם הרוח השדופה של מפרץ אילת, והתווים עפו להם שוב ושוב! כמובן, מדובר בהומור מצידי כרגע, אלא שבמופע זה היה מעין ריטואל שחזר על עצמו עם התווים הללו. תוך כדי שאני בוחן את התווים הסוררים שעפים להם ומוחזרים שוב ושוב, חשבתי לגבי המופע עצמו, והמחשבה הראשונה שלי היתה שמופע כ-זה של קרלה בליי, נועד, לא בשביל להפגין וירטואוזיות במובן המוחצן של המילה.

מייקל רודריגז שניגן על החצוצרה (ובשלב מסויים ייתכן שעל פלוגלהורן), ואנדי שפרד על הסקסופונים אם כן עומדים לאתגרים שונים מאשר מרבית הסולנים שהגיעו לפסטיבל. המוזיקה של בליי מתאפיינת בראש ובראשונה בבכך שבליי אוהבת לבצא את ביטויי הנושא של היצירות שלה בעצמה, על הפסנתר, וזאת למרות שבראיונות היא טוענת כי היא אינה רואה עצמה כמבצעת טובה של ג'אז. יתר על כן, בליי מגיעה מתפיסה שמרנית, כתוצאה מכך היא מנגנת ללא הרף עם הפסנתר, היא חשה צורך למלא את היצירות שלה ולכן היא מעסיקה את המוזיקה ללא הרף. תפיסה שמרנית זו שגורסת שהפסנתר הוא כלי הרמוני, התופים והבאס נועדו לקצב, והנשפנים להובלה, נשברת לעיתים כאשר הסולואים נעשים על ידי הבאסיסט, אבל מהלך היצירה והכתיבה של בליי הופך רגעים אלו מיוחדים ממילא ביצירה שלה. להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 27 באוגוסט, קרלה בליי

פסטיבל הג‘אז אילת 2008 26 באוגוסט, נמיסלובסקי

ההרכב של נמיסלובסקי עדיין לא מוכן, בעיני, החומר שנעשה לא גומר היטב, ואחרי שראינו בארץ בשנים האחרונות ג'אז איכותי מאוד בפסטיבל שמגיע מהג'אז הפולני, בפרט מי שהיה שנה שעברה במופע המשובח של תומאס שטנקו שזכה לתשבחות כל כך רמות, יכול להבין מדוע הייתי מאוכזב למדי. ההרכב של נמיסלובסקי מתודי מידי לטעמי, בעיקר הסולנים יאצק נמיסלובסקי, ויז'י מאלק, הם טכניים מידי, מתודיים מידי, הם חסרים את החופש, כנראה שקרה משהו לג'אז הפולני, הדור הצעיר נראה נוקשה יותר.

בעוד זבגנייב נמיסלובסקי עצמו הפליא במיטב המסורת הפולנית, סולואים מלאי השראה וחופש, היו שני הסולנים הצעירים ככאלו שעדיין לא יכולים לעמוד בעומס של הובלת מופע, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אלמלא נמיסלובסקי היה שם. הבעייה שלהם היא לא טכנית בהכרח, כי הם בהחלט מבינים במוזיקה, אלא בעייה של הבנה ברוח הג'אז. להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 26 באוגוסט, נמיסלובסקי

פסטיבל הג‘אז אילת 2008 26 באוגוסט, קדמה וימה

הצבע החסידי של המופע קדמה וימה ניכר כבר משלבי ההתחלה. הנגינה השוטפת נפגמה לטעמי דווקא ברגעים שבהם ההרכב ניסה לנגן ג'אז יהודי, בשלבים הללו הגיטרה הספרדית נשמעה כשוקעת להשראה נמוכה, ללא אופק, ללא אלתור של ממש, והסקסופון היה נטול רצון לעשות משהו מעבר למה שקורה במוזיקת חתונות. אלו דברים שקורים פעמים רבות לאמנים שעושים משהו ששוקע לעבר ומתכנס לתוך משהו שלא קיים במציאות ששואפת להשראה גבוהה.

