אילו הייתי צריך לנחש מה סיפור חייה של קרלה בליי הייתי עשוי לחשוב על משהו כזה: "הייתי עקרת בית ואז לא הצלחתי לתלות כביסה עם האטבים, יצאתי מהבית והתחלתי לנגן ג'אז". כמובן שהסיבה לכך היא שבמשך המופע כולו אטבי הכביסה לא הצליחו להתמודד עם הרוח השדופה של מפרץ אילת, והתווים עפו להם שוב ושוב! כמובן, מדובר בהומור מצידי כרגע, אלא שבמופע זה היה מעין ריטואל שחזר על עצמו עם התווים הללו. תוך כדי שאני בוחן את התווים הסוררים שעפים להם ומוחזרים שוב ושוב, חשבתי לגבי המופע עצמו, והמחשבה הראשונה שלי היתה שמופע כ-זה של קרלה בליי, נועד, לא בשביל להפגין וירטואוזיות במובן המוחצן של המילה.
מייקל רודריגז שניגן על החצוצרה (ובשלב מסויים ייתכן שעל פלוגלהורן), ואנדי שפרד על הסקסופונים אם כן עומדים לאתגרים שונים מאשר מרבית הסולנים שהגיעו לפסטיבל. המוזיקה של בליי מתאפיינת בראש ובראשונה בבכך שבליי אוהבת לבצא את ביטויי הנושא של היצירות שלה בעצמה, על הפסנתר, וזאת למרות שבראיונות היא טוענת כי היא אינה רואה עצמה כמבצעת טובה של ג'אז. יתר על כן, בליי מגיעה מתפיסה שמרנית, כתוצאה מכך היא מנגנת ללא הרף עם הפסנתר, היא חשה צורך למלא את היצירות שלה ולכן היא מעסיקה את המוזיקה ללא הרף. תפיסה שמרנית זו שגורסת שהפסנתר הוא כלי הרמוני, התופים והבאס נועדו לקצב, והנשפנים להובלה, נשברת לעיתים כאשר הסולואים נעשים על ידי הבאסיסט, אבל מהלך היצירה והכתיבה של בליי הופך רגעים אלו מיוחדים ממילא ביצירה שלה. להמשיך לקרוא פסטיבל הג‘אז אילת 2008 27 באוגוסט, קרלה בליי