למזלו של ההרכב היו כמה דברים שהצליחו להרים את המופע, ראשית, ההרכב ניגן בחום. בדרך כלל נגינה בחום לא מתאימה כשרוצים לעשות העצמת ג'אז לחומר ששקוע, אבל במקרה הזה היה די ברור שהחבורה לא ביקשה לעשות העצמת ג'אז לחומר היהודי, אלא לשקוע איתו למצולות! וכאן למזלם היה יתרון לחום של הנגינה שלהם, זה בא לידי ביטוי במלודיות, בשילוב בין כלי המיתר השונים, ובעיקר בכך שהטכניקה לא היתה גבוהה זה איפשר לחוש היטב בחום. להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 26 באוגוסט, קדמה וימה

פסטיבל הג‘אז אילת 2008 26 באוגוסט, סולבופ

הרכב סולבופ בנוי כמו כל הרכב של בופ על וירטואוזים, בכל עמדה, אבל אפשר לחלק את ההרכב לכמה בתי ספר בקלות. המתופף רודני הולמס אמנם מתאים לכל סגנון אלא שדי ברור שהסולואים שלו נוטים להארדבופ ולפ'אנק, רמת האנרגטיות שלו היא צעירה וחמה, הוא בהחלט "פ'אנקי", כלומר הוא מנגן לא רק מהראש אלא גם מהבטן, והוא משתלב בדברים יותר "פיוז'ניים" בקלות, הרי שהוא לא מובהק מהכיוון הזה, בטח שלא כמו ריצ'ארד בונה, באסיסט שגם הוא פ'אנקי אבל לא במובן ההארד-בופי אלא במובן הפיוז'ני.

במילים אחרות, הקו המקשר של החולייה הזאת היא הפ'אנקיות של המוזיקה, לעומת זאת דייב קיקוסקי מגיע עם הסול-ג'אז, לגבי הגיטריסט מיטש שטיין, קשה להבחין מה הכיוון שהוא מוסיף להרכב הוא היה לא דומיננטי וברוב הקטעים בקושי נשמע, אם כי הכיוון הפיוז'ני שלו בלט והוא נראה בין הפיוז'ן לבין הסול-ג'אז של קיקובסקי. הקטעים הפ'אנקים היו הטובים ביותר משום שבהם החום נשמר היטב, והקהל יכול היה להינות גם אם הסולואים של אוונס וברקר לא התבססו תמיד על חום נטו אלא לעיתים על דברים שקשורים בשילובים הרמוניים ודברים שכגון אלו. להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 26 באוגוסט, סולבופ

פסטיבל הג‘אז אילת 2008 26 באוגוסט, הצדעה 60 שנים

מופע הצדעה לשישים שנות מדינה (הוגדר במקור כהצדעה לשנת השישים של המדינה ליתר דיוק, אבל לא ראיתי עדיין אף אחד מצדיע באמת לשנה הזאת אלא לשישים שנים שקדמו לה) הביאה לפסטיבל הג'אז באילת חבורה ממייסדי הג'אז הישראלי, מהדורות הראשונים של הג'אז בישראל. למרבה המזל ריבוי הסקסופונים היה רק לפרקים, כאשר החלק העיקרי של המופע הציג את הזמרת עדנה גורן. ממלו גיטנופולוס, מורטון קם, ג'ס קורן, ואלברט פיאמנטה הם גדולי ג'אז ללא ספק, אבל היה זה בזבוז משווע של היכולות שלהם על נגינת סקסופונים מתישה.

על כן כאשר התפנתה החבורה עם התווים הצידה ועלתה עדנה גורן, מייד עלה מפלס החום ומייד התרבתה ההנאה. אין שום סיכוי שערימה של סקסופונים, ולא משנה מי מנגן בהם, תוכל להסב בצורה כזאת את ההנאה. זה די מאוס האמת, לראות במופעים לעיתים שלושה וארבעה סקסופונים נעמדים וצווחים יחדיו אוסף של תווים כאילו מדובר בהרחבות הרמוניות. ברוב המקרים זה נשמע זיוף בלתי הרמוני, משום שכל אחד מהסקסופונים לא מקשיב לשני. כמו לקחת מקהלה ולבקש מהם לשיר יחד מילות שיר כאשר סותמים לכולם את האוזניים. איפה הימים שבהם מוזיקאים היו מקשיבים זה לזה ולא צורחים זה עם זה? להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 26 באוגוסט, הצדעה 60 שנים